יום שלישי, 14 במאי 2024

הקרב על קבוץ מגן מעיני חברי הקיבוץ

יותר מחצי שנה אחרי השבעה באוקטובר, ב-12.5.2024 הועלה הסרט על הקרב בקבוץ מגן כולל עדויות לוחמי כיתת הכוננות
וחברי קיבוץ, צילומים מטלפונים ניידים ומצלמות אבטחה. הסרט שנאסף, עובד ונערך על ידי חברי הקבוץ: אייל צורף, זוהר צורף וגל כרמיאלי, שופך אור בצורה ישירה על אירועי אותו יום מנקודת מבטם של אלו שחלקו את זיכרונותיהם. אני ראיינתי והעליתי תיעוד כבר בשבועות שלאחר ה-7.10, בשיחה עם מפקד כיתת הכוננות, עידו יקיר, ולאחר מכן דיברתי על האירועים עם רבים מחברי מגן. שהרגישו שהתיעוד שקיים חלקי ולא מספק, ולכן עשו מאמץ מעורר פליאה ומרגש להעלות את התיעוד הקרוב ביותר למציאות, בצורה כרונולוגית וגראפית. ממליץ לראות את הסרט המרגש והמצמרר שכותרתו: "הקרב על מגן".

יום שני, 13 במאי 2024

תפילה חילונית לשלום המדינה יום העצמאות תשפ"ד 2024

את התפילה כתבתי לכבוד יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל ביום העצמאות תשס"ח 2008, מאז היא עברה קצת שכתובים. ביום העצמאות הזה היא שולבה באסופות של היהדות החילונית, ראו את תמונת הדף המצורפת וגם באתר היהדות הרפורמית, בעברית ומתורגמת לאנגלית. אני אביא את הטקסט גם כאם ואת הקישורים.

שֶׁתְּהֵא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת ע"ו לְעַצְמָאוּתָהּ, לִכְלֵי רָאוּי לְחַיִּים טוֹבִים לְכָל תּוֹשָׁבֶיהָ.
שֶׁיִּשְׂרְרוּ בָּהּ הָאַהֲבָה, הָרֵעוּת וְהָאַחְוָה, שֶׁיִּרְחֲקוּ מִמֶּנָּה שִׂנְאָה אֵיבָה וְקִנְאָה.
וַתִּמָּלֵא רֹגַע, שָׁלוֹם, שַׁלְוָה וְשִׂגְשׂוּג.
מִי יִתֵּן וְתָמִיד תְּהֵא אוֹר לַגּוֹיִים.
שֶׁנַּגְשִׁים בִּמְלוֹאוֹ אֶת חֲזוֹנָם שֶׁל מְיַסְּדֶיהָ כְּפִי שֶׁנֻּסַּח בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת:
"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת".
בְּרוּכִים עוֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם וְהַחוֹתְרִים לְדוּ קִיּוּם בֵּין הָעַמִּים.
בְּרוּכִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַחֹפֶשׁ וְהַדֵּמוֹקְרַטְיָה.
בְּרוּכִים הַשּׁוֹקְדִים עַל בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה.
תְּחַזֵּקְנָה יְדֵי הַמְּגִנִּים בְּעֹז וּבִגְבוּרָה.
מִי יִתֵּן וְיָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַנֶּעֱדָרִים.
בְּרוּכִים אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי הַמְּדִינָה הַמְּקַיְּמִים אֶת הַמְּדִינָה בְּאֶבְרַת חַסְדֵיכֶם, וּבְיָגִיעַ כַּפֵּיכֶם. שִׁלְּחוּ אוֹרְכֶם וַאֲמִתְּכֶם לְרָאשֵׁי הַמְּדִינָה, שׁוֹפְטֶיהָ וְנִבְחָרֶיהָ, וּתְקָנוּם בְּעֵצָה טוֹבָה לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת וּבְאַהֲבָה.
בָּרוּךְ עֲמַל כַּפָּיו שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵר, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִחְיוֹת בִּמְדִינָתֵנוּ.

התפילה מתורגמת לאנגלית (קישור ל-pdf):

In its 76th year as an independent nation, may Israel be a worthy vessel for a good life for all its inhabitants. May it flourish in the spirit of love, friendship, and fellowship that will distance it from hatred, enmity, and jealousy. And may it enjoy ample quiet, peace, calm, and prosperity.

