 |
| תמונה נוצרה באמצעות AI |
המאמר של אבי שגיא ז"ל במוסף תרבות וספרות לראש השנה תשפ"ז, של עיתון "הארץ", מביא מדרש שקפץ לעיני והרגשתי
שאני חייב לומר עליו משהו כי זה נושא שהתחבתטי בו רבות. המאמר עצמו מדבר על מושג העדות שמוגדר כ: "חשיפה של עולמו הפנימי של המעיד החושף את חוויותיו ועולמו הפנימי". מזכיר את ה"מרטיר", הנוצרי כעד האמונה, אני אוסיף את ה"שהאדה" ((الشهادة) המוסלמית והשהיד שמשום מה שגיא אינו מביא אותה כדוגמא לעדות. המוסלמי נדרש לשנן אותה מדי יום והיא נדרשת להיאמר ממי שמתאסלם ועוד. המאמר מדבר בעיקר על הענין הספרותי כמרחב מרכזי של עדות קיומית זו, מביא דוגמאות ממרחב ספרות העולם המערבי ומסיים במסקנה:
"הספרות היא קריאת תיגר על הזרות והאחרות והפחד שהם מעוררים, היא יוצרת גשרים הסודקים את החומות, והיא מחוללת פלא זה באמצעות מלים המתורגמות לקול ומשמעות על־ידי הקוראים. הספרות מאפשרת לקוראיה להתייצב מול האימה, ההדרה והרוע שבקיום. היא מחייבת את הקוראים הנפתחים אליה לפנות אל עצמם ולכונן עצמם מחדש לנוכח תביעת העדות המבוטאת בה."
אני רוצה להתמקד במדרש שהוא מביא בתחילת המאמר שהמם אותי, ותסלחו לי שאין לי גרסא דינקותא ולא הכרתי אותו לפני. אבל, הוא חשוב בעיני. המדרש הוא מפסיקתא דרב כהנא, בערך מהתקופה הביזנטית או תחילת התקופה המוסלמית (לחצו כאן לפרטים) אני מביא כאן את סעיף ו' במלואו:
"אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהֹוָה וַאֲנִי אֵל. (ישעיה מג:יב). אנכי הגדתי, במצרים, וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כׇּל דִּבְרֵי יְהֹוָה (שמות ד:כח). והושעתי, בים, וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם (שמות יד:ל). והשמעתי, בסיני מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין (תהלים עו:ט). וְאֵין בָּכֶם זָר, זה יתרו, וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהֹוָה וַאֲנִי אֵל. תני ר' שמע' בן יוחי אם אתם עדי נאם ה', אני אל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה'". (פסיקתא דרב כהנא י"ב, ו')
פרק י"ב במדרש כותרתו "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" (שמות י"ט א') עוסק במעמד הר סיני ומתן תורה בחג השבועות. זהו מדרש על הפסוק מישעיהו, שעוסק באל כמושיע היחיד וחשיבות העדות של עם ישראל. על כל מילה בו יש פרשנות:
אָנֹכִי - יְהֹוָה
הִגַּדְתִּי - במצרים וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כׇּל דִּבְרֵי יְהֹוָה (שמות ד:כח)
וְהוֹשַׁעְתִּי - חציית ים סוף, וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם (שמות יד:ל)
וְהִשְׁמַעְתִּי - במעמד הר סיני מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין (תהלים עו:ט)
וְאֵין בָּכֶם זָר - במדרש כאן הכוונה ליתרו, אבל רב הפרשנים חושבים שהכוונה לעבודה זרה או לאל זר.
וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהֹוָה וַאֲנִי אֵל - מכיוון שנכחתם בכל הניסים שנעשו וראיתם את הנבואות שהתגשמו, אתם יכולים להעיד שאין עוד מלבד ה'.
וכן מגיע הדרש המהפכני שמיוחס לרבי שמעון בר יוחאי: "אם אתם עדי נאם ה', אני אל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה'". הוא עושה את המהלך הלוגי המתבקש של "תנאי כפול" שאומר שכדי לתקף תנאי, צריך לנסחו באופן כפול, גם על דרך החיוב וגם על דרך השלילה (למשל קידושין ס"א, א': "אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָאו לִתְנַאי כָּפוּל הוּא דַּאֲתָא").
המלה "כביכול" שמופיעה במדרש מפורשת כמעין התנצלות מקדימה של הדרשן שכתב את משפט הכפירה החצוף הזה כלפי שמיים.
