יום שישי, 10 ביולי 2020

הפלאפל אינו פלסטיני - מכתב למערכת בהארץ

מכתב למערכת שלי (הכותרת של העורך) התפרסם ב"מוסף הארץ", 10.7.2020. תגובה לראיון עם סמי תמימי מהשבוע הקודם שערכה רונית ורד. היה לי חשוב שהמכתב יתפרסם משום שבתיקון ליל שבועות שערכתי (ראו וידאו למטה) דיברתי בדיוק על הנושא הזה של הטמעה תרבותית, הקרויה בשם הנוראי אצלנו: "התבוללות".
לא חסרים "טהרנים" בכל מקום, אצלנו מייללים על התבוללות תרבותית וגם אצל הפלסטינים. רק עכשיו התפרסם שמחרימים את מפעל הטחינה אל ארז בגלל תרומה לקו חם לטוב להט"בים במגזר הערבי. דווקא מסמי תמימי לא ציפיתי שיצטרף אליהם. שהרי הצלחתו היא במשותף עם שותפו הישראלי. יש הרבה מה לכעוס ולהתנגד על הכיבוש, שהוא גם כיבוש תרבותי. אבל, יש הרבה שסמי תמימי נתרם מההטמעה בין התרבויות הערבית והיהודית, הפלסטינית והישראלית.
את הספר שלהם, "Jerusalem", אני רוכש כמתנה לכל זוג בחו"ל שאני מחתן ואני מקבל תגובות נהדרות על הספר ועל השימוש במתכונים מתוכו.
אבל לא רק הוא, המטבח הערבי מקבל כבוד גדול בישראל היום כאשר הרבה שפים/טבחים/מקומות פלסטיניים מקבלים תשומת לב תקשורתית רבה במקביל להצלחה שלהם. דוגמאות ספורות: חוסאם עבאס (אל באבור), נוף עתאמנה, מסעדת דיאנה, אבו גוש, יאפא כנאפה, עלי קראוון, חאג' כחיל, ועוד. אלו גם מטבעות לשון שהפכו שגורות בישראל. הגיע הזמן שיחד עם צקצוקי הלשון הטהרניים האלה נחגוג כולנו את המטבחים האלה, נדע לדבר על המקורות התרבותיים שלהם ואפילו נתווכח עליהם. אבל אין צורך לכעוס ולשנוא.
זהו הטקסט כפי שהתפרסם במכתבים למערכת:
אני מאוד אוהב את המפעלות של סמי תמימי (ויותם אוטולנגי), כפי שהובאו בכתבתה של רונית ורד ("שתי מנות לשני עמים" (3.7). אך טענתו האומרת: "ניכוס תרבותי — כשהצד החזק במערך הכוחות טוען לבלעדיות ומעלים את הצד החלש", בעייתית בלשון המעטה. ניכוס תרבותי הוא דבר שקיים בכל תרבות ובכל תחום.
התרבות היהודית ניכסה את מנהגי ומאכלי המשתה ההלניסטי לליל הסדר, היא ניכסה את המאכלים האירופיים המטוגנים בשמן ואת משחק המזל הגרמני, הסביבון, לחנוכה. הפלאפל אינו פלסטיני במקורו. לחומוס יש כנראה שורשים במקורות היהודיים. הרבה מהמתכונים המכונים פלסטיניים הושפעו, או נוכסו, מתרבויות וכובשים שעברו באזור. זה לא אומר שאין מטבח פלסטיני, או שאין מטבח ישראלי, וזה דבר מצוין להעלות אותם על נס.
המטבח הישראלי, שנולד ממחסור, היה חייב לנכס תרבותית ולהמציא את עצמו מתוך הסביבה שבה צמח ומתוך תרבויות המהגרים שמתוכן נבנה. המטבח הישראלי המודרני, המצליח בעולם היום, עושה את הניכוס הזה בצורה גאונית. נכון שכל דבר תרבותי מבטא יחסי כוחות פוליטיים, אבל חייבים לזכור שניכוס תרבותי הוא תופעה טבעית, לא שלילית ולא חיובית. זהו סם החיים של תרבות שרוצה לחיות. זו הטמעה של חומרים מהסביבה שבלעדיה, אם לצטט את יהושע סובול: "אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה".



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה