ויקרא כ"ה, כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
מיכה שטרית שואל בשירו הנודע: "של מי האדמה, האוויר והים? של מי העולם?". פרשתנו פורשת מניפסט חברתי רדיקאלי לקיום עם ישראל בארצו. חוקי השמיטה והיובל הם בעצם מנגנון מתוחכם של הבניית עם. כרגע זוהי קבוצה בהתהוות, לא מזמן התקבלו עשרת הדברות ועכשיו הגיע הזמן לפרט את החוקים הספציפיים הנוגעים לחיי היום יום. ההקשר של החוקים של שמיטה ויובל קשורים לעתיד לבוא כאשר העם ישכון לבטח בארצו ויעבד את אדמתו. אחד החוקים החשובים מבטל את האפשרות לקניין נצחי על אדמה. היא חוזרת לבעליה המקוריים בשנה היובל. הארץ, כמשאב טבע, לא יכולה להישאר לצמיתות בבעלות פרטית. עוד לפני שהעם בארצו, מגביל החוק המקראי את מה שנראה לנו היום כזכות טבעית – הזכות לקניין. אחת ל-50 שנה יש חזרה לחלוקה המקורית של הנחלות לשבטים. יש סמכות עליונה ומסגרת חוקית נטולת פניות שאינה מתייחסת למשאבי הטבע כהשקעה הונית. מטרתה היא ליצור שוויון בין האנשים. כולנו גֵרִים וְתוֹשָׁבִים ארעיים החיים "בהשאלה" על האדמה הזו. התשובה היא אם כן שהאדמה היא של כולנו.
לרעיון של שוויון בחלוקת קרקעות ובמשאבי טבע יש נגיעה מידית לחיינו היום כל הוגי הציונות, ניסו לקחת השראה מחוקי היובל ולהציע הצעות כיצד מיישמים אותם בחברה העתידית. התנועה הקיבוצית ראתה בקרקע משאב ששייך לכלל הקהילה ולא לאדם פרטי. חוקי המדינה נשענים בצורה מסוימת על חוקי היובל. עד היום אלו החיים בבית על קרקע של רשות מקרקעי ישראל, מחכירים אותה ל-49 שנים. האם אפשר ללמוד משהו מרוח שנת היובל גם להיום? אולי גם לגבי משאבי הטבע בים?
נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "בהר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר" ב 16.5.2019:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה