כיצד ייתכן דו קיום של אמונות דתיות ואתיאיסטיות באותה אישיות?. אנו מתפלאים לעיתים קרובות כיצד אנשים "חילוניים" לחלוטין מביעים אמונות דתיות, ועוסקים בפולחנים שלאדם הרציונאלי נראים ריקים מתוכן. כיצד אם כן יכולים לדור באותו הגוף רעיונות כה סותרים כמו רצון חופשי, יכולת בחירה והיגיון רציונאלי אל מול אמונה באל, השגחה אלוהית, גורל וכדומה? לאמונה הגדרות רבות הנה כמה דוגמאות: אמונה : "התוכן הקוגנטיבי שאותו אנו מחשיבים כאמת", זוהי אמת שאנשים מחשיבים כמוחלטת, למשל, "יש אלוהים", או "השמש תזרח מחר". דבר שקרוב להכרה או שכנוע "אמונה בלתי מעורערת במשהו ללא צורך בהוכחה או עדות". הגדרה אחרת של השימוש במילה אמונה היא "רעיון כללי שאנו משיתים עליו בטחון מסוים". למשל, כאשר אנו אומרים משפט כמו: " אני מאמין שיש לנו פרטנר לשלום", או "אני מאמין שהאוטובוס יגיע ב 5 הדקות הקרובות". אמונה מסוג אחר היא אמון שמוגדר כ"בטחון מלא באדם או בתוכנית". סוג אחר של הגדרות נוגעות לאמונה כפילוסופיה, שיטת מחשבה, דוקטרינה, או "איסם": "אמונה או מערכת אמונות שיש להם מעמד סמכותי בקרב קבוצה או אסכולה" ואז מדובר בכל התורות המדיניות, והפילוסופיות כמו קומוניזם, פשיזם, פוזיטיביזם, אידיאליזם, וכדומה. ישנה האמונה הדתית: "קבלה כאמת כי יש כוח או כוחות על טבעיים השולטים בגורל האנושי". ישנה גם האמונה או הידיעה המדעית שהיא "התייחסות לפיסת מידע כנכונה, או תואמת למציאות כפי שעשוי להוכיח או להפריך הניסיון" והאמונה האתיאיסטית שהיא "אמונה באי קיום האל, בין אם מתוך בחירה ובין אם מתוך חוסר היכולת לקבל את הכתוב בכתבי הקודש הדתיים" לאמונה האתיאיסטית שתי רמות הראשונה היא אתיאיזם חלש הגורס ספקנות בקיום האל וחוסר אמונה בקיומו, ואילו אתיאיזם חזק מאמין בצורה מפורשת שאין אלוהים.
הטענה שלי היא כי אין סתירה בין אמונות דתיות ואמונות אתיאיסטיות, משום שאמונה אינה רק דבר המוכתב על ידי ההיגיון לבדו, אלא מושפע בעיקר מרצונות ותשוקות הקיימים באדם. לעיתים גם לידיעה המדעית אנחנו מייחסים מעמד של הכרה או שכנוע שאינו זקוק להוכחה, לכן אתייחס כאן לאמונה בהגדרתה הראשונית, כלומר אמונה היא הכרה באמת.
הנימוק העיקרי לכך שאמונה היא דבר לא רציונאלי מעיקרו הוא הפסיכולוגיה האנושית . האמונות שלנו לא נקבעות אל מול עובדות ואין להיגיון תפקיד בלעדי בעיצובם. למשל, קחו את ניסיון הוכחת האלוהים הרציונאלי של פסקאל. הוא מנסה לכפות עלינו אמונה באלוהים וקבלת הנצרות בהנחה שענייניי האמת והאמונה הם כמו הימור או משחק מזל, כלומר בכפיית ההיגיון. אפשרויות המשחק הן להאמין או לא להאמין, ותוצאת ההימור תיוודע ביום הדין. במידה ובחרת להאמין באלוהים הרי שאם הוא קיים זכית בגן עדן ובברכה. במידה והוא אינו קיים, לא הפסדת ולא הרווחת כלום. אבל, במידה ובחרת שלא להאמין, הרי שאתה מסתכן בהפסד טוטאלי.
מהצד האחר, גם הניסיון לבסס את האמונה על הידיעה האובייקטיבית, כלומר האובססיה המדעית לבסס את האמונה על הוכחות ועדויות עובדתיות אינה טובה ואינה מספקת. השאלה הנשאלת היא מתי יש לנו עדויות מספקות להוכחת אמונה?, מתי ניתן לומר שהיא תואמת מציאות? מי קובע את זה?
אחת התשובות לכך היא מעמד האמונה אצל בעלי הסמכות. יוקרה ופופולאריות של דעה והחזקתה על ידי דמויות שאנו מחשיבים כבעלות סמכות, הופכות אותה לאמונה ולאמת. תשובה נוספת יכולה להיות נורמות חברתיות המשפיעות עלינו לקבל אמונות כאמיתות. כמובן שדברים אלה אינם קשורים בהכרח לאמונה ומעמדה האמת שלה.
האמונה האתיאיסטית כי אין אלוהים, הנובעת מבחירה, אם כן היא אשליה בלבד, באותה מידה כמו האמונה הדתית כי אין אלוהים.
מכאן שאמונותינו נקבעות בבסיס על ידי רצונות, תשוקות, פחדים, תקוות, חששות, אשליות ועוד. גם החלטותינו נקבעות באופן לא רציונאלי אם נאמר את זה בצורה אחרת יש לאדם נטייה טבעית ורצון אנושי להאמין. האמונה מסדרת את העולם האנושי ומאפשרת לו לחיות בתנאי אי וודאות שהולכים וגוברים בחברה האנושית. אנחנו זקוקים לאמיתות.
אין תימה אם כך שאמונות דתיות ואתיאיסטיות יכולות לדור בכפיפה אחת באותה אישיות.
המסקנה העיקרית מכך שאמונותינו מושפעות בעיקר מדחפים, תשוקות ורצונות היא שעלינו לבסס יותר את קבלת ההחלטות ודרך החשיבה על מימדים אלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה