רבנן צריכי נטירותא?

תמונה נוצרה באמצעות AI

אחת הסוגיות המעניינות הקשורות לפטור מגיוס חרדים לצבא מצויה בבבא בתרא ח' א': 

"אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא, אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא". 

מדובר בשאלת מיסים שגובים מהקהילה ושואלים האם כולם משלמים בשווה או שיש חריגים והקלות, במקרה הספציפי כולם משלמים לבניית שערי החומות, אפילו מיתומים גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא, כלומר, חכמים אינם צריכים שמירה ולכן הם פטורים מתשלום זה. הסיבה שבגללה הם לא צריכים שמירה מפני ש"תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא" (סוטה כ״א א:י׳).

תילי תילים של טיעונים נשפכו על מאמר זה בתלמוד לאורך הדורות, אני רוצה להתייחס לפרשנות אחת שנמצאת בשו"ת הרדב"ז הסיבה שראוי להזכירה היא משום שרוב הדיון ההלכתי בנושא הוא תיאורטי. כאן השאלה היא מעשית. ומתייחסת לנסיבות מציאותיות. השאלה שנתבקש הרדב"ז לתת עליה את דעתו (תשובות הרדב"ז, חלק ב', תשנ״ב):

"מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה".

השו"ת הוא קןבץ, שנאסף בכמה חלקים, מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 כנראה מתחילת התקופה העות'מאנית. בירושלים חיו כ-200 משפחות יהודיות והמצב היה קשה, התרבו הגנבים. מעמד היהודים נשמר עוד מהתקופה הממלוכית ככבני חסות המשלמים מיסים לשליטים המוסלמיים, ע"פ "תנאי עומר". תלמידי החכמים מבקשים מפרנסי הקהילה לארגן שמירה, אבל לפטור אותם מתשלום שהרי יש עקרון הלכתי כזה. והתשובה של הרדב"ז בתמצית היא שבעלי הבתים בעצמם אינם מבקשים שמירה משום שהם אפילו יותר עניים מתלמידי החכמים שמודים שהם זקוקים לשמירה, כלומר, שהתורה והלימוד והתפילות, אינם מספיקים והם עצמם דורשים שמירה ודורשים שיממנו להם אותה, אבל הם אולי במצב טוב יותר מבעלי הבתים, והרדב"ז מלגלג עליהם ואומר: "כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור". אם באמת הם דורשים שמירה כי הם טוענים שהם צריכים אותה, הרי שוודאי שהם צריכים לשלם את דמיה. 

האם אפשר להסיק מכך על גיוס חרדים לצבא? אני חושב שכן.

והנה התשובה המלאה משו"ת הרדב"ז: 

"כבר ידעת דאמרינן בבבא בתרא אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא ואפי' מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא וזה מוסכם לא נפל בו מחלוקת אבל במס המוטל אקרקפתא דגברא הוא דאיכא פלוגתא אם חייבים הצבור לפרוע בעדם או לא וכבר נהגו לשמוע למיקול ופורעין הכל. אבל בנ"ד אפי' האומרים שאין החכמים חייבין לפרוע כסף גלגלתא מודים הם דחייבים החכמים לפרוע בשמירות דבשלמא היכא שהמלך או שר העיר מצוה להניח שומרים בכל שכונה ושכונה או שיצאו הם בעצמם לשמור כל אחד ואחד לילו בכי האי גוונא החכמים פטורים דלא בעו נטירותא ופורעין הבעלי בתים עליהם ואם צריכין לשמור בעצמם יצאו הם ולא החכמים דרבנן לאו בני מיפק באכלוסא נינהו א"נ שאין המלך מצוה ולא כופה אותם ובני העיר צריכים (לשמור) [לשכור] שומרים החכמים פטורים כדכתיבנא. אבל בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקת מדת הדין אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואע"פ שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו ואע"פ שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור ומכל מקום מה שכתבתי נראה לי ברור בלי חולק ומכל מקום אם הדבר ברור שגם הבעלי בתים צריכין שמירה ואין טוענים כך אלא כדי שיסייעו החכמים עמהם בזה הדבר ברור שאם החכמים טוענים לא בעיא נטירותא א"נ דשתקו אינם חייבים לסייע אותם אבל אם הם מודים דבעו נטירותא וצועקים לאמר תעמידו שומרים הדבר ברור אצלי דחייבים לסייע עמהם דהודאת בעל דין כמאה עדים והא אמרו דבעי נטירותא וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי וכתב הרשב"א בתשובה על אחד שהיה פטור ממסים וארנונות דחייב לפרוע בפסי העיר משום דבעי נטירותא אף הכא נמי ת"ח אע"ג דפטורי ממסים וארנונית אי בעו נטירותא יהבי בפסי העיר".

מחשבות על אלול

תמונה נוצרה באמצעות AI

נתבקשתי לכתוב כמה הרהורים על חודש אלול עבור דף הפייסבוק של יהדות חילונית רבנים חילוניים והנה המאמר בנוסחו המקורי:

חז"ל גייסו חודש שלם, אלול, לטובת כניסה למצב נפשי של התבוננות עצמית. 

