הרב בני לאו וסוגיית קידושי אישה את האיש

צילום: נרדי גרין

ב 25.10.2013, פרסם הרב בני לאו בדף הפייסבוק שלו דברים על פרשת "חיי שרה" וסיים בכותבו את הדברים הבאים:

"מול מנהגים אלה הנלמדים מרבקה יש הלכה אחרת מהלכות קידושין הנלמדת דווקא מראשית הפרשה. כשקונה אברהם את השדה הוא מעביר כסף לעפרון החתי ואומר "כסף השדה קח ממני". מזה לומדת הגמרא בקידושין שאשה נקנית בכסף שנאמר "כי יקח איש". ההלכה הזו שאיש "קונה" אישה, ואיש "מקדש" אשה ולא אשה קונה ולא אשה מקדשת היא אחת ההלכות המעוררות כעס עמוק בלבם של צעירים וצעירות האמונים על מערכת של שיוויון והדדיות בחיים. מעבר לצד הפורמלי והטכסי יש גם השלכה מאד קשה. איש המקדש אשה הופך אותה לשלו באופן בלעדי. אשה שאינה מקדשת איש אינה הופכת אותו לבלעדי. נכון שרבינו גרשום קבע בחרם את איסור הביגמיה אך כשאיש בוגד באשתו ומוליד ילד מאשה אחרת - הילד אינו ממזר. במוסר חברתי חוסר הסימטריה הזו איננו הגיוני, אך זו ההלכה. מה עושים? בחוגים שאינם פועלים על פי כללי ההלכה פשוט משנים את כללי המשחק. האשה מקדשת את האיש במקביל. איך יתמודדו עם התביעה המוסרית הזו אנשים הנאמנים להלכה? כנראה שרק פתרון מסוג "חרם רבינו גרשום" יוכל לפתור את הדילמה. תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל"."

צעד אמיץ מצד בני לאו להזכיר את העוולה, אחת מיני רבות בהלכה הדתית, בה האישה פאסיבית לכל אורך הטקס. הרב לאו מבכה את חוסר השוויון, בהלכה הדתית, בין הגבר לאישה בטקס הנישואין ובחיי הנישואין. מיד כאשר הציע את הצעתו לתיקון הלכתי קיבל מטח של ביקורות ויש אף כאלה שהתייחסו לדבריו כהלכה פסוקה והוא נאלץ לחזור ולהסביר את דבריו שהיו רק קריאה לפסיקה כזו ושאין בכוחו לפסוק הלכה, רק בתקנת "חכמים", ואני שואל "חכמים" אלף, בית או גימל?...

הדבר מזכיר את מה שכתוב בקידושין, ז', ע"א: 

"בעי (שאל) רבא: הֵילָךְ מָנֶה וְאֶקְּדֵשּ אֲנִי לְךָ, מַהוּ?  (מהו הדין במקרה בו האשה נותנת 100 זוז ואומרת אני מקודשת לך (? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת".

כבר בתלמוד מועלית השאלה של אישה מקדשת איש, ומר זוטרא מביא מפיו של רב פפא הלכה האומרת שבמקרה כזה יש קידושין. זוטרא לא היה זוטר כלל אלא ראש ישיבת פומבדיתא, אמורא מהדור השישי, שציטט את רב פפא, אמורא דור רביעי שהיה גם הוא ראש ישיבה, ותלמידם של אביי ורבא. אבל הטוקבקים בעיתונות העיראקית התחילו, כך גם פרסומים באתרים הבבליים של אותה תקופה, והביקורת הובילה לשאלה שנשאל מר זוטרא, בלשון חופשית: היעלה על הדעת משהו הפוך להלכה? ובסופו של דבר הוא נכנע וענה: 

"מי סברת דאמרה ליה אגב? הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה - גמרה ומקניא ליה נפשה."

בתרגום חופשי: לא באמת התכוונתי, דברי הוצאו מהקשרם, מה חשבתם שאני מתיר את הפריצות הזאת שאישה מקדשת איש באמירה ובנתינה, עוד רגע תחשבו שאני מצביע מרצ..., למעשה התכוונתי שמדובר בנתינת הכסף לאדם חשוב שרגיל לקבל מתנות והאישה נהנית מהנתינה ולכן זה כאילו הוא נתן לה, היא קיבלה הנאה מהנתינה ובתמורה היא נותנת לו את עצמה, וחוץ מזה אל תדאגו אני הצבעתי לאח...

כל זה נאמר בבדיחותא, אין פה אנלוגיה פשוטה. בני לאו עשה מעשה אמיץ מאד. רק צעדים מעין אלו יקדמו את ההלכה הדתית כך שתתאים יותר להקשרים התרבותיים והחברתיים העכשוויים. כך ההלכה עבדה תמיד, על ידי התאמה למציאות. אבל הנושא של חופה וקידושין היה יותר מדי זמן טאבו שלא מערערים עליו. השאלה הזו של האישה שמדברת בקידושין נדונה מתקופת התלמוד ועד היום. וברור כי הלכתית זהו איסור. הנה שתי דוגמאות: הראשונה מהרמב"ם, בהלכות אישות: 

"נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ, הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לָךְ, הֲרֵי אֲנִי לָךְ לְאִשָּׁה, וּבְכָל לָשׁוֹן הַקְנָאָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; וְכֵן אִם נָתְנָה הִיא לוֹ, וְאָמַר הוּא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא, וְאָמְרָה הִיא הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק".

והשנייה מפוסקים בני זמננו שעל פיהם מנחים רבנים מסדרי חופה וקידושין. כך למשל מצוטט, הרב אליהו חיים בר שלום בעל "משפט הכתובה" (1994), בחוברת להנחיית מסדרי קידושין, כי בין חובותיו של הרב מסדר הקידושין: "להשגיח שהכלה לא תאמר כלום". כלומר, לרב מסדר הקידושין יש היום תפקיד מעשי בהשתקת האישה בטקס.

אך המציאות בטקסים אורתודוקסיים היא שהכלות, אפילו הדתיות שביניהן, עומדות על זכותן להביע באופן ווקאלי את רצונן להיכנס לשותפות ולברית עם בן זוגן. בדרך כלל, אם חו"ח זה קורה, מסדר הקידושין מאפשר לאישה לומר מה שהיא רוצה רק לאחר שבירת הכוס, כלומר בתום הטקס. והיום כבר יש התקדמות נוספת וכבר שמעתי על רב ידוע, המכהן כרב יישוב גדול בשרון, שמאפשר לאשה "לתת מתנה" לבן זוגה, בלא אומר, כחלק מהקידושין. הרבנות יכולה למצוא עילה בדבר כזה בפסילת הרב מלחתן, יתירה מכך, הקידושין עצמם יכולים להיות מופקעים.

הקריאה של הרב בני לאו היא אם כן חשובה ואמיצה, ומאפשרת פתח לדיון ציבורי ואני מקווה גם לבירור הלכתי אמיתי. אך חשוב לומר שלחילוניים אין חובה להיות כפופים לגחמות של ההלכה הדתית. יש גם הלכה חילונית ביהדות. ההלכה החילונית רואה בהלכה הדתית מקור השראה, אך לא חובה. חשוב לדעת ולעיין בחוכמת הדורות של מאות ואלפי שנות הלכה דתית, ואולם חייבים לבור את המוץ מן התבן. במקרה של טקס הנישואין הקו האדום מבחינת ההלכה החילונית הוא שאין לאפשר בשום פנים ואופן את הפאסיביות של האישה, היא חייבת להיות חלק אקטיבי בטקס המבטא את הסכמתה המודעת לחיי השותפות עם בן זוגה ולכן, יש חובה בקידושין הדדיים, זה לא היתר לעשות כן, אלא חובה. ללא קידושין הדדיים לא יהיה טקס יהודי-חילוני ברוח הומניסטית. לכן הלכתית חובה שאישה תקדש איש.

יוסי שריד על עובדיה יוסף ז"ל

יוסי שריד מזכיר לכולם את הפנים של עובדיה יוסף ז"ל לציבור החילוני. מכיוון שלא כולם מגיעים לקרוא את "הארץ" אני מביא כשרות לציבור את דבריו שהתפרסמו ב"הארץ", ב-4/10/2013, עוד לפני מותו של עובדיה:

"אוי לדור - לא חברנו למעגלי המתפללים, ולא הצטרפנו לחבורות התהילים, כי לא רצינו להעמיד את אלוהים בניסיון: מה יקרה אם הרופאים לא יוכלו עוד לרפוא לו, ורק אלוהים וערוץ 2 יישארו ליד המיטה, רחמנא ליצנן.  

"גדול הדור", ואוי לדור שזהו הגדול שלו. ומי שמייחס לו גדולה ותורה במקום אחד, ספק אם קרא דף מספריו: איך שולקים ביצה שנולדה ביום טוב, ושאר פתפותי ביצים, שאלות ותשובות הרות עולם. אחרי מות-עד מאה ועשרים לפחות- נתקשה לומר קדושים. הוא לא היה קדוש בעיננו בחייו, ואין סיבה שיתקדש על ערש דווי. אנחנו לא משליכים לעת זקנה ומחלה, כי מעולם לא אימצנו אותו אל חיינו. בנפול יריבנו למשכב לא נשמח, אך גם לא נסלח.  

זה "המנהיג הרוחני" שרוחו רעה, שהשתלח בכל מי שאינו סר אל משמעותו, בכל מי שאינו ש"ס אסלי. עכשיו כשבני המשפחה ומקורבים רוקדים על הירושה, נסקור את שורת המקללה: גויים וערבים, כושים ונשים, מורים והומוסקסואלים, רפורמים וחילונים ודתיים שלא על פי עובדיה; נסקור ונזכור את הפוליטיקאים החרופים והשופטים המבוזים, ואת החיילים ששמרו בשבת ולא שמרו עליה, על כן נהרגו באשמתם. אין ציבור בארץ-רבה שלא ידע את נחת לשונו המשולחת, ופניו לא הולבנו ברבים.  

זה האיש שיסד את המפלגה הכי מושחתת בארץ, רבו נציגיה בבתי הסוהר. את ראש ראשיה זקף במגבעת בורסלינו, את קומתם - בחליפת ורסאצ'ה, ואת נתיניה הותיר בבלואיהם. בנים גידל ורומם, והם פשעו בנו. העטרה קידשה את האמצעים.  

זה האיש שהקים מערכת חינוך בדלנית, המרוששת את דעת תלמידיה ומעשירה את פרנסיה. זה האיש, שפיתח עסקי כשרות מניבים, המוצצים את לשד הצרכנים וממלאים את קופת המשפחה. תמיד ישב ספון בבית המידות שלו, ולא בתוך עמו ישב. את מציאות החיים כאן הכיר מבעד למטפחת המבושמת של אנשי החצר, והמשרתים לא שירתו אלא את עצמם. והעולים אליו לרגל- נשיאים, ראשי ממשלות ושרים - לא עלו כדי לשמוע דעת תורה, כי אם להתחנף ולהיטפש בסטירת חיבובים כמעשה קונדס תורני.  

גם הדרשות של מוצאי שבת בבית הכנסת הירושלמי היו לשנינה מרוב שנינות. לא בנחת נשמעו שם דברי חכמים, אלא ברוגזה ובליצנות, כאילו הדת היא רק פולקלור, סיפורי עם ומכתמים בלשון של שוק; וכאילו הרב עצמו הוא סטנדאפיסט לעת מצוא. קש וגבבה נתן מרן לצאן מרעיתו לאוכלה, מעולם לא הרביצם בנאות דשא, ולא ניהלם על מי מנוחות; מעולם לא העלה אותם בקודש אלא הורידם. ואת ילדי העסקנים היחסנים-קרובים לפינכה ולמלחכיה - הסגיר, בגאווה עדתית, בידי הקנאות הליטאית.  

הבאבא הוא בובה של המצאה: מנפחים אותה, מלבישים בשלמה, קושרים לה כתרים כקישוט, מושכים בחוטיה ושמים דברים בפיה; קודם אומרים לה מה לומר, ואחר כך משתאים לשמע חכמתה. מרן אמר, מי יעז להמרות פה מפיק מרגליות בפרוטה.

במרוצת השנים התברר, כי אין כאריה להפעיל את בובה-באבא לצרכיו, ואלי עוד יכול ללמוד איך מדובבים מהבטן בשפתיים חתומות.  איש מדון לכל הארץ, וגם מעט זדון: לנו הוא איחל מיתות משונות. לשולמית אלוני הבטיח מסיבה במותה, ליהודים הייתה אורה ושמחה. ואותי בירך בסוף מר ונמהר, יימח שמי כ"עמלק" וזכרי כ"המן". ואילו אנחנו, לעומתו, מאחלים לו שיבה טובה חרף מצבו ה"קשה מאד אך יציב". ואם ישכון עפר אי פעם ככול בן תמותה, כי אז נאחל לו לנוח בשלום על משכבו; וגם אנחנו ננוח.".

עם הליכתו של עובדיה יוסף ז"ל - אחרי מות קדושים אמור

עיון חוזר ב"החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש"

מילים רבות נשפכו לפני שעובדיה יוסף נפטר ויישפכו גם לאחר מות. מלבד אינספור מאמרים, ישנם כשבעה ספרים "חילוניים" שנכתבו עליו ועל ש"ס בהנהגתו: מחקריים, אקדמיים וגם עיתונאיים. ודאי יכתבו עליו הספדים חיוביים וגם נוקבים כמו שכבר כתב עליו יוסי שריד בגיליון "הארץ",מה-5.10.2013 שהזכיר את השחיתות, הנפוטיזם, את פסקי ההלכה ההזויים, כמה השתמש באלימות מילולית כאשר קילל וגידף וייחל למות מי שהתנגדו לו. לא רק אלימות מילולית ייחדה אותו, הסטירות שחלק לכל מי שבא לבקרו היו לא רק סוג של אלימות, אלא ביטוי לאדנות ופטרונות.

ובכל זאת, אם צריך להגיד משהו טוב אחר לכתו וכיצד צריך לזוכרו, הרי שהוא ייזכר לא רק בגלל היותו מנהיג דתי והרב הראשי לישראל, אלא גם, ואולי בעיקר בשל היותו מנהיג פוליטי, פרגמאטי, שהנהיג תנועה פוליטית בעלת עוצמה רבה. ובפסיקתו ההלכתית ייזכר בגלל שחלק מפסקי ההלכה שלו היו מקילים, ופתרו בעיות רבות. כרב חילוני תפקידי לבור את המוץ מן התבן ולמצוא את ההיבטים ההומניסטיים בפסיקה של הרב יוסף ואת היבטים החיוביים בהם השפיע על חיי ועל חיי החברה בישראל.

אחד מהחשובים שבהם הוא ברור ההלכה הידוע בכינויו: פיקוח נפש דוחה שטחים שכותרתו: "החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש"[1], פורסם ב 1991. הנסיבות לפרסומו מתוארות בספרם של ניצן חן ואנשיל פפר: "מרן-הביוגראפיה"[2] (קטע מהספר פורסם ב-(nrg  יש בברור ההלכה היבט הומניסטי, למרות שהמוטיבציה לפרסומו הייתה פוליטית וקוניקטוראלית.