May Israel always be a light unto the nations.

May we embody in full the vision of its founders, as expressed in the Declaration of Independence:

“THE STATE OF ISRAEL will be open for Jewish immigration and for the Ingathering of the Exiles; it will foster the development of the country for the benefit of all its inhabitants; it will be based on freedom, justice and peace as envisaged by the prophets of Israel; it will ensure complete equality of social and political rights to all its inhabitants irrespective of religion, race or sex; it will guarantee freedom of religion, conscience, language, education and culture; it will safeguard the Holy Places of all religions; and it will be faithful to the principles of the Charter of the United Nations.”

Blessed be those who make peace and strive for coexistence between peoples.

Blessed be those who defend freedom and democracy.

Blessed be those who defend the nation’s security.

Strengthen the defenders with might and heroism.

May all the captives and missing persons return home safely.

Blessed are you, the residents of Israel, who sustain this nation through your mercy and hard work. Send your light and truth to the leaders of the nation, to its judges and elected officials, and correct them with good advice that they might guide the nation in honesty, decency, and love.

Blessed be the labor of the human who works and creates, which has kept us alive and sustained us and enabled us to reach this time, to live in our own state.

יום ראשון, 7 באפריל 2024

חוות הדעת ה-142 במתחתנים למען מתתחנים

לקריאת חוות הדעת

בתאל ולירון דחו את החתונה מאוקטובר 23, שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן פרצה המלחמה והם לא הרגישו בנוח לערוך מסיבת חתונה באותה עת ולכן דחו לאפריל 24. גם הם וגם אני לא ציפינו שהמלחמה תתארך ליותר מחצי שנה. ומזלי הם לא דחו שוב את המועד וערכות מסיבת חתונה נפלאה ששימחה את משפחת, חבריהם, קהילתם ואת כל עם ישראל.

חתונה בעת מלחמה זה דבר שנותן תקווה להמשכיות ולעתיד. ועכשיו נקווה שנוכל לחגוג עם כל החטופים והחיילים שיחזרו במהירה בשלום.

יום שישי, 29 במרץ 2024

אש יוקדת בלבבות - דבר תורה לפרשת צו

נתבקשתי על ידי ארגון "קול רבני לזכויות אדם, בו אני חבר, לכתוב דבר תורה לניוזלטר השבועי ואני מביא את הדברים גם פה:

תמונה שנוצרה ב-AI
כמו כל ספר ויקרא העוסק בהלכות המקדש בצורה מייגעת, גם פרשת צו עוסקת בדיני הקורבנות במקדש בצורה מפורטת. פסוק אחד קצר בתוכה עוצמתי במיוחד, פסוק ו': "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו' ו). שתי מצוות בפסוק אחד: אחת של עשה – הדלקת אש התמיד על המזבח החיצוני, ואחת של אל תעשה – איסור כיבויה של האש. לכאורה אלו מצוות פיזיות. יש "מערכה" (ערמת עצים) על המזבח שמטרתה היא שמירת אש תמיד, בנפרד מהמערכת המרכזית עליה היו מקריבים. אש התמיד הייתה מערכה קטנה, לעומת המערכה המרכזית עליה נשרפו הקורבנות. מטרתה הייתה אולי לשמר להבה שתסייע בהבערת המנגל המרכזי, מעין תחליף לגפרורים.

בפשט המקרא לא כתוב מהו מקורה של האש, מהי נצחיותה, מהו העונש על אי קיום המצוות. אבל הפרשנים עלו על הניגוד בין נצחיות האש ומקורה השמיימי, לבין הציווי הארצי להבעירה. בבבלי נכתב: "אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט" (בבלי, יומא כ"א עב). כלומר, למרות שמקורה של אש התמיד הוא מן השמיים, כל אדם יכול וצריך להבעירה מחדש, אם נכבתה. לא זו אף זו – בירושלמי נאמר על האש: "תָּמִיד אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. תָּמִיד אַף בְּטוֹמְאָה" (ירושלמי, יומא ד' ו). כלומר, לא משנה מי ומתי, חובה להוסיף עצים למדורה.

הפרשנות הזו נכתבת כנראה מאות שנים לאחר חורבן המקדש. הפרשנים נאלצו להתמודד עם השבר של חורבן המקדש ועם יישוב הסתירה בין המצווה המפורשת להבערה פיזית של המערכה, לבין חוסר האפשרות הפיזי לקיים את אש התמיד. לכן היא מועברת מהפיזי והמטאפיזי אל התחום האישי, אל נפש ולב האדם. בספר החינוך, על מצוות התמיד, נאמר שהאש היא חלק מהיסודות של טבע האדם:

"שֶׁיִּתְבָּרֵךְ הָאָדָם בְּעִנְיַן הָאֵשׁ שֶׁבּוֹ. וּמַהוּ אֵשׁ זֶה? הוּא הַטֶּבַע שֶׁבָּאָדָם, כִּי מִן הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁבָּאָדָם הוּא אֵשׁ וְהוּא רֹאשׁ לְאַרְבַּעְתָּן, כִּי בּוֹ יִתְחַזֵּק הָאָדָם וְיִתְנוֹעֵעַ וְיִפָּעֵל" (ספר החינוך קל"ב א).

בספר הזוהר, כיבוי אש התמיד הוא כיבוי הנשמה, וכך נאמר בפירוש הסולם לפרשת צו:

"ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עבירה אינה מכבה את התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נקראת נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, דהיינו הנשמה שנקראת נר. שנאמר בה. נר ה׳ נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום".

בחסידות, האש היא הרוחניות וההתלהבות הפנימית התמידית, השומרת מפני הידרדרות לרוחניות ירודה ושליליות.

 "אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'". (הרבי מלובביץ' מצטט את שניאור זלמן מליאדי, שמצטט את רבו, המגיד ממעזריטש. בתוך: הרבי מליובוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר היום יום תאריך כ' אדר שני)

הציונות מעבירה את האש הזו לממד הלאומי – הקולקטיבי, ממד ההנצחה. בישראל של היום יש לפחות 5 מקומות מרכזיים בהם בוערת "אש תמיד": בגלעד לזכר חללי מערכות ישראל ברחבת משכן הכנסת בירושלים, באנדרטה לזכר יצחק רבין בכיכר רבין בתל אביב, באתר לזיכרון והנצחת השואה בישראל ביד ושם, בירושלים, באתר ההנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ביד קנדי בהרי ירושלים, ובקבר רבין בחלקת גדולי האומה. אש התמיד הפכה סמל לביטוי ערכים חברתיים בישראל של היום המוקדים שלה מסמלים את זיכרון השואה, הגבורה והציונות.

כמו הפרשנים לאחר חורבן הבית, גם אנחנו מתמודדים היום עם שבר. אבל ידיעת הגלגולים הפרשניים ההיסטוריים של אש התמיד מזמנים לנו אפשרות להעביר אותה לשלב סמלי חדש במהלך ואחרי מלחמת "חרבות ברזל". אנו נדרשים לשילוב של הממד האישי-רוחני יחד עם זה החברתי לאומי. שימור והנצחת אש הגבורה והתנדבות האזרחית והדגשת הערכים הקולקטיביים של פדיון שבויים, שוויון אזרחי והסולידריות החברתית שעשתה קאמבק. זו האש הקטנה שתתמוך באש הגדולה של ההקרבה האישית והלאומית. ניתן ללמוד מרוח ההתלהבות הפנימית החסידית שאלו דברים שחייבים להמשיך לבעור בקרבנו גם בשעותנו הקשות האלה על מנת שנוכל להמשיך את עצם קיומנו, תוך התגברות על משבר השבעה באוקטובר, וצמיחה לעתיד לבוא.

A fire burns in the hearts - Thoughts on Parashat Tzav

I was asked by RHR (Rabbis for Human Rights) to write a few tghoghts about Parashat Tzav for their weekly newsletter. Wrriten in Hebrew, Translated  by Rabbi Sigal Asher of RHR and a colleague. 

Like the entire book of Leviticus that deals with temple laws in a tedious way,
Parashat Tzav also deals with the laws of sacrifices in the temple in a detailed way. One short verse in it is particularly powerful, verse 6: "Fire shall be kept burning upon the altar continually; it shall not go out" (Leviticus 6:6). Two mitzvot in one verse: one to do - lighting a constant fire on the outer altar, and one to not do - the prohibition of extinguishing the fire. Apparently, these are physical commandments. There is a "maaracha" (lit. arrangement, pile of wood) on the altar whose purpose is to always keep the eternal flame, separately from the central system on which sacrifices were made. The eternal flame was a small maaracha, compared to the main maaracha on which the sacrifices were burned. Its purpose was perhaps to preserve a flame that would help light the central barbecue, a kind of substitute for matches.