במקור גולי בבל מביאים איתם את לוח השנה המסופוטמי וחודש אֱלוּל מהמילה האכדית "אוּלוּלוּ" שמשמעותה קציר, היינו סיום עונת הקציר. שם החודש נזכר לראשונה בתנ"ך כמועד סיום שיקום חומת בית שני, בספר נחמיה ו', ט"ו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל". אלול היה החודש השישי בלוח השנה שהתחילה בניסן. המהפכה של חז"ל כללה שינוי בלוח השנה כדי להתאים לרעיון המרכזי שרצו להעביר: המרכזיות של האדם ופנימיותו, הפניה ליחיד וקהילתו. לשם כך הפכו את תשרי לחודש הראשון ואלול לחודש האחרון. חז"ל מהנדסים שבכ"ה אלול נברא העולם ובא' בתשרי נברא האדם, בהשפעה בבלית כנראה. לא מועד לאומי, אלא מועד אוניברסאלי. זה לא הספיק להם והם מייעדם את מועדי תשרי, הסתומים בתורה, על מנת להופכם למועדים של שפיטה וקביעת גורל לשנה שמגיעה. ולשם כך הם מכניסים משמעויות חדשות לשם אלול. בתרגום התורה של אונקלוס לארמית, תורגם הפסוק על המרגלים "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ג כ"א), ל-"וִיאַלְּלוּן יָת אַרְעָא". ואז אומרים שאלול בא מ"ִיאַלְּלוּן", כלומר, מוכנסת המשמעות של לתור, לחפש ולבקש שמתאימה בדיוק למועד של חשבון נפש. ומוסיפים על כך משמעויות חדשות כדי להעמיק את ההתרחקות מחגים חקלאיים פגאניים. אלול הוא ראשי תיבות מהפסוק בשיר השירים, ו', ג': "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", בפרשנות הזו זהו הקשר בין אלוהים לאדם. הדבר הזה מתקבע בהלכה האורתודוקסית בסביבות המאה ה-16, למשל, בקיצור שלחן ערוך קכ״ח: 

"מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה משֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי, שֶׁהָיָה אָז גְּמַר כַּפָּרָה. וּמִן אָז הֻקְדְּשׁוּ יָמִים אֵלּוּ לִימֵי רָצוֹן, וְיוֹם עֲשִׂירִי בְּתִֹשְרִי לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִנְהָג בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְלַעֲשׂוֹת סֵדֶר יוֹם כִּפּוּר קָטָן, כְּדֵי שֶׁיָּכִינוּ לִבָּם לִתְשׁוּבָה. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשַׁבָּת, מַקְדִּימִין לְיוֹם חֲמִישִּׁי שֶׁלְּפָנָיו. הָרַב אֲדוֹנֵנוּ רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל, לוֹמַר כִּי חֹדֶשׁ זֶה, הוּא עֵת רָצוֹן לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה עַל הַחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה בְּכָל הַשָּׁנָה. וְגַם רֶמֶז שֶׁגַּם עַל הַשְּׁגָגוֹת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. עוֹד אָמְרוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת, וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁהֵם, תְּשׁוּבָה, תְּפִלָּה וּצְדָקָה, שֶׁצְרִיכִין לְהִזְדָּרֵז בָּהֶם בְּחֹדֶשׁ זֶה. וּמָל ה' וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְשׁוּבָה. אֲנִי לְדוֹדִי וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְפִלָּה, שֶׁהִיא רִנַּת דּוֹדִים. אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, רוֹמֵז לִצְדָקָה".

המעבר ממועד חקלאי עם רמזים פגאניים לחודש של חיפוש, חשבון נפש ותשובה התקבע מהמאה ה-16 והתאים ככפפה ליד למקובלים של צפת שנדרשו למועדים מיוחדים בהם אפשר לדבר תוכחה מוסרית ישירות לנפש היחיד. שיא התוכחה הוא יום גזר הדין, יום הכיפורים, שהפך מיום טוב במשנה למועד של צום, סיגוף והיום הנוראי ביותר בשנה. חודש אלול מהווה אם כן פרודזדור של הכנה נפשית לקראת יום הדין - ראש השנה, ויום גזר הדין - עשרה ימים אחר כך. בערך באותה תקופה החל המנהג לקום בשחרית היום, או בחצות הליל, ללכת לבית הכנסת ולומר "סליחות". המהפכה החז"לית הקובעת מועד בשנה להתבוננות עצמית הושלמה.

מה הרלוונטיות לאדם היהודי, החילוני של חודש אלול על מנהגיו? חז"ל מספקים לנו השראה הומניסטית. הפניה היא ישירות לאדם. העול המוסרי מוטל על כתפי היחיד. שהרי אין בית מקדש. נסתיים הקשר הישיר לאל. אין נבואה. אין מלוכה, והיום גם אלוהים מת. האדם נדרש למועד שבו יוכל לעשות התבוננות עצמית וחשבון נפש על מה שעבר ולרצות לבצע את המלאכה היהודית העתיקה של "תיקון" לעתיד, וזו היא ה"תשובה". חז"ל קבעו שהתיקון החשוב ביותר הוא בין אדם לחברו. המיקוד הוא על האדם ועל סביבתו הקרובה. בתוך לוח השנה יש לנו תהליך מובנה כבר של אתחול הנפש, התבוננות עצמית, חשבון לקראת התיקון והשיפור העצמי הרצויים.

משוב מזוג לו סידרתי קידושין בחו"ל

רחל ולודוויג פנו אלי בערך בספטמבר 2024 לעריכת טקס נישואין יהוד-חילוני באיביזה, ספרד. ערכתי איתם תהליך ארוך של כ-10 חדשים של דיאלוג ארוך ועמוק והייתי זמין מיידית לכל שאלה וצורך. על חווית החתונה כבר כתבתי כאן, 

לאחר התהליך הטקס עצמו היה עבודה קשה ביחוד כי כללה מסע מפרך לאי שנמצא בצידה המזרחי של ספרד ואין אליו טיסות ישירות מישראל אף פעם. יצא שאורך הטיסות הכולל היה יותר מיממה משום שהטיסות לשם ומשם בוטלו בגלל המלחמה. נמצאו מעקפים שדרשו שהייה ארוכה ביעדי ביניים ובגלל עיכובים בטיסה חזרה המזוודה שלי לא הגיעה, רק לאחר חודש. 