ההיבט ההומניסטי הוא ההעמדה מלכתחילה את פיקוח הנפש כציר המרכזי והתנאי להחזרת שטחים, פיקוח נפש דוחה כל דבר שבעולם, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[3]. השאלה הראשונה שעולה היא מה קורה במקרה שאינו פיקוח נפש. וכאן מביא הרב יוסף את פסיקת הרמב"ם בענייני עובדי עבודה זרה ויחסי ישראל עמם[4], כלומר, כיצד שומרים על הטוהר הדתי והאתני של התחום הישראלי. המסקנה הראשונה שמגיע אליה הרב יוסף היא שלדעת רב הראשונים איסור "לא ישבו בארצך" אינו נוהג לגבי הישמעאלים (להלן הערבים) שאינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה. לא רק זאת אלא שהתנאים המדיניים "שיד ישראל אינה תקיפה על האומות", אינם מאפשרים לגרש את הגויים מארץ ישראל, אפילו יוגדרו כעובדי עבודה זרה, לכן האיסור של "לא ישבו בארצך", אינו יכול להיות נהוג בתקופה הנוכחית. איסור נוסף בו מבחין הרב יוסף הוא "לא תחנם", כלומר, איסור מכירת קרקע לזרים כדי שלא לתת להם חניה בקרקע, שגם הוא מבוסס על הרמב"ם[5]. גם איסור זה לדעת רב הפוסקים לא קיים לגבי ערבים, אלא רק לגבי עובדי עבודה זרה.

מכאן מגיע הרב יוסף לעיקר תשובתו:

"אולם אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים וכזה וכזה תאכל החרב חס וחלילה, ואם יוחזרו להם השטחים, תורחק מעלינו סכנת המלחמה, ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש".

הוא משווה את הדבר לחולה שאסור עליו הצום ביום כיפור בשל פיקוח נפש. הקובעים מהו פיקוח נפש הנם האנשים המומחים והממונים לעניין זה – מפקדי הצבא וחברי הממשלה.

שאלה נוספת שעולה היא מה קורה במחלוקת באם יש פיקוח נפש אמיתי? כאן פוסק הרב יוסף: "ספק נפשות להקל[6], ויש להחזיר שטחים למנוע חשש סכנת מלחמה".

מכאן הוא עובר להשוואה עם הכתוב בתלמוד על חזקיהו המלך[7] שכאשר העם היה מצוי במלחמה עם אשור עשה דברים שבימים רגילים היו נחשבים כבגידה על מנת למנוע מלחמה, לא הודו לו הסנהדרין על כך. רש"י פירש שלא הודו לו משום שלא בטח באל, אך הוכרח לעשות כן כדי לא לסמוך על הנס. הרב יוסף מעיר: אם כך היה בדורו של חזקיהו שכולם מעידים בו שהיה דור של צדיקים ועוסקים בתורה, ודאי שצריך לעשות כן בדורנו היתום בו "הפרוץ מרובה על העומד". בעוונותינו הרבים אבדנו כך שלשת אלפי חיילים במלחמת יום כיפור ויש חשש לאבדן נוסף. לכן פוסק הרב יוסף אין לסמוך על הנס ויש להחזיר שטחים.

כרזה לדוגמא שהתפרסמה על לוחות המודעות בירושלים
בשבוע שקדם למותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל

כאן הוא מביא את הדעות המנוגדות של הפוסקים האומרות כי גם במקרה של פיקוח נפש יש לצאת ל"מלחמת מצוה"[8]. כנגדן הוא מצטט את רבי יצחק די ליאון האומר כי "אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא המשיח לישראל, כי אדרבה נצטווינו שלא נמרוד באומות העולם לכבוש הארץ בחזקה". הוא מזכיר כאן את שלש השבועות שנצטווו ישראל[9]. כלומר, מה שהיה נכון לימי יהושע ודוד אינו נכון לימינו ואין היום מצוות סיכון הנפש לכיבוש הארץ, או להגן על החזקת שטחים כבושים בניגוד לדעת אומות העולם. מה עוד שאפילו תנאיו של הרמב"ן ליציאה למלחמה: קיומו של מלך, סנהדרין ואורים ותומים להתייעץ עמם, אינם מתקיימים.

