ט'רללת באב - מאמר דעה שלי במקומון כל העיר

צילומים: הקרן למורשת הכותל ודוברות המשטרה

מאמר דעה שלי במקומון כל העיר לכבוד ט' באב, תשפ"ג. 

תמיד ב-ט' באב מפריחים ביטויים שמרגישים עבורי ריקים מתוכן: "אהבת חינם", "אחדות", "סובלנות", למדנו ולימדנו את אגדות החורבן כמעין אזהרה למה עלול לקרות. אבל, החורבן קורה כאן ועכשיו. הטרלול נוכח כבר שנים בשיח הציבורי, שרודד והזדהם בצורה קיצונית בתקופת הממשלה הנוכחית, בעידוד מנהיגי המדינה.

מטרתה של הממשלה הנוכחית היתה אחת מלכתחילה – נקמה. נקמה במי שהצליח להשתמש בצורה מושכלת בכלים הדמוקרטיים ולכונן קואליציה של אחדות בין יהודים לערבים, בין ניצים ליונים, שמטרתה היתה לייצב את החברה לאחר שנים של מערכות בחירות וכאוס שלטוני. ממשלת בנט-לפיד הצליחה, במעט הזמן שכיהנה, להגיע להישגים מסוימים. עד שהגיעה הנקמה.

ממשלה הנוכחית לא באה על מנת לשפר, לעבוד, לייצב, או למשול. היא באה על מנת לנקום. הדרך לנקמה לוותה בליבוי יצרים ושנאה. באמצעות קמפיין רב שנים שחילק את העולם לבוגדים ונאמנים, שמאל וימין, אנרכיסטים מול קונפורמיסטים, אשכנזים מול מזרחיים. שיסוי של איש ברעהו. דרך הפעולה התחילה מרמת הפעילים הזוטרים. לתת להם משאבים סמליים וחומריים, במטרה לייצר טרור, להשתלח בגסות ובאלימות במתנגדים. כולם נדהמו כשאיציק זרקא אמר שהוא גאה שמתו 6 מיליון (אשכנזים) בשואה, אבל הקריאה הזו נשמעה ונכתבה פעמים רבות ברשתות ובהפגנות. לפתע התחילו לחסום כניסות לקיבוצים כנציגי האליטה האשכנזית, הפריבילגית. ליבוי היצרים קיבל נופך אקדמי ולגיטימציה, באמצעות אבישי בן חיים שמיתג זאת כ-"ישראל הראשונה מול השנייה", ובעצם אמר, זה בסדר, מותר לשנוא, יש לכם סיבות.

בכנסת ובמשרדי הממשלה, היו פועלים שחורים אחרים שעשו את עבודת הנקמה. כל תוכנית וכל הצעת חוק טובה של הממשלה הקודמת בוטלה, או שניסו לבטלה על ידי הממשלה החדשה. למשל: הקואליציה הפילה את חוק האיזוק האלקטרוני למניעת אלימות במשפחה, בן גביר ביטל את תכנית 'מסלול בטוח' למאבק בפשיעה בחברה הערבית ומקרי הרצח והפשיעה עלו בחדות. מירי רגב ביטלה את נתיבי התחבורה הציבורית בכביש 1, בניגוד להמלצות מומחי משרדה התחבורה ועוד.

פועל שחור אחר הוא ח"כ עמית הלוי שפתח מפעל לייצור הצעות חוק מבית המדרש של אורוול. למשל חוק המתנות, שאומר בעצם, על משקל "מלחמה היא שלום" ששוחד הוא חוקי. המטרה האמיתית היא לכסות את חובותיו של ראש הממשלה. או "חוק טבריה", שיאפשר לראש ועדה קרואה לרוץ לראשות העיר, עוד פתח לשחיתות.

הנקמה לא נעצרת כאן היא מחייבת השתלטות על כל תחום בחיים. למשל, על בית המשפט העליון כי פסקי הדין לא מוצאים חן בעיננו, על התקשורת כדי שתדבר בשבחנו, על הוועדה לבחירת שופטים כי צריך שפוטים, על בחירת נשיא בית המשפט העליון שיהיה מאנשינו, על בנק ישראל כי המדיניות המוניטרית לא מוצאת חן בעיננו, על הספרייה הלאומית כדי לנקום באדם שלא מוצא חן בעיננו, על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי הנתונים לא מוצאים חן בעיננו, על היועצים המשפטיים כי החוק לא מוצא חן בעיננו, על רשות החברות ועל דואר ישראל כי לא ממנים את אנשי שלומנו, נפרק את לשכת עורכי הדין כי היא לא בשליטתנו, נפרק הרשות לקידום מעמד האישה כי מקומה של אישה במטבח. נחוקק חוק שנבצרות ראש ממשלה שיאפשר לפושע מורשע ולהמשיך לכהן, נחוקק חוק בו אפשר יהיה להפלות אנשים בקבלת שירות על סמך אמונה אישית. נבטל את חוק ההתנתקות שיגרום לאינתיפאדה, ויחריב את היחסים עם מדינות העולם, נהפוך את המשטרה לפוליטית, ניתן לגיטימציה למיליציות אזרחיות לנקום, נכפיף את מח"ש לפוליטיקאים, נרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לנושאים אזרחיים, נחוקק חוקים מיוחדים שיכשירו פושעים להיות שרים, נבטל את זכויות המיעוט, ניתן רישיון לרצח ערבים בגלל שהם ערבים, נקרא לשריפת יישובים כדי לבצע טיהור אתני. נדרוס את המיעוט כי אנחנו הרב. דמוקרטיה היא כמו ועדת קישוט בתפיסה המעוותת של הממשלה הזו, מי שניצח בבחירות דמוקרטיות הוא החוק, והוא יקבע הכל. נשים פס על ההידרדרות הכלכלית וגם על ארה"ב, כי היא צריכה אותנו יותר משאנחנו צריכים אותה…