הכל היה שווה את זה כי היחס אלי היה כאל בן משפחה וכאורח כבוד בחתונה, דבר שהביך אותי אבל גם ריגש. אבל במיוחד זה היה שווה את המשוב שהם כתבו עלי בדף העסק שלי בגוגל ואני מצרף אותו משמאל. אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל את הכתב. הסמקתי כשקראתי...

 מצרף גם תרגום גוגל למטה למי שרוצה בעברית.

One Must Not Rely on Miracles - Thoughts on Parashat Va'etchanan

created with AI

My thoughts on Va'etchanan weekly Torah portion for "Rabbis for the Human Rights" (RHR) weekly newsletter:

 “Do not try your God Yahweh, as you did at Massah.” (Deuteronomy 6:16)

As part of Moses’ concluding speeches and his pleas to enter the Land, he warns the people not to test God again, as they did in the Book of Numbers when the people complained of thirst. God commanded Moses to speak to the rock, but instead, he struck the rock with his staff. For this act of spiritual doubt, they were punished by being barred from entering the Land: “Adonoy said to Moshe and Aharon, ‘Because you did not believe in Me to sanctify Me in the presence of Bnei Yisroel; therefore, you will not bring this congregation into the land that I have given them’. They are the waters of dispute where Bnei Yisroel contended with Adonoy, and He was sanctified through them.” (Numbers 20:12–13)

From this, the Sages inferred a principle: in times of crisis and danger, a person or a nation might be tempted to summon miracles and supernatural forces to rescue them from distress. That is, whenever I face a serious problem, I could turn to higher powers to perform a miracle and save me. But based on the verse in our parasha, the Sages formulated the rule: “One must not rely on a miracle” (אין סומכין על הנס).

This principle appears in several places in the Talmud, for example:

Jerusalem Talmud, Yoma 1:4: “…and not from the miracles that occurred in the Temple. Rabbi Abun said: because of the verse, ‘Do not test.’” Even though miracles used to occur in the Temple, the Sages ruled that the High Priest must restrict his diet the day before Yom Kippur, lest he become impure. We do not rely on miracles.

Babylonian Talmud, Shabbat 32a: “A person should never stand in a place of danger saying, ‘A miracle will be performed for me,’ lest no miracle be done. And if a miracle is done—his merits are diminished.” Don’t enter danger assuming a miracle will save you.

Babylonian Talmud, Kiddushin 39b: “Those engaged in mitzvah missions are not harmed, neither on their way nor on their return. But [in the case] of a rickety ladder—where damage is likely—we do not rely on a miracle.” Even while fulfilling a commandment, if the means are dangerous (like a shaky ladder), we do not count on divine intervention.

The halachic rule “One must not rely on miracles” reflects a humanistic face of halacha. It emphasizes that human fate is in human hands. It is inappropriate to lean on the supernatural to escape danger one consciously chose to enter.

Although Hasidism developed the idea of “miracle workers”, about whom it was said, “A righteous person decrees, and the Holy One fulfills,” the Lithuanian (non-Hasidic) school opposed miracles. They taught the opposite: “The Holy One decrees, and the righteous person fulfills,” i.e., responsibility lies with the human being.

The Talmud also critiques miracle workers. For instance, in the stories of Honi the Circle-Maker, Honi speaks directly to God, causes rain, and controls its intensity. Yet he is ultimately criticized, and his story ends tragically. In one tale, when he meets a man planting a carob tree, his life ends because of his arrogance.

On October 7, we found ourselves in an emergency and danger not of our choosing. But almost two years have passed since the war was forced upon us. Today’s situation is no longer the same. Being in an ongoing war is a choice. A conscious decision to remain in danger. A deliberate refusal to end the war and bring back the hostages by diplomatic means.

A choice made by those in power.

A choice that brings continued devastation and risks a humanitarian disaster, perhaps in violation of international law.

A choice stemming from a belief that everything can be resolved through force, or worse—that this is a form of justified revenge.

It seems we are living in a time marked by the delusion that we are in a “miraculous era”—a time when everything is possible. October 7 and its victims are seen as part of a “miracle” that will bring victory over the axis of evil and the total destruction of our enemies. A true celebration...

But this call for a miracle is, in my opinion, utterly opposed to the idea of “One must not rely on miracles.”

Moses warns in our parasha because he knows the consequences of national hubris.

So the question arises: What are we to do today, especially in this time of hardship and sorrow?

Should we pray for a miracle for the hostages?

A miracle of victory in war?

Is it enough to call for a miracle?

Can we remain passive and wait?

Are we allowed to simply hope for something to change?

The answer is simple:

We do not rely on miracles.

We make an earthly, conscious decision to act through diplomacy,

to end the war,

to end the horrific daily bloodshed,

and to end the suffering on all sides.

First and foremost: bring back the hostages.

_______________________________________

Translation by RHR

לפרשת ואתחנן - אין סומכין על הנס

נוצר באמצעות AI

אלו הדברים שכתבתי לניוזלטר השבועי של קול רבני למען זכויות אדם לפרשת ואתחנן:

"לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז)

במסגרת נאומי הסיכום של משה והתחנונים להיכנס לארץ, הוא מזהיר את העם לא לנסות את אלוהים שוב כמו שקרה בספר במדבר, כשהעם התלונן כי היה צמא למים. אלוהים הורה למשה לדבר אל הסלע ומשה מכה בסלע במטהו במקום לדבר אליו. על ספקנות אמונית נענשים באי כניסה לארץ: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה". (במדבר כ', י"ב). מכאן, סברו חז"ל, עלולה לצמוח המחשבה שבעת מצוקה וסכנה, העם או האדם, יכולים לזמן לעצמם ניסים וכוחות על טבעיים על מנת שיחלצו אותם ממצב משברי דרך קבע. כלומר, בכל פעם שאתקל בבעיה קשה אפנה לכוחות עליונים על מנת שיעשו נס ויצילו אותי. בהתבסס על הפסוק הזה בפרשתנו, חז"ל קובעים את הכלל שלא סומכים על הנס. זה נזכר בתלמוד בכמה מקומות, למשל: 

• ירושלמי מסכת יומא א', ד': "... וְלֹא מִן הַנִּיסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. עַל שֵׁם "לֹא תְנַסּוּ"". לא סומכים על הניסים שהיו נעשים בבית המקדש ולכן יש להגביל את המאכלים שאוכל הכהן הגדול ערב יום הכיפורים שלא יבוא לידי טומאה. 

• בבלי, שבת ל"ב ע"א: "לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין
לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו". לא נכנסים לסכנה עם מחשבה מראש שאולי יקרה נס ואנצל.

• בבלי, קידושין ל"ט, ע"ב: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן! סוּלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא, וְכׇל הֵיכָא דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא לָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא". בדיון על שכר המצוות, מתואר אדם שמת תוך כדי קיום מצוות שילוח הקן, אין לסמוך על הנס אם הסולם עליו עולים כדי לקיים את המצווה הוא רעוע.

הכלל ההלכתי "שאין סומכין על הנס", הוא פנים הומניסטיות בהלכה. דגש על כך שהגורל האנושי בידי אנוש. אין זה ראוי להשתמש בעל טבעי על מנת להיחלץ מסכנה שנכנסת אליה במודע. בחסידות אמנם פיתחו את הרעיון של בעלי מופת, עליהם נאמר: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אבל בניגוד אליהם, הליטאים התנגדו לעשיית הניסים וגרסו להיפך, ש"הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים". כלומר, האחריות היא על האדם. התלמוד מבקר את תופעת עושי הניסים. לדוגמא, בסיפורי חוני המעגל אמנם מתאפשר לחוני לדבר בקו ישיר עם אלוהים, לגרום לו להוריד גשמים ולשלוט בעוצמתם. אבל, יש עליו ביקורת, וסופו הוא טראגי. בסיפור בו הוא פוגש איש נוטע חרוב, הוא מסיים את חייו בגלל יהירותו.

בשבעה באוקטובר נקלענו למצוקה וסכנה שלא בחרנו להיכנס אליה. אבל, עברו כמעט שנתיים מאז נכפתה עלינו מלחמה. המצב בו אנחנו מצויים היום, בעבור כמעט שנתיים, אינו אותו המצב. להיות במלחמה מתמשכת זוהי בחירה. זוהי כניסה מודעת לסכנה. בחירה מודעת לא לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים בדרך מדינית. בחירה הנתונה למי שאוחז בכח ההחלטה. זו בחירה שלצד ההחרבה המתמשכת צריך לגרום לאסון הומניטארי שספק אם עומד בכללי הדין הבינלאומי, מתוך תפיסה שאפשר לפתור כל דבר בכח, או שאולי שזו הנקמה המתבקשת.

נדמה שאנחנו מצויים בתקופה בה יש התגברות של המחשבה הנואלת שאנחנו מצויים ב"תקופה ניסית" תקופה בה הכל אפשרי. השבעה באוקטובר על קורבנותיו היה "נס" שהוביל לניצחון על ציר הרשע והשמדה טוטאלית של אויבינו, חגיגה של ממש... 

הקריאה לנס לטעמי מנוגדת לחלוטין לרעיון שאין סומכין על הנס. משה מזהיר בפרשתנו כי הוא עצמו יודע את תוצאות ההיבריס של העם. 

מכאן עולה השאלה מה עושים היום, במיוחד בעת הצרה והצוקה בה אנו נתונים? האם להתפלל לנס שייעשה לחטופים? לנס של נצחון במלחמה? האם זה מספיק לקרוא לנס? האם אפשר לנקוט ב"שב ואל תעשה"? האם מותר לייחל למשהו? התשובה לכך פשוטה, לא סומכין על הנס, עושים החלטה ארצית מודעת לפעול בדרך מדינית, להפסיק את המלחמה, את מחיר הדמים הנורא מדי יום ואת הסבל הנגרם לכל הצדדים. בראש ובראשונה מחזירים את החטופים.

דבר תורה לשבת חזון במטה משפחות החטופים בירושלים

לכבוד היה לי כאשר הוזמנתי לערוך את קבלת השבת סמלית במטה משפחות החטופים בירושלים השוכן דרך קבע מול מעון ראש הממשלה בפינת הרחובות עזה ובלפור. לצידי שרו בחן ובכשרון שמרית ומיכאל גריילסאמר, דיבר גם ג'וחא, סבא של אופיר אנגל מהחטופים הראשונים שהוחזרו בעסקה. אלו חלק מהדברים שאמרתי:

הפרשה היא פרשת דברים, אבל, אני רוצה להתמקד בהפטרה לשבת חזון. השבת שלפני תשעה באב נקראת כך על שם ההפטרה המתחילה במילים "חזון ישעיה". כאשר קוראים בהפטרה יש תחושה שנכתבה על ימינו אלה. שהרי בימי בין המצרים ובתשעה באב הרבה יקפידו על מנהגי האבלות והצום. בימי בין המצרים לא ינגנו, לא ישמחו, לא יסתפרו, לא יתרחצו, לא ילבשו בגדים חדשים או מכובסים, לא יאכלו בשר ויין ובתשעה באב בוודאי יקפידו על חמשת העינויים, כמו ביום כיפור, ואפילו לא ילמדו תורה אבל יקראו במגילת איכה וישבו על הרצפה בבגדים קרועים כמנהג האבלים. בהפטרה כותב הנביא: 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם ...שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם? רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא". 