בפסק דין זה מעמיד הרב יוסף את עמדתו הערכית והפוליטית המתונה, ראשית לגבי היות הציבור החרדי חלק ממדינת ישראל והיות הפסיקה ההלכתית נוגעת בעניינים ציבוריים ומדיניים[10]. הפסיקה עמדה מול המסורות שקיימות ביהדות לגבי קדושת הארץ, יישובה, כיבושה, טיהורה מגויים והגאולה המשיחית נוסח הרב קוק, שפרחו בחברה הישראלית בצורה הולכת וגוברת החל ממלחמת ששת הימים ועד היום. הרב יוסף התנגד מבחינה אידיאולוגית לזרמים אלה ועמדתו בפסק זה היא ביטוי לכך. אך פרסום הלכה זו עלול היה לקומם עליו רבים, הן בציבור הישראלי בכלל והן אצל חסידיו המושבעים. תשובה אחת אפשרית לשאלה מה היה האינטרס של פרסום הלכה כזו ניתן למצוא אצל רכלבסקי[11], הטוען כי יוסף, כמנהיגה של תנועה פוליטית - ש"ס, רצה בשנים אלו להחליף את המפד"ל כממסד דתי למזרחיים, להעביר אליו את קולות המזרחיים שהצביעו לליכוד ולמרוד ברב ש"ך, כלומר, בשלטון החרדי האשכנזי. לשם כך היה צריך לכרות ברית עם השמאל. דעותיו המתונות של הרב יוסף בעניין השטחים תרמו לברית הפוליטית הזו שהביאה את ש"ס להשתתף בממשלת רבין ב 1992 ולתמוך בתהליך שהחל ב-1993, ועיקרו היה החזרת שטחים תמורת שלום. הפסיקה הזו באה לידי מבחן נוסף בתכנית ההתנתקות ב 2005. למרות שהוסבר לרב יוסף על ידי שר הבטחון דאז, שאול מופז, כי המשך ההתנחלות בחבל עזה הוא פיקוח נפש, הוא התנגד לתכנית ואף כינה את ראש הממשלה דאז אריק שרון "אכזר", וייחל למותו.

למרות הסתירה הנראית לעין בעמדתו של הרב יוסף, פסיקתו האמיצה ועמדותיו הגמישות, עד מאד, איפשרו שינויים מדיניים ופוליטיים מרחיקי לכת. לא ברור כעת לאחר מותו אם יש מי שימלא את החלל ואת היכולת ללכת בקו ההלכתי שאפיין אותו של "כוח דהיתרא עדיף", ההעדפה של הפסיקה המקלה.

---

[1] המקור פורסם בקובץ תורה שבעל פה – הרצאות בכינוס הארצי העשרים ואחד לתורה שבעל פה, בעריכת יצחק רפאל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים; תש"ם. הנוסח בו השתמשתי לקוח מ"החזרת שטחים, זכויות מיעוטים, בירורי הלכה מאת הרב עובדיה יוסף והרב שילה רפאל", פרסומי עוז ושלום חוג רעיוני מדיני לציונות דתית, מס' 3, תשמ"ב.

[2] "כשהגיע מועד הכנס השנתי לתורה שבעל פה של מוסד הרב קוק בשנת שבעים ותשע, התעוררו מחדש כל רגשות העוינות והאיבה בין שני הרבנים הראשיים. מארגני הכנס, בראשות יושב ראש מוסד הרב קוק, הד"ר יצחק רפאל, הזמינו את הרב עובדיה לנאום בכנס. לרב גורן הם לא שלחו הזמנה. הרב הראשי האשכנזי זעם על 'העלבון' כהגדרתו, ומקורביו אמרו שרפאל מנצל את הבמה התורנית "לסגור חשבונות" ישנים עם גורן. ברוח הימים הללו, היה נושא ההרצאה של הרב עובדיה יוסף "הלכה ושלום", ומארגני הכנס לא שיערו עד כמה תעורר הרצאתו הדים ותגרור אחריה תגובות. כמנהגו בקודש, לא הסתפק הרב עובדיה באמירה כללית או מתחמקת והוא למד היטב את הנושא שהוצב לפתחו. ימים שלמים ישב עם ספרי השו"ת והפוסקים, בחן את סוגיית פיקוח נפש מכל צדדיה והיבטיה, וחקר לעומק עד היכן מגיעה קדושת ארץ ישראל ומהן ההשלכות המעשיות של קדושה זו. בסיום הלימוד עמדתו של הרב עובדיה הייתה נחרצת. הרב הראשי הספרדי קבע כי על מנת למנוע מלחמה ושפיכות דמים, מותר ואף מצווה להחזיר שטחים מסיני, אף במחיר של פינוי ישובים. "אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה, יקבעו שיש פקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערביים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". הראשון לציון לא הסתפק בפסיקת הלכה והוסיף אמירה מעשית: "אין לסמוך על הנס ולהיכנס במלחמה עם אויבים אכזריים, לכן עלינו להחזיר את השטחים, לסלקם מעלינו"."

[3] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין ע"ד, ע"א.

[4] רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פ"י, ה"ו: "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח".

[5] רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים פ"י, ה"ד: "ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא". צריך להזכיר מנגד את פסק ההלכה של הרב הראשי של צפת שמואל אליהו, משנת 2010, שנחתם ונתמך על ידי מאות רבנים אחרים, הפסק מתבסס על איסור "לא תחנם" ואומר כי חל איסור למכור או להשכיר דירות לגויים.

[6] ביטוי תלמודי העוסק בספק שנולד בעניין הנוגע להתרת איסור בכדי להציל חיי אדם. יש ללכת בו לקולא. ראו תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ג, ע"א.

[7] תלמוד בבלי מסכת פסחים נ"ו ע"א: "תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו, כיתת נחש הנחשת - והודו לו, גנז ספר רפואות - והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור - ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון - ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן - ולא הודו לו."

[8] השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין ד"ה מצוה רביעית: "וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות". ספר החינוך מצוה תכה ד"ה מדיני המצוה: "מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין." וכן ציטוטו בפסק מדברי המנחת חינוך כי דחויה היא מצות פיקוח נפש במקום מצוה זו.