AI generated image

The Bible simply does not say what is the origin of the fire, what is its eternity, what is the punishment for not observing the commandments. But the commentators came up with the contrast between the eternity of the fire and its heavenly origin, and the earthly commandment to burn it. In the Babylonian Talmud it is written: "Even though fire descends from the heavens, still there is a special mitzva to bring fire by a person" (Babylonian, Yoma 21:b). In other words, even though the source of the eternal flame is from heaven, every person can and should rekindle it, if it goes out. Moreover, the Jerushalem Talmud says about the fire: "Permanent, even on the Sabbath; permanent even in impurity" (Jerusalem Talmud, Yoma 4:6). That is, it doesn't matter who and when, it is obligatory to add wood to the fire.

This commentary was probably written hundreds of years after the destruction of the temple. The commentators had to deal with the fracture of the temple's destruction and with the settlement of the contradiction between the explicit commandment to physically burn the maaracha, and the physical impossibility of sustaining the eternal flame. Therefore, it is transferred from the physical and metaphysical to the personal domain, to the human soul and heart. In the Book of Education, on the mitzvah of the eternal flame, it is said that fire is part of the fundamentals of human nature:

"That a person will be blessed in the matter of fire that he has. And what is the fire that he has? It is a person’s nature — since of the four elements in a person, fire is the head of those four; as with it does a man strengthen himself and move to act" (Sefer HaChinukh 132:1).

In the Book of Zohar, putting out the eternal flame is putting out the soul, and this is what is said in the interpretation of the Sulam to Tzav portion:

"Certainly the fire of the Torah will not be extinguished, because a transgression does not extinguish the Torah. But a transgression extinguishes a mitzvah, and whoever commits a transgression that extinguishes a mitzvah, which is called a candle, thus extinguishes his own candle from his body, that is, the soul which is called a candle. As it is said about it The spirit of man is the lamp of G-d, that it is extinguished, because the body remains in the dark. And so whoever causes the Shechinah to depart from its place by his actions, he causes extinguishment and darkness to that place."

In Hasidic Judaism, the fire is spirituality and the constant inner enthusiasm, which guards against deterioration into poor spirituality and negativity.

"You are my student, and you have been assigned to extinguish the great 'no' of all those who oppose the inner Torah, and therefore you need an 'eternal flame' to burn in you. You will extinguish the 'no', and G-d will turn this 'no' into 'yes'" (The Lubavitcher Rebbe cites Shneor Zalman Maliadi, who quotes his rabbi, the Maggid of Mezrich. In: The Lubavitcher Rebbe King of the Messiah Shalita, Sefer Hayom Yom Tarikh 20 Adar 2).

Zionism transfers this flame to the national-collective dimension, the dimension of commemoration. In today's Israel, there are at least 5 central places where there is an "eternal flame": in the monument in memory of the martyrs of the Israeli wars in the square of the Knesset in Jerusalem; in the memorial to Yitzhak Rabin in Rabin Square in Tel Aviv; at the memorial and commemoration site for the Holocaust in Israel at Yad Vashem, in Jerusalem; at the memorial site for the President of the United States John Kennedy in Yad Kennedy in the mountains of Jerusalem; and in Rabin's grave in the section of the greats of the nation. The eternal flame has become a symbol for the expression of social values in today's Israel. Its foci symbolize the memory of the Holocaust, heroism and Zionism.

Like the commentators after the destruction of the Temple, we too are facing a breakup today. But knowing the historical interpretive incarnations of the eternal flame gives us the possibility to move it to a new symbolic stage during and after the "Iron Swords" war. We are required to integrate the personal-spiritual dimension together with the national social one, to preserve and perpetuate the fire of heroism and civil volunteerism and emphasizing the collective values of prisoner redemption, civil equality and the social solidarity that made a comeback. This is the small fire that will support the big fire of personal and national sacrifice. We can learn from the Hasidic spirit of inner enthusiasm that these are things that must continue to burn in our hearts even in these difficult times in order to be able to continue our very existence, while overcoming the crisis of October 7, and growing towards the future to come.