אילו רק דוגמאות מועטות, אבל עליהן יש להוסיף את שיח שנאה והחורבן, את הלשון המסיתה, הגסה, המשתלחת והרדודה של שרים, חברי כנסת ועיתונאים. למשל: השר דודי אמסלם קבע שהיועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן ביותר בישראל. הוא גם אמר שטייס שנפגע הוא "צפונבון שחטף שריטה בעין". חברי כנסת עושים קולות של חיות כלפי חברי כנסת אחרים, לשם השפלת מיעוטים ונשים. יו"ר סיעת יהדות התורה אמר שהקהילה הגאה "מסוכנת מדעאש וחיזבאללה". אחד אמר ש"הטייסים הם מוגלה", ואחר צייץ פייק ניוז כאשר העלה תמונה מהפיגוע בשדה התעופה בבריסל ואמר שכך נראה הטרמינל בנתב"ג לאחר הפגנת "השמאל". הענייניות בשיח מתה מזמן, יש עיסוק רק בהכפשה, השמצה והשחרה של היריב. הדרך לנקמה היא באמצעים אלימים, דריסת מפגינים ברכבים, סוסים וירי ממכתז"ית. עלי ירקו, זרקו בקבוק, והעיפו לי את הנייד שצילם. אשתי הלכה בתום צעדת המחאה לירושלים בשולי כביש מס 1, עצר לידה רכב, יד חטפה את דגל ישראל שאותו החזיקה ושברה את המקל.

הטרללת רק התחילה משום שהשבוע הועבר התיקון לחוק יסוד השפיטה שבו בוטלה עילת הסבירות ולמעשה צומצמה היכולת של החוק לפקח על מדיניות ומינויי הממשלה. זהו הפתח לקידום מדיניות סמכותנית, לאומנית ודתית-משיחית. וכמובן פתח למינויים מושחתים שאינם מבוססים על כישורים, אלא על קשרים. אצל חלק מהמפגינים בעד ה"רפורמה" התגלתה האמת לקראתה חותרים בסיסמאות אותן הניפו: "דאורייתא או מרד", "תי-או-קרטיה".

כל השנים בהן חינכנו ב-ט' באב לסובלנות, לאחדות, לאהוב את הרע, גם אם אינך מסכים עם עמדותיו, ירדו לטמיון. החל מהשבוע החברה הישראלית עומדת בפני מצב חדש. אין יותר "אחים", יש "מלחמת אחים". אם לא יתקבל העקרון הבסיסי שמדינת ישראל צריכה להיות כלי ראוי לחיים משותפים, כלי שמאפשר חופש, שוויון וזכויות – מדינת ישראל תתפרק.

הפועל ירושלים - יותר ממועדון. מאמר בכלהעיר

מאמר שלי במקומון כל העיר ירושלים, במדור הספורט, על הפועל ירושלים. מביא את הטקסט כאן: 

אתחיל באמירה פוליטית: הפועל ירושלים היא מועדון אוהדים. פוליטיקה במובן של מאבק בין רעיונות ועל משאבים. סולידריות מעמדית ואנושית, הומניזם, ליברליזם וקבלת האחר. לא במובן המצומצם והמשובש בישראל של ניציות מול יוניות, ערבים מול יהודים או נאמנים מול בוגדים. המועדון מקדם ערכים ופרויקטים חברתיים חשובים: מאבק באלימות, בגזענות, ובהומופוביה. גם ביציע וגם בפעילות החברתית של המועדון. פוליטיקאים, בעלי הון, פשוטי עם, עיתונאים וידוענים שהם אוהדי הפועל, מקומם יחד ביציע, לא על כר הדשא. אין סיסמאות מפלגתיות. הפוליטיקאים היחידים שיזכו לעידוד הקהל יהיו אלו שיעניקו לנו את גביע המדינה. הפועל ירושלים היא לא רק כדורגל. זוהי גם הסיסמא של מועדון אוהדים אחר: ברצלונה. עם כ-160 אלף חברים. על היציעים בקמפ-נואו רשום המשפט: MÉS QUE UN CLUB – יותר ממועדון. המועדון שילם מיליון וחצי יורו ו-0.7 אחוז מההכנסות לשנה כדי להשתמש בלוגו של יוניצ"ף – הקרן למען ילדים של האו"ם. ועושה מגוון פעולות חברתיות.