[9] תלמוד בבלי, כתובות, קי"א, א'.

[10] ניצן חן ואנשיל פפר מתארים זאת כך: "...קבע תקדים נוסף בכך שהעניק את שרביט ההכרעה לגורמים המקצועיים, "ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה". בדרך כלל, כשלא מדובר בשאלות רפואיות מובהקות, הרבנים הם אלה שקובעים מתי מדובר בפיקוח נפש או מצב אחר וכיצד צריך לנהוג. הפעם נתן הרב עובדיה את הקרדיט למומחים, מתוך הבנה שלרבנים ואנשי רוח אין את הכלים הדרושים לקבוע האם מדובר בסכנת מלחמה חלילה, או שמא להיפך."

[11] ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", הוצאת ידיעות אחרונות, 1998.

חוו"ד חדשה עליי ב"מתחתנים למען מתחתנים"

חוות דעת מרגשת שנכתבה על ידי מורן ומת'יו אותם חיתנתי ב 25.8.2013 בגליל ים.

שנה טובה מאתר טקסים תשע"ד

שנה טובה תשע"ד

גלוית שנה טובה מהמשפחה. כאשר טיילנו בצפון הגענו במקרה לשלט על הגדר והחלטנו להצטלם איתו. התמונה צולמה בשמורת תל דן, 13.8.2013. המצלמה Olympus E-620 עם עדשת Zuiko 40-150 mm, עמדה על חצובה והופעלה על ידי השלט רחוק שבידי נדב.

צילום: נרדי גרין

חתונה לא ברבנות - כתבת ערוץ 1

כשרות לציבור אני מביא את הכתבה של חדוה גלילי סמולינסקי (יומן ערוץ 1 19.7.2013) הכתבה עוסקת בזוגות שרוצים להתחתן אחרת. והיא הייתה בלאחר כתבה על המאבק על הרבנות הראשית. למעשה הפוליטיקה הזו של מי יהיה רב ראשי לא מעניינת חלקים רבים בציבור, גם לא דתיים שאינם מעוניינים עוד בשירותיה. יותר ויותר דתיים מתנתקים מהממסד הדתי. לצערי הכתבה היא למעשה מסע יחסי ציבור של גוף אחד - הויה, שעורך טקסי נישואין. התופעה של טקסי חיים מחוץ לרבנות, שאינה קשורה לרישום ביורוקרטי של המדינה רחבה הרבה יותר וחבל שלא פתחו את היריעה ודיברו גם על הזרמים היהודיים האחרים כמו רפורמים, קונסרבטיביים וחילוניים. ללא קשר, הכתבה מעניינת ומומלצת לצפייה.

מכתב תודה לאחר 7 שנים

אני כבר רגיל לקבל מכתבי תודה לאחר שנתיים לכל היותר ממועד הטקס. היום נשבר שיא חדש וקיבלתי תודה לאחר 7 שנים. לא ציפיתי בכלל, וזה זוג שאני מאד אוהב ושומר איתו על קשר בפייסבוק וכבר יש להם ילדים. איזה כיף!

צילום מסך מפייסבוק

סיפור החתונה של טסה ועופר

כמעט שנתיים אחרי הגיעה אלי מכתב תודה מרגש מאד של טסה ועופר, להם סידרתי קידושין באוקטובר 2011 בבית אנדרומדה ביפו העתיקה. משמאל אפשר לקרוא את מכתב התודה שלהם שגרם לי להסמיק ולדמוע (ליחצו על התמונה להגדלה).

כדאי לשמוע גם את הסיפר שלהם. טסה ילידת מינסוטה ארה"ב, ועפר יליד הארץ שגדל ברמת השרון. הם פגשו אחד את השנייה כששניהם מימשו את אהבתם הגדולה לטיולים. יד הגורל הביאה אותם במקרה, ב-2008, לאותה מלונית במקסיקו סיטי. עופר שידע ספרדית עזר לטסה לטייל ברחבי העיר. היא הציעה לו להשאיל לו את מכוניתה לטיול מחוף לחוף בארה"ב עליו חלם תמיד. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, אבל היה שם קליק, הם הפכו לזוג.  

לא קל להיות זוג במרחק של אלפי קילומטרים ובסופו של דבר צריך להחליט היכן הבית. לאחר שהחליטו שיחיו יחד, הם לקחו סיכונים, ועשו מאמצים גדולים כדי לבחון את הזוגיות. לאחר מחשבות ותהיות רבות, נסיונות לגור בארה"ב, בסופו של דבר טסה עזבה את עבודתה, ובאה לחיות בארץ הם חיים יחד בארץ. ואפשר כבר לגלות שהם מצפים. 

מזל טוב לטסה ועופר! אני תמיד אומר במקרים האלה שיש ברכה בעמלי...