יום שני, 11 במרץ 2024

קטע מנאום ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית

לכבוד מפגש מרח"ב שהתקיים ב 8.3.2024 , בנהלל נתבקשתי לשאת דברים קצרים ליחידה שניתנת תמיד, מכונה: "פרקי אימהות ואבות" ונועדה לתת קצת שאר רוח. התלבטתי איזה טקסט אפשר להביא בימים קשים אלו של מלחמה וחשבתי שאחד מהם הוא הנאום של ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה אינו מאמר אקדמי, אלא דברים שנאמרו בעל פה ואני מביא כאן את תמציתם, בשינויים קלים. 

כמו שאמר מזכ"ל האו"ם, לרגל מלחמת חרבות ברזל, ואני מסכים אתו לחלוטין, כל דבר נמצא בהקשר. כלומר: הדובר, המקום והתקופה. אנחנו בשנת 1925. בין מלחמות העולם. שנה לאחר שביאליק מגיע לארץ. בתחילת העלייה הרביעית - עליית גרבסקי, גל עלייה גדול בין 1924–1931, בו עלו כ-80,000 נפש, וירדו כ-20,000.

ביאליק מבקר בארץ כבר ב-1909 כדי לבדוק את התנאים לעליה, 6 שנים אחרי פרעות קישינב ואחרי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ו"עַל הַשְּׁחִיטָה". הוא מתאכזב מהביקור וחוזר לאודסה למרות קבלת הפנים שקיבל והתחנונים שיישאר. הוא לא אהב את ההמולה סביבו, לא אהב את האירועים והנאומים הטרחניים ובכלל לא חשב להיות אישיות ציבורית. הוא התאכזב מהארץ בצורה שמזכירה מאד את מרק טווין. ארץ שונה לחלוטין ממה שמציירים בדמיון או בספרות הקודש. למניה הוא כותב בצורה ישירה ש"אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו רק במעט". ב"רק במעט" הזה הוא מרגיש כבר את השינוי ואת התחיה ומבין שמה שהיה לא יהיה כי ראה את הילדים דוברי העברית בארץ ורואה בעיני רוחו את צמיחת דמות הצבר האנטי גלותית, המתנשאת. ביאליק לא היה מהפכן, היה חסיד של הציונות הרוחנית של אחד העם, עד אז. כפי שכתבה חמוטל צמיר1.

במשך הזמן הוא כבר משנה את גישתו וב-1916 הוא כותב את המאמר "הלכה ואגדה" שם כבר מבין את הצורך של העשייה לצד הרוח:

"יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".

ב-1924 עולה ביאליק לארץ. ושנה לאחר מכן הוא מוזמן לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים שצוינה בטקס חגיגי ב-1 באפריל 1925 באמפיתיאטרון בהר הצופים. ההערכות מדברות על 7,000 -10,000 אורחים ומוזמנים שהשתתפו באירוע וביניהם נציגיהן של אוניברסיטאות בעולם. אגרות ברכה ממדינות רבות בעולם התקבלו לרגל פתיחת האוניברסיטה. על בימת עץ, בלי מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל וביאליק.

הנאום של ביאליק בן כ-2300 מילים היה יוצא דופן אצל ביאליק משום שביאליק, לעדותו, לא אהב שימוש במליצות, לא אהב פומפוזיות. היה ניגוד בין ביאליק האישי ללאומי. אפילו את הנאום הוא מתחיל במילים: "קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם". אבל מצד שני זה: "יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו". הוא מדגיש שני ממדים מושגיים: "התורה", כלומר ההיבט הרוחני, תיאולוגי שעליו שמרנו לאורך כל הדורות לעומת ההיבט הארצי, החומרי. ואז הוא עושה סינתיזה שלהם במושג "תרבות", בפסקה שבעיני היא החשובה ביותר בנאום:

"...בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".

הרבה ניגודים אצל ביאליק. למשל: הוא כותב לילדים אבל אין לו ילדים, הוא מסתייג מפומביות אבל מתפקד כאיש ציבור שעולים אליו לרגל, הוא לא אוהב נאומים פומפוזיים אבל הוא נושא כאלה, בשיריו יש את הייסורים האישיים מול הכאב הלאומי, שורש נשמתו גלותית אבל תודעתו לאומית מתחדשת. הוא נפש עתיקה בעולם מודרני של לאומיות כפי שכותבת חמוטל צמיר2. למרות הניגודים ביאליק הוא איש של חזון שמבין שהמעבר לקיום לאומי מודרני מצריך יצירה תרבותית חדשה.