כלומר, דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לדאגה לחיי אדם. כי יְדֵיכֶם המושטות אל אלוהים בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, הן מגואלות בדם. למה זה רלוונטי תשאלו? בואו ניקח לדוגמא את ההתבטאות האחרונה של שר "המורשת" במרכאות, הוא וודאי יקפיד מאד על מנהגי תשעה באב. הוא אמר השבוע: "צריך להגדיר את החטופים כשבויי מלחמה". כאשר הכוונה האמיתית היא שאפשר להפקיר אותם כדי שאפשר יהיה לנקום, לרצוח ללא הבחנה, לטרנספר ולהתנחל. אז אם זה רק עניין של הגדרה אני אקל עליך ואציע, אולי אפשר להגדיר את החטופים כמוצרי חלב, נניח גבינה לבנה: החיים 9%, החיים שלא יהודים 5%, והמתים 0%. ממילא אחרי 665 ימים אלה מוצרים פגי תוקף, אפשר לזרוק. זה לא ביטוי הדה-הומניזציה וההפקרה היחיד. זו מדיניות הממשלה. לא מחזירים את החטופים כי זו ממשלה שמדיניותה היא היבריס צרוף של הפקרת אזרחיה וחייליה לטובת משיחיות. שהרי להגדרת חלקים גדולים בה "אנחנו חיים בתקופה ניסית", תקופה של אושר צרוף שבה ניצחנו את כל אויבנו: השמדנו, כתשנו, ניתצנו, החרבנו, הגלינו, הרסנו, נקמנו. לעזאזל חיי האזרחים והחיילים, לעזאזל הדין הבינלאומי. הסנטימנט הזה הוא שהביא לחורבן שני בתי המקדש, לא בגלל "שנאת חינם" ושאר המיתוסים של חז"ל, לטעמי. אלא בגלל אותה תחושה של עליונות. בפעם הראשונה ניסינו למרוד בבבלים ובפעם השנייה ברומאים. זו הסיבה לחורבנות של תשעה באב. לכן, לא מספיק להקפיד על קוצו של יוד במנהגי האבלות על החורבן, צריך להקפיד על "בין אדם לחברו", על החוזה בין מדינה לאזרחיה, על ערך חיי אדם, על ערכי מגילת העצמאות, על הדין הבינלאומי ועל מוסר אנושי בסיסי. ובאמת בט' באב נקרא במגילת איכה: 

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

סוף סוף מקבלים הצצה למה שקורה בעזה

כתבתו של אוהד חמו ששודרה ב-28.7.2025, בחדשות n12, על הנעשה בדיר אל בלח קורעת לב. אם אתם בני אדם לא יכול להיות שלא תזילו דמעה על המצב הנוראי בו נמצאים בני האדם החיים ברצועת עזה. אני לא יודע מה הרב חושב ולא יודע אם הקולות שנשמעים בכתבה נכונים או לא, אבל על רקע הוויכוח המתמשך בזמן האחרון, האם זו הרעבה מכוונת? אם יש רעב?, אני חושב שהתשובה די ברורה - יש רעב. 

מי שאחראית על המצב, ללא כל ספק, היא ישראל ששולטת בשטח, וודאי לא עשתה מספיק כדי למנוע את האסון ההומניטרי בעזה. יש גם אחריות על החמאס שמשתמש בתושבי הרצועה ככלי במלחמה, אבל עליהם אני לא אחראי.

הגיע הזמן שנראה מה קורה בעזה, עד היום לא היה מי שידווח מהשטח וזה הישג עיתונאי אדיר להביא צילומים וראיונות באיכות שידור ולא סרטונים מניידים. אני יכול רק לקוות שהאנשים שרואיינו לכתבה לא ייפגעו בגלל מה שאמרו, חלקם דיברו ללא טשטוש הפנים וחלקם שפניהם מטושטשות אפשר לדעתי לזהותם בקלות. מי שהתראיין עשה זאת באומץ גדול. 

לגבי הנאמר, יש מי שיטילו ספק באותנטיות של האמירות נגד החמאס, ברצון להגר מעזה, דבר הפוגע באתוס ה"צומוד" הפלשתיני. אני לא יכול להכריע במידת האמיתיות של האמירות, חשוב לראות את הכתבה, אחת החשובות ששודרו עד היום בישראל על מצב הפלשתינים ברצועה.

רשמים מחתונה שערכתי באיביזה

צילום: נרדי גרין

ברגשות מעורבים של שמחה ברגשי אשמה ועצב יצאתי מישראל, בעוד בוקר של "הותר לפרסום", לערוך חתונה בחו"ל. הפעם של רחל ולודי, זוג מגרמניה שחי בשוויץ, וערך את המסיבה באי המסיבות איביזה (ספרד). התכנסו להם אורחים מכל רחבי אירופה וגם מישראל, לסופ"ש ארוך של מסיבה. סוף השבוע תוכנן על חופשת הפֶּנְטֵקוֹסְט באירופה, כך שכולם היו פנויים. 

מילת הקדמה על מסיבות חתונה אירופיות, הקונספט מאד שונה מהארץ. אם רוצים רק את החתונה האזרחית מזמינים בני משפחה קרובים לטקס בעירייה ואולי מסעדה אחר כך, אבל המסיבה היא כבר משהו שונה לגמרי. אם בארץ נהוג להגיע לכמה שעות למתחם אירועים. הרי שמי שיכול לאפשר לעצמו באירופה מזמין את האורחים לסוף שבוע שלם במקום מרוחק, הכוונה שאי אפשר יהיה כמו בארץ בה חלק נוהגים – "לחתוך", אחרי החופה או אחרי מנה עיקרית... זה "קהל שבוי" לכמה ימים. מארגנים אירועים שונים יחד לפני ואחרי, כמו למשל, ארוחה, טיול משותף, מסיבת ריקודים, טיול, חוף, אירוע ספורט ועוד. 