צילום באדיבות טסה ועופר

צילום באדיבות טסה ועופר

סיפור החתונה של נתי ודרור

נתי ודרור הגיעו אלי בהמלצת אמה של נתי לה עזרתי בעיצוב טקס אבלות, לפני כמה שנים. הם פנו אלי שאסייע להם להכין את טקס חתונתם, מי שערכה אותו בפועל הייתה חברה. מה שעשינו הייתה סדנת לימוד לקראת חתונה בה עברנו על הטקסטים, המקורות, הסמלים והכוריאוגרפיה, הן של הטקס המסורתי בתרבות היהודית, והן של הטקס היהודי החילוני. מאמר על החתונה התפרסם באתר "הארץ", באנגלית בלבד, בטורו של רון בן טובים "Someone Else's Simcha". מכיוון שהגישה למאמר היא רק למנויי האתר, והוא מתפרסם רק בשפה האנגלית, החלטתי לתרגם ולהביא את המאמר כדי לשתף בסיפור עיצוב החתונה המקורי של נתי ודרור. כל הכבוד להם והרבה מזל טוב!

החתונה של נתי ודרור - אהבה קיבוצית ללא הרב

מיקום: קיבוץ דורות

השעה: 16:00

האזור: שמש המדבר החמה לוהטת מעל גגות הרעפים אדומים של דורות, קיבוץ הממוקם כשבעה קילומטרים ממזרח לשדרות, וכ -15 ק"מ מהקצה הצפון מזרחי של רצועת עזה. אישה צעירה יוצאת לתלות כביסה, עזה בצבעה על רקע טלאי שדות החיטה המצהיבים שעל הגבעות מסביב. קריאת הטווס שוברת את ההפוגה הקלה של יום שישי אחר הצהריים.

מקום האירוע: בין מרבדי דשא ירוק, עצי דקל גבוהים משתקפים בבריכת השחייה המלבנית של דורות. סירות נייר צבעוניות שטות בעצלתיים במים הצלולים. על משטח אבן, שולחנות וכיסאות לבנים מונחים תחת כמה שמשיות לבנות, המספיקות בקושי להגן מפני השמש הקופחת. בצד השני של המשטח, סדין לבן מונח על הדשא, לצידו שולחן קטן עם בקבוק יין, מקום הטקס האזרחי הערב.

השמחה: החתונה של דרור ונתי 

מספר האורחים: 150

ההיסטוריה המשפחתית: דרור, 30, קופירייטר במשרד פרסום, נולד לנפתלי ויהודית לביא. גדל בדורות עם גלעד אחיו הקטן. נתי, בת 27, מטפלת במשרה חלקית ולומדת להיות נטורופתית, נולדה לדמיאן וססיליה קלברסה, גדלה בקיבוץ הסמוך גבולות. לאחר שהוריה התגרשו, כל אחד מהם יצר משפחה חדשה, כך שנתי הפכה לאחות מרובת אחים (לדמיאן שני ילדים מנישואיו השניים בצרפת, בעוד שלססיליה שני ילדים מבעלה השני, שהצטרפו לשלושת הבנות שכבר היו לו עם אשתו הראשונה). דמיאן: "זה שילוב מעניין"; נתי: "עד כמה שזה נוגע לי הם כולם האחים והאחיות הקרובים שלי".

היחד: למרות שנתי ודרור גדלו מספר קילומטרים זו מזה, הם מעולם לא ראו אחד את השנייה עד אותה שבת אחר הצהריים גורלית בעיר מגוריהם, בתל אביב. לאחר ששניהם חזרו מהטיולים הגדולים אחרי הצבא שלהם, בני זוג לעתיד חיכו יחד לאותו האוטובוס, כאשר האוטובוס לא הגיע, הם התחילו לדבר ולדבר (ועוד קצת דיברו...) בסופו של דבר, שני הפטפטנים לקחו יחד מונית שרות, תוך כדי דיבורים. דרור הרגיש שרגע האמת מתקרב, והציג לבסוף את השאלה – שאלת מספר הטלפון כמובן - רק כדי להבין, רגע לפני שנתי ירדה, שהוא החסיר פיסה קריטית של מידע. דרור: "אז אמרתי 'אה... רגע, איך קוראים לך? אה, מגניב', והיא ירדה".

כשברשותו המספר ושמה, הדייט הראשון היה חמישה ימים מאוחר יותר בבר בתל אביב. האם הם דיברו גם שם? נתי: "ועוד איך! בשלב מסוים הם נאלצו להגביר את המוסיקה" שנה לאחר מכן, הם עברו לגור יחד ביפו, ושנתיים לאחר מכן הגיעה החתונה.

למסד את הקשר: נתי ודרור, שגדלו בבתים חילונים מובהקים (נתי: "מאוד חילוני"), החליטו שהם לא הולכים בתלם, ובמקום זה עשו טקס משלהם. אז הם חקרו את המקורות של החתונה יהודית המסורתית. בסיוע של רב חילוני (הרב נרדי גרין, לא במקור) הם בחרו אילו חלקים להשאיר, אם כי בצורה שונה, והשליכו את החלקים האחרים. נתי: "זה היה תהליך מאוד משמעותי ומלמד"; דרור: "רצינו להפוך את הטקס נגיש לכולם, בלי שום דבר שיפריד בינינו לבין האורחים שלנו." באשר להוריה של נתי, שמיסדו את הקשר בינהם בנישואין אזרחיים לפני כמעט 30 שנים, הבחירה הייתה מבורכת, וזאת על אף שהם יודעים שהטקס החילוני של בתם לבעלה החדש אינו מוכר חוקית על ידי המדינה. ססיליה: "אני הייתי עומדת מתחת לחופה אם היא הייתה רוצה בכך, אבל אני מאוד שמחה שלא הייתי צריכה", לילך, אחותה של נתי:"אני חושבת שזה ממש מגניב, כי הם השקיעו המון זמן ומחשבה כדי לעשות את זה בדיוק איך שהם רצו".

