הפרשה היא פרשת דברים, אבל, אני רוצה להתמקד בהפטרה לשבת חזון. השבת שלפני תשעה באב נקראת כך על שם ההפטרה המתחילה במילים "חזון ישעיה". כאשר קוראים בהפטרה יש תחושה שנכתבה על ימינו אלה. שהרי בימי בין המצרים ובתשעה באב הרבה יקפידו על מנהגי האבלות והצום. בימי בין המצרים לא ינגנו, לא ישמחו, לא יסתפרו, לא יתרחצו, לא ילבשו בגדים חדשים או מכובסים, לא יאכלו בשר ויין ובתשעה באב בוודאי יקפידו על חמשת העינויים, כמו ביום כיפור, ואפילו לא ילמדו תורה אבל יקראו במגילת איכה וישבו על הרצפה בבגדים קרועים כמנהג האבלים. בהפטרה כותב הנביא:
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם ...שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם? רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא".
כלומר, דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לדאגה לחיי אדם. כי יְדֵיכֶם המושטות אל אלוהים בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, הן מגואלות בדם. למה זה רלוונטי תשאלו? בואו ניקח לדוגמא את ההתבטאות האחרונה של שר "המורשת" במרכאות, הוא וודאי יקפיד מאד על מנהגי תשעה באב. הוא אמר השבוע: "צריך להגדיר את החטופים כשבויי מלחמה". כאשר הכוונה האמיתית היא שאפשר להפקיר אותם כדי שאפשר יהיה לנקום, לרצוח ללא הבחנה, לטרנספר ולהתנחל. אז אם זה רק עניין של הגדרה אני אקל עליך ואציע, אולי אפשר להגדיר את החטופים כמוצרי חלב, נניח גבינה לבנה: החיים 9%, החיים שלא יהודים 5%, והמתים 0%. ממילא אחרי 665 ימים אלה מוצרים פגי תוקף, אפשר לזרוק. זה לא ביטוי הדה-הומניזציה וההפקרה היחיד. זו מדיניות הממשלה. לא מחזירים את החטופים כי זו ממשלה שמדיניותה היא היבריס צרוף של הפקרת אזרחיה וחייליה לטובת משיחיות. שהרי להגדרת חלקים גדולים בה "אנחנו חיים בתקופה ניסית", תקופה של אושר צרוף שבה ניצחנו את כל אויבנו: השמדנו, כתשנו, ניתצנו, החרבנו, הגלינו, הרסנו, נקמנו. לעזאזל חיי האזרחים והחיילים, לעזאזל הדין הבינלאומי. הסנטימנט הזה הוא שהביא לחורבן שני בתי המקדש, לא בגלל "שנאת חינם" ושאר המיתוסים של חז"ל, לטעמי. אלא בגלל אותה תחושה של עליונות. בפעם הראשונה ניסינו למרוד בבבלים ובפעם השנייה ברומאים. זו הסיבה לחורבנות של תשעה באב. לכן, לא מספיק להקפיד על קוצו של יוד במנהגי האבלות על החורבן, צריך להקפיד על "בין אדם לחברו", על החוזה בין מדינה לאזרחיה, על ערך חיי אדם, על ערכי מגילת העצמאות, על הדין הבינלאומי ועל מוסר אנושי בסיסי. ובאמת בט' באב נקרא במגילת איכה:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".