מוזר מאד שאומרים: "אל תכניס פוליטיקה", אבל, מצד שני שרים: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה…״. מוזר מאוד שאומרים: "מקבלים את כולם", אבל קומץ אוהדים מאיים על חיי יו"ר האסיפה, ומאלץ אותו להתפטר. אדם שהוא סמל של הפועל, מתנדב בשלל פעילויות. כל חטאו הוא שהוא בן הלאום הערבי ובזמנו החופשי פעיל פוליטי שנלחם למען שוויון ודו קיום בין העמים.

סמלים, המבטאים השקפות עולם רחבות וכוללניות, מעצם טבעם מנוכסים לאידיאולוגיות יריבות ושונות, כך למשל מנחם בגין הכריז שהדגל האדום הוא "סמלו של הקומנאציזם", כדי להסית ולשלהב בבחירות, בעוד שמקור הדגל האדום הוא בכלל בארה"ב, במחאת פועלים. טראמפ הוציא שם רע ל"פעולה אנטי פאשיסטית" (אנטיפה), למרות שזה רעיון ללא ארגון או מיסוד. הוא הכריז ללא שום סמכות חוקית שהם ארגון טרור, במטרה להסית נגדם. ובאמת הצליח לאחר שבווירג'יניה נרצחה מפגינה שבאה למחות נגד מפגינים נאצים, והמונים ניסו לבצע הפיכה פאשיסטית כשהסתערו על גבעת הקפיטול הרגו שוטרים, ורצו לתלות את סגן הנשיא.

אבל, אין לחשוש מהוצאת הדיבה והשיבושים האלה, הם תמיד יהיו, לא משנה מה ייאמר. כל אחד יניף את הדגלים שהוא רוצה וראיתי ביציע מגוון: דגלי ישראל, אנטיפה, אהבה אחת, דגל הגאווה, דגלי תימן, הרייך הגרמני (לפני הנאציזם), צלב אדום ושחור, הענק האדום, הפועל נגד גזענות בעברית וערבית ועוד. לא צריך משטרת דגלים שתגיד לאוהדים אילו דגלים להניף ואיפה לעמוד ביציע, ובטח לא מה לעשות בזמנם החופשי. מי שרוצה הפועל אחרת, כפי שפורסם כבר בכלי התקשורת, מוזמן להקים קבוצה נפרדת. מכאן שלוחה לו ברכת הצלחה.

ביקורת מרכז דוידסון המחודש בגן הארכאולוגי בכותל

הכניסה לגן הארכאולוגי צילום: נרדי גרין

לאחר טקס שערכתי ב"עזרת ישראל", עשיתי סיור עצמאי כדי להתרשם ממוזיאון מרכז דוידסון המחודש. לא הייתי כאן 4 שנים, עוד מלפני פרוץ הקורונה והייתי סקרן לראות מה החידושים והשינויים שערך הגן, המוזיאון עבר שיפוץ והרחבה במשך כמה שנים ונחנך כשלושה חודשים לפני שביקרתי.

רכישת הכרטיסים שינתה מיקום מהקופה שהייתה מוצבת בנפרד, ליד שער האשפות, לקופה חדשה שנמצאת בתוך הכניסה לגן הארכאולוגי מתחת לכביש. הקופה הקודמת הפכה לקיוסק. מחירי כרטיסי הכניסה, עד כמה שאני זוכר, לא השתנו בהרבה. המחירים, נכון לעת כתיבת הביקורת הם: למבוגר - 29 ש"ח, לילדים, נכים, סטודנטים ואזרחים ותיקים - 15 ש"ח. אם תרצו להוסיף סיור קולי, כלומר סריקה של בר קוד בכניסה והליכה בתחנות עם שמע, זו תוספת של 5 ש"ח. יש הנחה לקבוצות החל מ-25 אנשים: 25 ש"ח למבוגר ו- 13 ש"ח לכל השאר. יש גם סיורים מודרכים בעברית ובאנגלית שעולים 50 למבוגר ו-40 לכל השאר. יש סיור עם משקפות תלת מימד שעולה 50 למבוגר ו-45 לכל השאר. אופציה חדשה היא אפשרות לארגן אירועים באתר כמו טקסי בר ובת מצווה בעלות של כמה אלפי שקלים, עם הושבה וקייטרינג, מול הכותל הדרומי. המידע באתר החברה לפיתוח הרובע מאד מבלבל ומפוזר בין דפים שונים במקום להיות מרוכז בדף אחד של הגן הארכאולוגי, רב המידע שרשום כאן הצלחתי לקבל לאחר שהתקשרתי שלוש (!) פעמים לשרות הלקוחות.

אם אתם בעלי מוגבלות בהליכה ורוצים גישה נגישה לעזרת ישראל, שאינה חלק אורגני מהגן הארכאולוגי, והכניסה אליה חינם מהשביל המוביל לרחבת התפילה המרכזית של הכותל, אפשר לעשות זאת דרך הגן הארכאולוגי. לאחר בקשה בכניסה, שומר מגיע ופותח את שער הנגישות ממנו הולכים לעזרת ישראל. אבל, הכניסה מתאפשרת רק עם מלווה אחד. כל שאר החבורה תיאלץ להגיע מהכניסה העליונה לעזרת ישראל, אליה יורדים במדרגות. בעיה נוספת היא שהגישה הזו פתוחה להבנתי רק בשעות בהן פתוח הגן הארכאולוגי. א'-ה' בין 9:00-17:00, בימי שישי בין 9:00-14:00, בשבת סגור.

התצוגה הראשונה מיד אחרי הקופה, במנהרת הכניסה השתנתה לחלוטין. אין יותר את התמונות של הר הבית במבט על, אין יותר את ציר הזמן ההיסטורי ותחנות נוספות אותן הכרתי ולמעשה מה שנותר הוא דגם התבליט של הר הבית בתקופות קדומות העשוי ממתכת, שהיה בתוך המוזיאון וכמה חלקי כרכובים ואבנים.

מתוך מנהרת הכניסה פונים ימינה ויורדים על מנת להיכנס למוזיאון. שם עומד שומר שבודק את כרטיס הכניסה. את פני קיבל השלט שביטא את השינוי העיקרי שעברה התצוגה: "ירושלים עיר מקדש" והמלל שבו אומר: 

הכניסה למוזיאון מרכז דוידסון. צילום: נרדי גרין

"ברוכים הבאים למרכז דוידסון. אתם מוזמנים לצאת למסע מרתק בעקבות צפונותיה של ירושלים הקדומה, העיר הקדושה למאות מיליוני מאמינים ולנסות לענות על השאלה: מדוע ירושלים? המיצגים במרכז מספרים באמצעות ממצאים ארכאולוגיים ותיאורים אמנותיים את סיפורה של ירושלים כעיר מקדש ואת סיפורו של הר הבית, שעליו נבנה המקדש, מוקד תפילותיהם ותקוותיהם של מיליוני מאמינים שביקשו דווקא במקום הזה להתקרב אל האל האחד. מרכז דוידסון בנוי על שרידיהם של שני מבנים גדולים שהיו חלק מקרית שלטון שהקימו השליטים המוסלמים משושלת בית אומיה למרגלות הר הבית לפני כ-1300 שנה. המוסלמים הכירו בקדושת ההר, שיקמו אותו מהריסותיו ובנו עליו את כיפת הסלע ואת מסגד אל אקצא. ברחבי הגן הארכאולוגי מצויים שרידים מרשימים המספרים את סיפורה של העיר מימי הבית הראשון עד שלהי ימי הביניים. אלה התגלו בחפירות הארכאולוגיות הנרחבות שהתקיימו בגן הארכאולוגי מסוף המאה ה-19 עד היום".

ממצא עם הכתובת "ירושלים". צילום: נרדי גרין

מכאן אפשר להבין את המיקוד העיקרי של השינוי שעברו התצוגות של המוזיאון בהן נמחק כמעט כל זכר לתקופות אחרות והותירו את המיקוד בהר הבית כמשכנו של המקדש. למיטב זכרוני, לאחר שעוברים את דלת הכניסה, היה שלט שמסביר שאנחנו נמצאים בארמון מבית אומיה, והיה מעין תבליט של מפת בינטינג (Bünting) מפת עולם שצוירה על ידי הכומר, התאולוג והקרטוגרף הפרוטסטנטי היינריך בינטינג ופורסמה בספרו "מסע דרך ספרי הקודש" בשנת 1581. מפה פיגורטיבית, המתארת את העולם בדמות תלתן תלת עלי, שירושלים במרכז המפה. כלומר שני האזכורים הראשוניים לאסלאם ולנצרות נמחקו כבר בכניסה למוזיאון. התאורה שהאירה את קירות האבן מבעד לקירות הזכוכית לא האירה, או לא עבדה זמנית, וכל כבש הכניסה היה חשוך, כולל גם הסרה של הציורים הפיגורטיביים של בית המקדש מהתקופות שונות. כבר מרגע הכניסה הבנתי את רוח הדברים. מבירור למה הר הבית חשוב לתרבויות השונות, לבירור למה חשוב הר הבית לתרבות היהודית. במקרה עברו שם במהלך ההיסטוריה עוד כמה חברה...

לאחר שיורדים מכבש הכניסה הראשונית, בחלל הראשון היה בעבר עושר של מוצגים שהציגו גם ממצאים יהודיים רבים, אבל לא רק, אלא גם למשל, את הנוכחות של הלגיון הרומאי וממצאים רבים נוספים מתקופות שונות. הכל הוסר. נותר מיעוט של ממצאים שמטרתו להדגיש את השם ירושלים בעברית בממצאים ארכאולוגיים שונים, למרות ששמות ירושלים המצוינים בשלט ההסבר כוללים גם את השמות הנוצריים והמוסלמיים. בין הממצאים יש למשל גלוסקמא הנושאת את הכתובת "ירושלם", חוליית עמוד ועליה הכתובת "ירושלים" ואולי עוד ממצא אחד. ואולי זה פיצוי על כך שהשם ירושלים לא נזכר בכלל בחומש, בפעם הראשונה השם "ירושלם" מופיע בספר יהושע. הופתעתי בעיקר ממיעוט הממצאים בחלל הראשון.

תצוגת וידאו לדוגמא מרכז דוידסון. צילום: נרדי גרין

את התצוגה מלווים לכל אורכה מסכי ענק ותצוגות מרשימות עם סרטים חדשים. לא הופתעתי מכך שכבר המסך הראשון בתצוגה לא עבד. היה שמע, אבל, לא הייתה תמונה. בהמשך היו סרטים חדשים המוקרנים באמצעות מקרנים על סוגים שונים של מסכים, מחולקים, קעורים, בגדלים מרהיבים. חלקם פועלים אוטומאטית ואת חלקם אפשר להפעיל לבד. ההשקעה כאן בהחלט מרשימה. והסרטים מצוינים. המיקוד ביהדות לא משתנה מלבד בתצוגה של "אבן השתייה" ששם יש אזכור לכיפת הסלע: "המבנה המוסלמי המתומן".

המוזיאון התרחב למבנה נוסף ולחלל תצוגה גדול, אסתטי ומודרני, עם המון חידושים טכנולוגיים. כמובן שתצוגת תלת הממד שהייתה לפני שנים רבות אחד החידושים הגדולים, כבר לא נמצאת, והסרטים והאמצעים הטכנולוגיים מייתרים אותה לחלוטין.

עוד תצוגה שלא עבדה: צילום: נרדי גרין

לאורך כל התצוגות היה אפשר להרגיש את חוסר הבשלות הטכנית של המוזיאון בגלל הזמן הקצר שעבר מאז שנחנך. זה התבטא בפועלים שעדיין עבדו בפנים, הפסקות חשמל שניתקו את המסכים באמצע הצפייה, תצוגות שכלל לא עבדו ועוד. אבל, אני מניח שעם הזמן הדברים האלה יתוקנו והכל יעבוד כמו שצריך.

המוזיאון הוקם ביוזמת רשות העתיקות ובניהולה. התכנית נכתבה על ידי ד"ר יובל ברוך חבר הנהלת רשות העתיקות. הדבר מתמיה כי לטעמי יש שינוי לרעה ותזוזה לכיוון אתנוצנטרי. הכוונה כאן רק למוזיאון ולא לגן הארכאולוגי, שם אין כמעט שינויים. הדבר מעלה את השאלה עד כמה השינוי הושפע מלחצים פוליטיים. כבר בעבר היה ניתן להרגיש את התזוזות האלה. למשל, בשנה 2017, לציון 50 שנה לכיבוש ירושלים, לפתע הופיעה תצוגה ענקית במוזיאון, "לרגל איחוד ירושלים", שהציגה את הצנחנים בכותל, את השופר של הרב גורן, את יומנה של נעמי שמר עם כתב היד של "ירושלים של זהב" ועוד. לא הבנתי מה הקשר של המוצגים האלה לארכאולוגיה של הר הבית. לעומת זאת טביעת החותם של המלך חזקיהו שנתגלתה ב-2015 והייתה אחד המוצגים הבולטים נעלמה. בזמנו שאלתי ואמרו לי שהיא הושאלה למוזיאון ישראל. כמובן שהיא לא חזרה. אולי בגלל שהיו עליה סמל השמש המכונפת וסמל החיים שניהם סמלים פרעוניים שנפוצו גם במקומות אחרים במזרח הקדום. יחד איתם נעלמו גם טביעות החותם האפיפיוריות שהוצגו במוזיאון, מטבעות ומוצגים רבים נוספים.

צילום: נרדי גרין

אחת התצוגות המרהיבות בפינה, לקראת היציאה מהמוזיאון, היא התצוגה שמנציחה את פועלו של הארכאולוג צ'רלס וורן, מהמאה ה-19,  מחלוצי הארכאולוגים של הארץ בכלל והר הבית בפרט. עשויה בצורה טכנולוגית מרהיבה עם עמדות רבות ומרתקות שמאפשרות למספר אנשים לעמוד יחד ולעלעל בדפי אלבום שעליו מוקרנים קטעי אנימציה. חבל רק שרב העמדות לא עבדו בעת הביקור...

ברקע, צריך לזכור שהגן הארכאולוגי הוא תחת חסותה של החברה (הממשלתית) לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. הגן  נוהל במשך תקופה מסוימת על ידי עמותת אלע"ד, ומ-2021 חזר לחברה הממשלתית. על מעלליהן אפשר לקרוא בקישורים להלן. בכל מקרה הלחצים הפוליטיים די ברורים וליוו את חניכתו של המוזיאון גם היום. למשל, בפברואר 2023 דיווח ערוץ 7 על מחאה שבה כיסו בבד ממצאים מהתקופה הביזנטית והצלבנית בטענה ש: "היעלה על הדעת לפאר את ירושלים בירת ישראל בממצאים שהשאירו שופכי דמינו?". ובמרץ 2023 הפגין הרב אביגדור נבנצל, לשעבר רב העיר העתיקה, נגד הפתיחה המחודשת של מרכז דוידסון-הגן הארכיאולוגי. הרב שמואל איצקוביץ', ר"מ בתלמוד תורה מורשה וראש ארגון דרישת ירושלים טען כי הוחלף הלוגו הישן ללוגו בצורת תלתן שמקורו בסמל המובהק של "השילוש" הנוצרי. וגם שבאתר החברה לפיתוח הרובע מופיע תיאור היסטורי של הממצאים שבגן המבליט את הזיקה של המוסלמים והנוצרים לצד הזיקה של היהודים. כחלק מן "החידוש" יוקרן סרט עם תוכן מפוקפק...