האמירה הזו חייבה פרשנים לאורך הדורות להתמודדות שכן לא יכלו לשאת את שלילת האל, שנאמרת במפורש, במידה והעדות לא מתקיימת: "אין אני ה'". כלומר שקיום האל תלוי במעשי האדם. רק נסכם בקצרה את הפרשנויות השונות לפי תקופות:
- הרמב"ם והפילוסופיה של ימי הביניים - הרציונאליסטים טענו שיש קיום אלוהי בנפרד מהאדם אם אין אדם, אין הכרה תודעתית אנושית בקיומו, אך זה לא מבטל את קיומו.
- בקבלה - כאשר האדם חוטא או שאינו מעיד, הוא גורם כביכול ל"הסתלקות" של השכינה, ובמובן הרוחני – לצמצום הנוכחות האלוהית עד כדי ביטולה בעולם הזה.
- בחסידות - האל נמצא באדם. אם אינו מעורר את עדותו הפנימית, האלוהות לא יכולה להתגלות דרכו. האדם הוא הצינור שדרכו המציאות הופכת לאלוקית, ואם הצינור חסום – האלוהות נשארת נסתרת לחלוטין.
- בהגות המודרנית - לייבוביץ' והשל כדוגמא, מתמקדים באחריות המוסרית והדתית של האדם. אלוהים העביר את שרביט הניהול המוסרי לאדם. אם האנושות שותקת מול עוולות, אלוהים "נעלם" מן העולם. נוכחותו בעולם היא פונקציה ישירה של המעשים המוסריים של בני האדם.
נוסיף בהגות המודרנית את שטיינזלץ שמוסיף את הרובד של הצדקת הקיום של "עם ישראל" במאמר שהוא כותב על המדרש הזה אחת הכותרות ממצות את דעתו ב- "קיומנו עדותנו" - "יש לתפיסת העדות משמעות פנימית יותר: יש טעם לקיומו העצמי של העם, כל עוד הוא אכן חש את התפקיד של קיומו, ורואה את עצמו כעד. לקיומו של עם נבחר יש טעם, רק כאשר הוא עם בחירה".
מה צריכה להיות עמדת ההלכה החילונית היוצאת מנקודת השקפה האתאיסטית וההומניסטית? לאורך כל הדורות הפרשנים הדתיים התייחסו לסוגיה כאל מטבע עם שני צדדים, הם לקחו את זה כנתון, כפרדיגמה, כתורה מסיני, שכך מקובלני מבית אבי אבא: צד אחד הוא היחיד/עם ישראל והצד השני של המטבע הוא האלוהות, הקשר למטאפיזי. הם ניסו לתרץ את הקשר בין שני הצדדים בתירוצים שונים לאורך הדורות כפי שראינו. אבל, אין פה לטעמי מטבע עם שני צדדים. אין בכלל מטבע. יש פה רק האנושי. אם נתייחס לטעות הסופר בבראשית א' כ"ז, הרי צריך להיות כתוב: "וַיִּבְרָא הָאָדָם אֶת הָאֱלֹהִים" ולשנות לפיו את שאר הפסוקים בתנ"ך... כלומר, האל קיים כיצירה אנושית. כדמות מיתולוגית בסיפור של עם ישראל. לא כישות אונטית.
בויכוחים תיאולוגיים נשמעים תדיר טיעונים של: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, יותר משישראל שמר את השבת, שמרה השבת את ישראל. לאחרונה נתקלתי גם במושג: "הנצחה" כעדות לקיום האל, ההנצחה האנושית מחייבת תודעה נצחית, על-זמנית, שאינה תלויה בחומר. ישות זו היא אלוהים. לטעמי התנאי הכפול שיופעל על הטיעונים האלה יאיין אותם מבחינה לוגית. כמו שדרש שמעון בר יוחאי, אין קיום לתורה בלי עם ישראל. ישראל שמר על השבת, השבת לא שמרה על ישראל. הנצחה היא פעולה אנושית שלא מחייבת תודעה מטאפיזית שממילא אינה קיימת מלכתחילה.
הקשר של המדרש לראש השנה ולחגי תשרי הוא חשבון הנפש שבני האדם צריכים לעשות כדי להמחיש את אחריותם המוסרית דתית ובכך להביא את העדות שלהם. ראש השנה ויום כיפור, ימי הדין וגזר הדין, הימים הנוראים, מעמדי הסליחות, הצום וכד', יוצרים מעמד של שגב והוד על מנת לחזק את השליטה באמצעות טיפוח רגשות האשמה. אחריות כבדה מוטלת על היחיד לא רק על מעשיו אלא חמור מכך, על עצם קיום האל.
ההלכה החילונית מקבלת מלכתחילה את אחריות האדם הבלעדית על הכל. חשוב ללמוד את המדרש הנפלא הזה ולהבהיר את הדברים.
