יום ראשון, 17 במאי 2009

טיול שורשים קצר, וקבר על שמי בבוקרשט

בנסיבות מסוימות במסגרת עבודה, הוזמנתי לבוקרשט, בחודש מרץ השנה. לקחתי את זוגתי שתחיה וכמה שעות מתוך השהייה הקצרה שלי שם, הוקדשו למסע שורשים קצר. למען הגילוי הנאות משפחתי עזבה את רומניה ב 1971, כאשר הייתי בן 5, ולא היו לי שום תוכניות לבקר שם, אלמלא אותם אנשים חביבים שהחליטו שאני חייב לבוא לבקר שם. התחנה הראשונה הייתה הרחוב בו גרו הוריי, וגם אני, בין 1965-1971. שדרות דצ'יה מספר אחד. לצערי לא הצלחתי למצוא את המקום משום שכפי שנודע לי לאחר מכן, הרחוב השתנה והוארך. חלק מהבניינים שהיו בו נהרסו ברעידת האדמה הגדולה ב-1977. הרחוב הוא שדרה המובילה לאחת הכיכרות המרכזיות בבוקרשט - הכיכר הרומאית (פיאצה רומנה) ושם עומד פסלם של רומוס ורומולוס עם הזאבה. נהג המונית שהוצמד לנונהג המונית גילה לי שסבתא שלו הנוצריה התחתנה עם יהודי וחיה כבר 40 שנה בישראל "קרוב לתל אביב", שאלתי איפה והוא אמר 40 קילומטר מתל אביב... לא היה מקום שבו הסתובבתי שלא אמרו לי רומנים שיש להם חברים וקרובי משפחה שחיים ועובדים בארץ. הוא לקח אותנו לבית הקברות היהודי שבדרך ג'יורג'יו, הלכתי לבקר שם את קברו של דודי שעל שמו אני קרוא. מכיוון שהגענו ביום שבת לא היה במשרד אף אחד, ושומר מוזנח עם ערימת כלבים פתח את השער והוביל אותנו לבית הקברות הישן. הגענו לרחבת בית הלוויות, ותוך כדי שאנחנו חונים יצא מבין הקברים הומלס והרים את מכנסיו. בית הקברות לא רק שומם ומוזנח, אלא גם חלק גדול מהמצבות בו הרוסות לאחר אירוע של אנטישמיות שהיה שם. אני חושב שמאז שמנחם הכהן הפסיק להיות רבה של יהדות רומניה כבר אין אף אחד שדואג לבית הקברות הזה. למרות שהיו לי מספר החלקה והשורה של הקבר, היה קשה מאד למצוא אותו. בסופו של דבר, בעזרת נהג המונית שלנו מצאנו את הקבר, והוא היה דווקא במצב טוב. למרות שיחסי לקברים ידוע ומסתמך על דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר: "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים דבריהן הן זכרונן" (ירושלמי, שקלים), היה לי חשוב לראות את הקבר הזה שהוא של אדם שאני קרוא על שמו. דודי נרדי מת בנסיבות קונספירטיביות, הוא היה עיתונאי, ובשנת 1964
כשחזר בטיסת פנים מקלוז' לבוקרשט המטוס התרסק והוא נהרג, שנה לפני שנולדתי. זה היה בתקופה שלפני צ'אושסקו. שמעתי לאחרונה מישהו מסביר במפורט למה זה לא יכול להיות ויש פה משהו מסריח, מי יודע. זכיתי, אם כן, לראות את שמי על קבר. ואני חייב לאמר שזה מספיק די והותר... לאחר שיצאנו מבית הקברות ביקרנו בתיכון בו למדו והכירו הורי, היום זהו מרכז חינוכי הקרוא "רעות", ששופץ והורחב באדיבות המיליארדר רון לאודר. לא יכולנו להיכנס, אבל צילמתי קצת מבחוץ. מיד לאחר מכן הלכנו לבקר בתיאטרון האידי של בוקרשט או כפי שהוא קרוי באידיש: "בוקארעשטער יידישער מלוכה טעאטער" (ברומנית זה: "תיאטרון המדינה היהודי"). התאטרוןשנוסד לפני כ 80 שנה, פעיל עד היום ובזמן שביקרנו שם בדיוק הסתיימה הצגה. אבי היה שחקן ובמאי בתאטרון הזה. חשבתי שרק אצלם את התאטרון מבחוץ, אבל נכנסתי פנימה ושאלתי את השומר אולי הוא יש פה מישהו שיכול להכיר שחקן בתאטרון לפני 40 שנה. הוא אמר לי שכרגע יצא מנכ"ל התאטרון ועומד לעזוב ברכבו (ניתן לראות אותו בתמונות שצילמתי במקרה, במצגת למטה). מיד יצאתי אליו וביקשתי ממנו לפתוח את חלון הרכב. שאלתי אותו אם הוא זוכר את אבא שלי והוא אמר שיש לו ממנו זכרונות טובים, שאל אותי לשלומי ואיפה אני גר בארץ. שמו של המנכ"ל הקשיש הארי אליעד, ושמחתי מאד שהוא זכר משהו. ולא רק הוא משום שבחיפוש אקראי באינטרנט הגעתי לכתבה של ירחון תרבות רומני על מפגש איחוד לרגל 40 שנות פרסי התיאטרון הרומני, בשנת 2004, ושם הוזכרו כל אלו שלא יכלו להגיע ובינהם גם אבא שלי. אולי הם לא ידעו שהוא נהרג בתאונת דרכים זמן לא רב לאחר שעלינו ארצה ב-1971. לזכרו של אבא - מונו סולו גרין זכרו לברכה.

אין תגובות:

פרסום תגובה