באופן כללי אני מברך על החידושים והשינויים הטכנולוגיים. התצוגה מצוינת וראויה. חבל רק שהיא דלילה באופן יחסי לעבר ועיקר הביקורת שלי הוא על המיקוד המוגזם בחלק היהודי של הר הבית, מחיקת כמעט כל סימן לתרבויות האחרות שכבר היו חלק מהתצוגה והועלמו. אם יש מקום לשיפור, הרי שהייתי מחזיר ממצאים רבים ואת האזכורים לתרבויות השונות. הייתי ממליץ גם על שיפור שרות הלקוחות, ושיפור האתר ברשת על ידי מתן מידע נרחב יותר ועדכני לגבי כל השירותים שמספק הגן הארכאולוגי, ואפשרויות הגישה.

קליפ חתונה - הדס ומארק 4.5.2018

 זה היה לפני הקורונה ונראה שעברו מאז עידן ועידנים, אבל רק עכשיו גיליתי את קליפ החתונה של הדס ומארק היקרים. להם ערכתי טקס יהודי-חילוני כדבעי, בקיסריה, ב"קיסר ים" על החוף.

שימו לב שהקליפ נפתח במשפט הקידושין של הכלה, אחד היסודות החשובים בטקס יהודי חילוני. בלי שוויון אין טקס יהודי חילוני. 

הזדמנות טוב לשתף את רליפ החתונה שלהם. תודה לכם הדס ומארק היקרים!

Hadas & Mark - Wedding Day from Trio Photography on Vimeo.

תפילה חילונית לשלום המדינה 2023

צילום: נרדי גרין

לרגל 75 שנות המדינה ובמיוחד לרגל המחאה אני מביא שוב את התפילה החילונית לשלום המדינה שהעליתי לפני 15 שנה. כמעט ולא נערכו בה שינויים. אני חושב שגם בחלוף הזמן היא נותרה רלוונטית. צריך לזכור שהתפילה הדתית לשלום המדינה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל.

הנה נוסח מתוקן ומנוקד, לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל. לשימושכם בערב יום העצמאות ובמנגלים: 

        

           תְּפִלָּה חִלּוֹנִית לִשְׁלוֹם הַמְּדִינָה / הָרַב נָרְדִי גְרִין

שֶׁתְּהֵא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת ע"ה לְעַצְמָאוּתָהּ, לִכְלֵי רָאוּי לְחַיִּים טוֹבִים לְכָל תּוֹשָׁבֶיהָ. 

שֶׁיִּשְׂרְרוּ בָּהּ הָאַהֲבָה, הָרֵעוּת וְהָאַחְוָה, 

שֶׁיִּרְחֲקוּ מִמֶּנָּה שִׂנְאָה אֵיבָה וְקִנְאָה. 

וַתִּמָּלֵא רֹגַע, שָׁלוֹם, שַׁלְוָה וְשִׂגְשׂוּג. 

מִי יִתֵּן וְתָמִיד תְּהֵא אוֹר לַגּוֹיִים. 

שֶׁנַּגְשִׁים בִּמְלוֹאוֹ אֶת חֲזוֹנָם שֶׁל מְיַסְּדֶיהָ כְּפִי שֶׁנֻּסַּח בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת".

בְּרוּכִים עוֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם וְהַחוֹתְרִים לְדוּ קִיּוּם בֵּין הָעַמִּים.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַחֹפֶשׁ וְהַדֵּמוֹקְרַטְיָה.

בְּרוּכִים הַשּׁוֹקְדִים עַל בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה. 

תְּחַזֵּקְנָה יְדֵי הַמְּגִנִּים בְּעֹז וּבִגְבוּרָה.

מִי יִתֵּן וְיָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַנֶּעֱדָרִים. 

בְּרוּכִים אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי הַמְּדִינָה הַמְּקַיְּמִים אֶת הַמְּדִינָה בְּאֶבְרַת חַסְדֵיכֶם, וּבְיָגִיעַ כַּפֵּיכֶם. שִׁלְּחוּ אוֹרְכֶם וַאֲמִתְּכֶם לְרָאשֵׁי הַמְּדִינָה, שׁוֹפְטֶיהָ וְנִבְחָרֶיהָ, וּתְקָנוּם בְּעֵצָה טוֹבָה לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת וּבְאַהֲבָה.

בָּרוּךְ עֲמַל כַּפָּיו שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵר, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִחְיוֹת בִּמְדִינָתֵנוּ.