צילום: נרדי גרין

הפעם זו הייתה פגישה במסעדה, בחוף טלמנקה, בשקיעה. מסעדה שמשפחת הכלה נהגה להגיע אליה בחופשות הקיץ, משום שהיה למשפחה בית על המפרץ. התאספו להם חלק מאורחי החתונה הקרובים והיו נאומים של הכלה והחתן ועוד כמה. הוגשו מאכלים ישראליים וכמובן האלכוהול זרם עד חצות הליל. בגלל שלופטהנזה ביטלו את הטיסות והעבירו את הטיסות לחברות בת, נאלצתי לטוס עם שתי עצירות לכל כיוון ובסה"כ יותר מיממה בדרכים. 

לכן הגעתי ישר משדה התעופה לארוחה החגיגית, הובכתי מאד כי הכלה סיפרה לכולם שאני "אורח הכבוד", שעשיתי מאמץ מיוחד להגיע, תוך פרוט על הטיסות הרבות שעברתי. לכן אמרו לי: "שמענו שעשית מאמץ מיוחד להגיע...". הרבה ניגשו אלי לדבר איתי ואפילו עשיתי שיחת עומק פילוסופית על יהדות כתרבות, של כשעה, עם אחד מבני המשפחה שרצה להמשיך אל תוך הלילה אבל הייתי עייף מאד אחרי יממה ללא שינה, נאלצתי לבקש את סליחתו וללכת לנוח. 

צילום באדיבות הזוג

כבר למחרת בבוקר, מארגנת החתונה התעקשה שתהיה חזרה כללית. התייצבתי במקום החתונה, במלון הממוקם פנימה לתוך האי, באיביזה הכפרית. ועל רקע הצוות שסידר את הדשא הגדול עברתי עם הזוג על מהלך הטקס. נתתי להם במתנה את הספר של יותם אוטלנגי וסמי תמימי: "ירושלים, ספר בישול", אותו אני נוהג לתת לכל זוג שחיתנתי עד היום בחו"ל. הם התרגשו מאד ואמרו שיש להם ספרים של אוטלנגי אבל, לא את זה. ביקשו ממני לכתוב הקדשה בתחילת הספר. עשיתי חזרה כללית בפעם הראשונה בחיי. מה שקרוי "wedding rehearsal", דבר שלא עושים בכלל בארץ, אבל נהוג מאד בחו"ל. זה הוכיח את עצמו כיעיל וטוב לשלוות הנפש של כל השותפים שהבינו את תפקידיהם.

חזרתי למלון להתכונן ובשעה 16:00 החלה קבלת הפנים עם קצת משקאות. כמה זמן לאחר מכן החלה החופה. מי ששר בחופה היה אימרי זיו שהיה נציג ישראל לאירוויזיון ב-2017. קרה דבר שלא קורה בדרך כלל בטקסים - הקהל מחא כפיים לזמר, ואני הוספתי את זה שהוא ייצג את ישראל באירוויזיון, שמעתי את רחשי ההתפעלות של הקהל כשאמרתי את זה. הטקס היה ברוח יהודית-חילונית ושוויוני לחלוטין. הדבר היחיד שאפשר היה לשייכו כדתי היה שהמנהג האירופי הוא שהזוג רוכש כיפות לכל המוזמנים, עם כיתוב למזכרת בתוך הכיפה וסיכה שתפורה לתוך הבטנה. וכמובן שכאשר הזוג מבקש אני חובש כיפה אבל רק בטקס. 

סלפי של מעריץ עם אימרי זיו...
צילום: נרדי גרין

בני הזוג ביקשו גם שהחתן יעטה טלית ולכן גם אמר ברכת שהחיינו בנוסחה החילוני: "ברוך עמל כפינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". 

הדוד של הכלה סיפר במהלך הטקס את הסיפור של הזוג. כיצד נפגשו בתקופת הלימודים באוניברסיטה במסיבה בבית חברים. לודי נדלק על רחל בין כולם כשדיברה איתם בלהט על משחק הוידאו של פיפא בפלייסטיישן. גם רחל הייתה בעניין אבל לודי לא הבין כל כך את הרמזים למרות שרייצ'ל הציעה לו טיול רומנטי בהרים ואפילו היו לבדם בקרון רכבל, מקום מושלם למחווה רומנטית, אבל לאכזבתה של רחל לא הייתה נשיקה, וגם לודי היה מאוכזב כי הנסיעה עלתה הון והאוכל בפסגת ההר, לא היה משהו... כאשר נפגשו שוב בפרנקפורט זה קרה, ולודי אמר לרחל שאם תרצה נשיקה שוב היא תצטרך לבוא איתו לעיר הולדתו, למינכן. היא הצטרפה לאבא דורון לנסיעת עסקים, שהתפלא, כי היא מעולם לא הצטרפה אליו. אבל היא אמרה לו בנון-שלאנט: "יש לי חבר במינכן"... וכך הם הפכו לזוג. ובסופו של דבר נישאו אזרחית. 

הכתובה הייתה בנוסח שוויוני, בגרמנית ובעברית נחתמה תוך כדי הטקס, על ידי הכלה והחתן וארבעת השושבינות והשושבינים. את הטבעות הגישו אחיינית ודודנית. היו שבע ברכות בנוסח חילוני ובני הזוג השקו אחד את השנייה מכוס הנישואין.

צילום באדיבות הזוג

לקראת הסוף הזכרתי את חטופים והחיילים עם תקווה לסיום המלחמה ולחזרת כולם. אימרי זיו שר את "אם אשכחך" לפני שהחתן אמר את הפסוק המסורתי מתהילים ושבר את כוס,  והטקס ננעל בנעימת סימן טוב ומזל טוב בניגון הקרליבכי, בביצוע אהוד בנאי. והחברים פרצו בריקוד הורה ספונטני בזמן שכולם באו לברך את הזוג בחופה (ראו סרטון למטה).