נדרשתי לדברים האלה דווקא היום בעת המלחמה משום שביאליק, לפני כמעט מאה שנה, ממשיך להיות רלוונטי. בעקבות האיום על זהותנו הלאומית והקריאות במערב לשחרר את פלסטין "מהנהר עד הים",  יש הרוצים להחזיר אותנו לעידן שלפני הלאומיות, לעידן של דתיות ומלוכנות. דווקא ביאליק מאפשר פוזיטיבית את מילוי "הריק" הלאומי על ידי התמרה של הרוחניות העתיקה לתרבות יהודית חדשה, סינתזה בין הרוח למעשה. 

אנחנו, כרבות ורבנים חילוניות וחילוניים עושים בדיוק את הדברים האלה ובמובן הזה, לתחושתי, אנחנו ממשיכים את הרוח של ביאליק ביצירה תרבותית חדשה. והנה עוד טקסט שהוא נושא בנאום לרגל ועידת התרבות העברית באמריקה, שנה אחרי.

עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר "שלחן-ערוך" או "אורח-חיים" ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית... אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף, ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה"ראביים" הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה"רביים" האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה"כבודה" הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום". ("ארח חיים" ציוני / חיים נחמן ביאליק בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו, 1926.)

יום ראשון, 25 בפברואר 2024

חוות הדעת ה-141 ב"מתחתנים למען מתחתנים"

להוותי, כל טקסי הנישואין שתוכננו לסוף שנת 2023 בוטלו ונדחו בשל המלחמה. כולם מלבד זוג אחד, שהחתונה שלו נקבעה מראש לדצמבר, והם החליטו באומץ רב לא לדחות. ההחלטה הזו התבררה כמצוינת כי האירוע שערכו היה משמח, מרום נפש ובדיוק בזמן הנכון כדי לאפשר למשפחה ולחברים להשתתף בשמחתם.
בתרבות היהודית זו מצווה גדולה גם להתחתן וגם לשמח חתן וכלה, המצווה הזו עולה על הרבה מצוות אחרות. נירית וגיא אפשרו אור גדול לכולנו בתקופה שחורה ועצובה. כן ירבו.
לאחר הטקס הם כתבו עלי חוות דעת מרגשת באתר מתחתנים למען מתחתנים, חוות הדעת ה-141 במספר. תודה לכם נירית וגיא האהובים!





יום שני, 22 בינואר 2024

עשרים שנה לאתר טקסים

בימים אלה אנחנו מציינים 20 שנה להיווסדו של אתר טקסים. בינואר 2004, ישבנו כמה עמיתים והגינו והעלינו את הרעיון של דרך ייחודית לבחור את עורכי הטקסים, עד אז לא הייתה פלטפורמה שבה יכלו אנשים המעוניינים לתת משמעות יהודית חילונית לצמתי החיים החשובים שלהם לבחור באופן ישיר את עורכי הטקסים. גייסנו כמה שמויות מפתח בתרבות הישראלית כמו: אברי גלעד, יאיר ניצני, אסתי זקהיים, דן תורן, אלברט אילוז, חלי גולדנברג, מירב מיכאלי שהופיעו באתר לצידם של רבנים ורבות חילוניים וערוכות ועורכי טקסים עצמאיים שהזדהו עם התפיסה של יהדות כתרבות ויהדות הומניסטית.

בעשרים השנה שחלפו סייענו לאלפי זוגות להינשא, לכלות וחתני בת ובר מצווה לערוך טקס משמעותי, למשפחות להן נולדו ילדים וחיפשו דרך לכרות ברית עם התרבות העברית וברית מילים עם הנולדים, למשפחות באבלן באמצעות קיום לוויות ואזכרות ועוד ציוני דרך במעגלי החיים. 

האתר המשיך את פעילותו במלוא המרץ, גם בימי הסגרים של המגיפה וגם כעת במלחמת חרבות ברזל. וימשיך את פעילותו גם בעתיד. גם אתם יכולים להינות משירותי עורכות ועורכי הטקסים המקצועיים שלנו על ידי בחירה ופניה ישירה מעמוד עורכות ועורכי הטקסים.