אָמֵן סֶלָה!

מי יציל את כבודו של האנרכיזם?

פעולת התנגדות של אנרכיסטים - פלישה (squatting) לבתים נטושים
ברצלונה, ספרד

 בשנים האחרונות, גל פופוליסטי שוטף את העולם, וגם את הארץ. אחת הטכניקות של פוליטיקאים ופובליציסטים פופוליסטים, מהצד הימני של המפה היא שימוש במושג "אנרכיסטים" על מנת לתאר את היריבים הפוליטיים ולמעשה לעשות להם דה-לגיטימציה. השימוש הזה הוא שימוש אפקטיבי משום שלרוב האידיאולוגיה הימנית מתמצה בסיסמאות פשטניות, קליטות, ברורות ומלהיבות, למשל: "שמאלנים בוגדים", לעומת האידיאולוגיה של השמאל והליברליזם שלא יכולה להיות כזו בעולם של היום. שמאל זו השקפת עולם שלמה ומלאה שחייבת להיות מוסברת. היא נראית לעיתים ארכנית, טרחנית ומסורבלת. גם אם יהיה כתוב "דמוקרטיה" על שלט, צריך להסביר מהי דמוקרטיה ואת ההבדל בין פורמלית למהותית, זכויות מיעוט וכו'.

אנרכיה ואנרכיזם אינם אותו הדבר. אנרכיה היא מצב של אי סדר וכאוס כתוצאה מהיעדר שלטון מרכזי. לרב מצב כזה יכול להיווצר בגלל קטסטרופה שמערערת את סדרי השלטון כמו מלחמה, אלימות וטרור כנגד מוסדות השלטון, אסון טבע שמחריב את השלטון המרכזי. אנרכיסטים במובן זה קרובים יותר לתפיסת הניהיליזם הפוליטי: אקטיביזם מהפכני. ללא מטרות פוליטיות כלשהן, למעט הרס מוחלט של כל המוסדות הפוליטיים הקיימים - יחד עם העקרונות, הערכים והמוסדות החברתיים המקיימים אותם. אין שיטת ארגון חברתי לאחר שלילת המבנה הפוליטי הנוכחי. זה הרס לשם הרס.
לעומת זאת אנרכיזם (שימו לב לאיזם בסוף) היא אוסף של תיאוריות פוליטיות שצמחו מהגזעים של הקומוניזם והליברליזם. באופן כללי אפשר להגיד ששאיפת האנרכיזם היא יצירת שוויון וסולידאריות חברתית על ידי ביטול היררכיות חברתיות. כך למשל במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר - כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת בעיקר מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם.

הדוגמאות הקרובות ביותר ליישום אנרכיזם בחיים המודרניים הוא קומונות שיתופיות, ובארץ: התנועה הקיבוצית. קהילות קטנות שנטלו על עצמן את הניהול המשותף של החיים הקהילתיים, בצורה התנדבותית. הסיסמא הידועה של "כל אדם תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו". בתחילת המאה ה-20, ההתחלה של הקבוצות והקיבוצים היו יישום רדיקאלי של אנרכו-קומוניזם שבו היה שוויון מוחלט ושיתוף ברכוש. שימת הקבוצה כערך עליון אפילו מעל מוסד המשפחה. לא נדון כאן בהתפרקות האפשרות לחיות בצורה הזו ובביקורת עליה שנותחה ונדונה גם באקדמיה וגם בתרבות הפופולארית, רק נאמר שהיו ניסיונות ליישמה שהותאמו מהלך התקופות לנסיבות ועדיין קיימים בצורה נרחבת במדינת ישראל.

חלק מההוגים האנרכיסטים באיור על קיר חנות ספרים אנרכיסטית באנגליה
 Copyright Roger Jones ©

הבעיה העיקרית של האנרכיזם היא שאין בו מודל בהיר של איך לארגן חברה ואיך לחיות את החיים. אולי אפשר להתייחס אליו

כאל המלצה, או כאל שאיפה. יש עשרות הוגים חשובים שניסו לגבש תיאוריות אנרכיסטיות שעיקרן החרות האנושית, כמו מיכאל בקונין, שצפה שהשקפת העולם של קרל מרקס תביא בסופו של דבר לרודנות. ב־1870 הזהיר: "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהא גרוע מן הצאר". פיוטר קרופוטקין, אמה גולדמן, גוסטב לנדאואר ורבים אחרים. ולכן אין אמירה אנרכיסטית מגובשת, אולי מלבד ההתנגדות לסמכותנות ולפאשיזם. זו בעיה כאשר האמירה העולה מהתיאוריה היא נגטיבית ולא פוזיטיבית במהותה ואז היא מזוהה כאנרכיה אלימה.