מיד לאחר החופה האורחים עברו לבריכת האינסוף שם היה בר עם שתייה ומלצרים חילקו מתאבנים, וגם בהפתעה נכנסה להקת ריקודים איביזנית שרקדה ריקוד עם מסורתי שקרוי "ריקוד האיכרים", בקטלאנית - Ball pagès (ראו קישור לויקיפדיה ולסרטון שצילמתי). לאחר המופע, כולם ירדו אל אזור ארוחת הערב, על הדשא ושם חיכתה בימת מופעים עליה הופיעה להקת החתונות: "נויה שואו בנד", בניהולה של גרדה, לה ערכתי טקס נישואין לפני שנים בכרתים על החוף. דרכה הגעתי אל רחל ולודי. כמובן שאימרי זיו היה כוכב ההופעה, אבל יחד אתו היו זמר וזמרת מצוינים שהפליאו במסכת שירים החל ממוסיקה חסידית ומזרחית ועד לסול ופופ מכל התקופות. 

הייתה הושבה מסודרת עם שמות על הצלחות, תפריט אוכל ויין. אני הושבתי ליד הסבתא הרומניה, דיברנו במשך הארוחה ברומנית. אורחים רבים ניגשו אלי לאורך כל האירוע להחמיא על הטקס ולדבר על מגוון נושאים. תוך כדי הארוחה, בין המנות היו מלבד השירים, גם ריקודים. מנהג גרמני ידוע בזמן הארוחה הוא שמדי פעם שולחן עושה לחיים בצעקות קצובות דבר שמוסיף לשמחת החיים. מיד לאחר הקינוחים הקהל נקרא למופע אקרובטי של להקה מקומית מצוינת. וזה לא היה הסוף משום שההפתעה לסיום הלילה הייתה כשבאולם הסמוך הוקם מועדון לילה שמחקה בעצם את אווירת המסיבות של האי, עם כדורי דיסקו, תאורת ריקודים ובר. בחלק הזה כבר לא הייתי, יצאתי מלון כדי לנוח לקראת המסע המפרך חזרה הבייתה, לא לפני שבמעבר בין חברות התעופה אבדה המזוודה שעד כתיבת שורות אלה עדיין לא נמצאה. הייתי אמור לטוס לפראג ומשם לתל אביב, אבל תקלה במטוס בטיסה לפראג, גרמה לעיכוב שבגללו פספסתי את הטיסה, נשלחתי לאיטליה לטיסת אל-על לתל אביב. כך שבמסע הזה עברתי באתונה, וינה, איביזה, פרנקפורט ומילנו. היה מפרך, אבל חוויה בלתי נשכחת.

ריקודים ספונטניים מיד לאחר החופה

הקהל מנופף במטפחות

איך נוסדה המושבה הגרמנית בירושלים?

צילום: נרדי גרין

לא מזמן ערכתי סיור במושבה הגרמנית בירושלים בעקבות הטמפלרים, בהדרכת החוקרת ומורת הדרך הנפלאה, תמר הירדני.

הבית הראשון שנבנה ב-1873, על ידי מתיאס פרנק, עדיין עומד ברחוב עמק רפאים 6. השאלה כיצד הצליחה המושבה להתפתח מבית בודד אל השטח הנרחב שאנחנו מכירים היום, בין רחוב עמק רפאים לרחוב דרך בית לחם. מבית בודד למושבה משגשגת, שהשפיעה רבות על התפתחות ירושלים. תמר סיפרה שהשטח של המושבה הגרמנית התקבל בירושה ועקף את חוקי הקרקעות העות'מאניים שלא הרשו, או הקשו על זרים לקנות אדמות, וכך היא סיפרה (בתמצית): "אחת מהנשים הייתה נשואה לטמפלר, גרו ביפו, זכתה בירושה מאבא שלה: שטח אדמה נפלא לחקלאות בירושלים, הוא היה רוסי, שהיה מקורב אל היוונים האורתודוקסים, שהיו פעילים במאה ה-19 בכל מה שקשור לנדל״ן. הוא קנה מהיוונים אורתודוקסיים את השטח. כך נולדה המושבה הגרמנית". חיפשתי סימוכין לסיפור ולא מצאתי. בספר של דוד קרויאנקר, רשום משהו אחר: "פרנק רכש את אדמות המושבה מכפריים מבית צפאפא, עבור חותנו ניקולאי שמידט הראשון, שרצה לעסוק בחקלאות. החותן נפטר בדרכו ארצה מגרמניה, וארגון הטמפלרים רכש מפרנק את שטחי הקרקע הגדולים, שחולקו כמגרשי בניה". ("המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים", ע' , 161).

פניתי לתמר כדי ליישב את הסתירות והיא ענתה שמדובר באבא עם אוריינטציה רוסית שקנה את האדמות ומת, ובתו התחתנה עם מתאוס פרנק והם בנו את הבית הראשון במושבה הירושלמית.

חיפשתי במקורות שונים, באנציקלופדיה המנוניטית ברשת שמזכירה את ניקולאי שמידט הראשון, (חותנו של מתיאס פרנק. בתו של שמידט, גרטרודה, נישאה למתיאס פרנק) במקורות של תנועת הטמפלרים ברשת, כמובן בויקיפדיה ובאתרים של מורי דרך. לא מצאתי סתירה לכך שמתיאס פרנק קנה את האדמות מערביי בית צפאפא. יתירה מכך ב-1858 הייתה רפורמת הקרקעות באימפריה העות'מאנית וב-1869 ניתן היתר לקניית קרקעות על ידי זרים, המקורות אומרים שמתיאס פרנק קנה את האדמות ב-1872, בנה את ביתו ב-1873, וב-1874 ניקולאי שמידט נפטר בדרכו לארץ ישראל ואז חולקו האדמות לבניית המושבה הגרמנית.

אשמח אם יימצאו מקורות נוספים שיכולים ליישב סתירות בחקירה הקטנה והקטנונית שלי...

נקמת דם ילד קטן כן ברא השטן, לה פמיליה

במשחק הדרבי בין בית"ר ירושלים להפועל ירושלים ב-21.2.2025, חזרו התופעות שהורגלנו אליהן בכל דרבי בירושלים של אלימות פיזית ומילולית, ביטויי גזענות והסתה לרצח. ברור לחלוטין שחלק גדול מאוהדי בית"ר הם ארגון טרור. יש לנקוט נגדו יד קשה. ההמלצה שלי היא לפרק את המועדון ולהשליט בו סדר. אני אומר חלק מהאוהדים, משום שיש גם חלק גדול שלא מזדהים עם זה. אני מכיר אוהדי בית"ר שקונים כרטיס למשחק ביציע שלנו רק כדי לא לשבת לצד הטרור האלים, מכיר כאלה שהביעו בפני מורת רוח על התופעות האלה. שלא לדבר על המפורסמים שהפסיק בשל כך לאהוד את הקבוצה ואפילו יש כאלה שהקימו קבוצה חליפית: "בית"ר נורדיה".
באופן אישי אני יכול להעיד שעל ילדיי ירקו, לאשתי משכו בשיער על הגשר המוליך לטדי ולי ניסו לחטוף צעיף מהצוואר כשחיכיתי לאוטובוס הביתה אחרי דרבי. אבל אלו מקרים קלים לעומת מה שאוהדים אחרים ספגו.
בגלל האלימות הקשה כלפי האוהדים שלנו, על מנת להימנע מחיכוך עם אוהדי בית"ר. הנהיגה הפועל ירושלים הסעה מיוחדת בחינם לאוהדים שרוצים בכך מכל רחבי העיר, ישירות ליציע. 

בתחילת המשחק אמנם ארגן המועדון של בית"ר ירושלים טקס הנצחה לשניים מהנרצחים שהוצאו יחד להורג. האחד אורי דנינו, אוהד בית"ר והשני, הירש גולדברג-פולין. הודעת המועדון של בית"ר (מתוך אתר הקבוצה):

תמונה מתוך השאטל של אוהדי הפועל - חלון מנופץ
צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

"משפחת דנינו ומשפחת גולדברג-פולין יעלו יחד אל כר הדשא לפני שריקת הפתיחה, יחד עם שחקני הקבוצות, לטקס מרגש לזכרם של אורי והירש, שנחטפו לרצועת עזה בשביעי באוקטובר ממסיבת הנובה וגופותיהם חולצו משבי חמאס ב-31.08.2024. שחקני שתי הקבוצות ילבשו חולצות מיוחדות לזכרם, אשר נושאות את הכיתוב "כולנו אחים"". 

אבל זה לא עניין כלל את הקהל של בית"ר. כך נכתב בפוסט שפרסמה הקבוצה שלי, הפועל ירושלים (מתוך עמוד הפייסבוק של הקבוצה):

אחרי הטקס המכבד לזכר הנרצחים בשבי, מקרב שני הקהלים, נתקלנו שוב בסיומו של הדרבי באלימות ומראות מבישים. ‏בין היתר, שמשות שני אוטובוסים שהסיעו את אוהדי הפועל נרגמו באבנים ונופצו. הפורעים ביזו בצעקות ומחוות גופניות את זכרו של הירש גולדברג-פולין, גם באצטדיון וגם מחוצה לו. ‏לא יתכן שבמדינת ישראל, בימים כאלה, נראה תופעות מחליאות מסוג זה, שיעברו לסדר היום.

חוץ מזריקת האבנים על השאטלים שלנו וזלזול בזכרו של הירש זצ״ל, המוזכרים בפוסט של הקבוצה, נזכיר גם את מה שלא מופיע בפוסט: בתום המשחק ירי של שוטרים לעבר גלגלי מכונית שנחשדה בניסיון דריסה, הרקע עדיין לא ברור, זריקת חפצים באימון המקדים למשחק על השחקנים והספסל שלנו. שירת: ״תנו לצה״ל לנצח, לזיין ת׳ערבים״, ״מוות לערבים״ ״הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה״, הדלקת רימון עשן כתום לכבוד הביבסים, קריאה לנקמה (בניגוד לרצון משפחת ביבס שקראה לעסקה ולא לנקמה) בהנפת שלט עם ציטוט מעוות משירו של ביאליק, ״על השחיטה״ שאומר בדיוק הפוך: 

מתוך עמוד ה-X של ינון מגל
צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.״

כדי להמחיש את האיוולת שבשימוש במשפט מתוך השיר מנותק מהקשרו, אני רוצה להביא פרשנות קצרה מתוך ספרם של יאיר זקוביץ' ואביגדור שנאן, מגילת איכה - פירוש ישראלי חדש : המגילה ורשמיה בארון הספרים היהודי לדורותיו (עמוד: 251), כדי להמחיש את העיוות בשימוש ב משפט: "דם ילד קטן עוד לא ברא השטן".

"...בהמשך לפנייתו אל התלין פונה המשורר אל השמים ואף מתריס כלפיהם: "וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד! / אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ / הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – / יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!". הצדק הריהו הצדק האלוהי, והכס הוא כסאו של האלוהים, והמשורר אינו נרתע מלקרוא בחום לבו להריסת הכסא, אם לא ימהר ויופיע הצדק. בסופו של השיר קובע המשורר כי אין טעם בבקשת נקם, שהרי לא ניתן אף לדמות גמול ראוי לזוועה שנתחוללה שם". 

את מי שמעניין אותו הכדורגל, בעונה הנוכחית 2024-2025, שני משחקי הדרבי הסתיימו בתוצאות תיקו. 3:3 ו-1:1.