אחד ההוגים האנרכיסטים החשובים בתקופתנו, נועם חומסקי, אומר בראיון וידאו (ראו למטה): "לאנרכיזם אין שום קשר לזריקת פצצות ולכאוס... העיקרון המרכזי של האנרכיזם נובע היישר מהליברליזם הקלאסי ומעידן הנאורות, והוא שכל סמכות שהיא נושאת בנטל ההוכחה, ועליה להדגים שהיא לגיטימית. אם היא מצליחה להראות שהיא לגיטימית — זה בסדר, אם לא — צריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש… אנשים יכולים לחיות אלף שנה בלי לזהות שהם משועבדים במערכות של כוח — לדוגמה נשים או עבדים. יש מגוון שלם של מערכות דיכוי, שבדרך כלל האנשים המשועבדים מקבלים כטבעיות. כשהם לא מוכנים לקבל זאת — יש מהפכות ושינויים. לפי הבנתי, אנרכיסטים הם פשוט אנשים שלוקחים את כל זה ברצינות".

כך שניתן לפרש כל ביזור של סמכות ומאבק בסמכותנות כפעולה אנרכיסטית ואנטי פשיסטית. האינטרנט הוא במהותו כזה. הקמה של מועדון אוהדים כמו הפועל ירושלים הוא פעולה אנרכיסטית ואנטי פשיסטית. ההפגנות כנגד המהפכה המשטרית בישראל, 2023 הן פעולה אנרכיסטית לא אלימה, ששותפים לה זרמים נרחבים בחברה הישראלית, המכונים לעיתים בטעות "שמאל" או ימין".

השימוש באלימות שמור היום בחברה הישראלית דווקא לימין הקיצוני. שימוש בטרור על מנת לערער את הסדר החברתי ולייצר סדר חברתי חדש. כך למשל אפשר לראות את פעולות הטרור מאז קום המדינה. ארגונים כמו "המחתרת היהודית", "טרור נגד טרור (או ט.נ.ט.)", "כנופיית ליפתא", "סיירת הנקמה", "מחתרת בת עין", קבוצות כמו: פעולות תג מחיר, השריפות בעיירה חווארה. ופעולות טרור אישיות כמו: ישראל לדרמן, אלן (הארי) גודמן, יהודה ריכטר, ניר עפרוני ואלי וענונו, דוד בן-שימול, דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל, רפאל סלומון, עמי פופר, אריה שלוש, נחשון וולס, קטין תושב שילה, ברוך גולדשטיין, דניאל מורלי, דוקר סדרתי באזור מאה שערים שלא נתפס, גור המל, דני טיקמן, פרעות ופיגועים מצד יהודים לאחר רצח שלהבת פס, אלירן גולן, יהושע אליצור, עדן נתן-זדה, אשר ויזגן, יעקב טייטל, השותפים לרצח מוחמד אבו ח'דיר, השותפים לפיגוע בכפר דומא, יונה אברושמי וכמובן יגאל עמיר. אם הארגונים והשמות האלה לא מוכרים לכם לכו למיזם האנרכיסטי ויקיפדיה וראו את הערך: "טרור יהודי בישראל".

האנרכיה האמיתית בישראל של היום היא של הימין המדיני, המשיחי והלאומני. הדגמתי להלן את השימוש בטרור, אלימות ורצח. פעם נהוג היה לטעון שאלו שוליים חברתיים, היום גם שרים בכירים בממשלה מסיתים לאלימות כזו כאשר הם מגבים פעולות לא חוקיות של כוחות הבטחון כנגד פלסטינים, אבל מגנים פעולות לגיטימיות של כוחות הבטחון כלפי יהודים, קוראים למחיקת כפרים פלסטינים כנקמה על פיגועי טרור. זהו רק פרומו להקמת מדינה אלימה, משיחית וגזענית, אם המחאה "האנרכיסטית" לא תצליח.

פרסום שלי במוסף הארץ

פרסום שלי עלה במוסף הארץ המודפס ב-3.2.2023. אני ממשיך לערוך חתונות לכל מי שרוצה בטקס יהודי-חילוני, ללא אפליה בין המינים, המגדרים, התרבויות והרצונות. הדרישה היחידה שלי היא שלבני הזוג יהיה מעמד חוקי בישראל ושיהיו מוכנים לשוויון. המשמעות של שוויון היא קידושין הדדיים בחפץ ובאמירה וכתובה המנוסחת בלשון שוויונית ששני בני הזוג חותמים עליה. שהרי זהו ביטוי לברית המשותפת אליה הם נכנסים באופן וולונטארי. 
במיוחד בתקופה בה אנחנו נמצאים יש חשיבות להדגיש את הממד התרבותי רוחני של יהדות חילונית בחיים הפרטיים. מדינת ישראל עדיין מאפשרת חיים משותפים ללא צורך בקיום טקס דתי אורתודוקסי המנוגד ברוחו גם לרוח המשפחה והקהילה בה חי הזוג וגם בניגוד להשקפת הזוג.
הבחירה בטקס יהודי-חילוני מספק הזדמנות לבטא את ערכיו והשקפת עולמו באחד הצמתים החשובים ביותר בחייו, לא כמניפסט של התנגדות, אלא כאמירה חיובית, חופשית המכבדת את כל הנוכחים מבלי לוותר על השקפת העולם והדרך בה הזוג רוצה לחיות את חייו. חתונה חילונית היא חתונה שווה.