הטקס: חברים ובני משפחה זרמו לאט לתוך מתחם בריכת השחייה, רובם היישר לבר כדי לקבל כוס מרעננת של פונץ' לימון שתהדוף את חום סוף האביב המעיק. צעירים וצעירות עם משקאות בידיהם שוחחו סביב מאוורר תעשייתי, מסתתרים מתחת לאחת השמשיות הלבנות. חברה של של בני הזוג נכנסה עם עוגת החתונה, המקושטת בדמויות של גבר ואישה ליד עץ. "זה לא יחזיק מעמד בחום הזה!" חבר אחר אמר, והתקן הסוכר עבר לצל, אבל לא לפני שכל אחד צילם תמונה באייפון שלו.

אחת מחברות בני הזוג, המנחה שלנו לערב זה, נוטלת את המיקרופון וקוראת לכולם להתאסף בסמוך לדשא, שבו כיסאות לבנים ממוקמים בשורות לפני מקום הטקס. ססיליה מתיישבת בשורה הראשונה ומעמידה את החצובה למצלמת הווידאו שלה, בעוד אבא של דרור, נפתלי מכין את מכונת הבועות תוצרת בית שלו.

ראשונים להיכנס החתן והכלה, מחזיקים ידיים כשהם צועדים לעבר הסדין הלבן על הדשא, עם חיוכים גדולים על פניהם. דרור מודה לקהל שבא לחגוג את "חג אהבתם", ועורכת הטקס אומרת שהערב מסמל את "החופש והאוטונומיה של האדם היהודי החילוני המודרני." בשלב בא, הזוג קורא את ברכותיו זה לזו – הברכה של דרור מורכבת כולה מקטעים של שירי אהבה ישראליים. נתי: "הגשמת את חלומותי מהרגע שנפגשנו." עורכת הטקס קוראת לבני משפחה וחברים לעלות אחד אחד (או קבוצה אחר קבוצה) לברך את הזוג הטרי בהדהוד לשבע ברכות החתונה: דמיאן, שמושיט מעטפה עם ממתק ("לחיים מתוקים יחד") ; ססיליה ובן זוגה קרלוס ("היום משפחה חדשה צומחת מאהבה"); משפחתו של דרור, ושאר החבר'ה השמחים. בשלב הבא מגיע החלק של טקס תכשיטי החישוקים, המנחה מסבירה כי הטבעות מסמלות את הרגע שבו נתי ודרור "מניחים את היסודות לביתם המשותף בצורה שוויונית והדדית". החתן והכלה מברכים אחת את השני ושמים את "התכשיט". כולם מרימים כוס חד פעמית זעירה עם  יין, בעוד האחייניות הג'ינג'יות של נתי מפזרות עלי ורדים לכל עבר. עורכת הטקס מברכת את הזוג, מאחלת להם מזל בחייהם החדשים, ובצהלת "לחיים!" המוסיקה פורצת ורחבת הריקודים מתמלאת.

מוסיקה: ג'אז קלה להאזנה, פופ לטיני, ודאנס ישראלי.

אוכל: זרם בלתי פוסק של מנות נגיסה: טורטיות סינטה, דגים וצ'יפס,  ניוקי עגבניות ושום,  קרוסטיני חצילים ופסטו, סלמון ברוטב טריאקי,  מיני המבורגרים, נקניקיות חריפות ובף בורגיניון.

שתייה: יין, בירה, פונץ' פירות, יין מבעבע, ומשקאות קלים.

אמירה: דמיאן: "אני חושב שמה שהם עושים הוא מאוד חשוב. הם אומרים לממסד [הדתי] הכופה שהם ישראלים הרוצים להקים משפחה כאן, והם רוצים לעשות את זה בדרכם שלהם."

בדוגי בג הרוחני שלי: לעשות משהו שונה אין משמעותו שאתה לא יכול לקחת ולאמץ חלקים מתוך המסורת, או לפחות לדעת קצת עליה.

ציטוט אקראי: יונתן, החבר של לילך (אחות של  נתי), לשאלה האם יש חתונה בעתידם: "זה בסדר. אני כבר יודע מהי חנות התכשיטים האהובה עליה" לילך: "אבל אין להם יהלומים!"...

חוות דעת חדשה עלי במתחתנים למען מתחתנים

רונה ומוטי המקסימים כתבו חוות דעת על הטקס שערכתי להם, ליחצו על התמונה כדי להגדיל

תקדים - גם ידועים בציבור עלולים להיזקק לגט.

בפעם הראשונה ששמעתי על מקרה של ידועים בציבור המגיע לגירושין ברבנות היה בעקבות מאמרה של עורכת הדין רעות אוחנה שקד, מה 30.5.2013 ב nrg, שם היא מדווחת על פסיקה של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, מה 24.12.2009 שפסק כי זוג הידועים בציבור המדובר צריכים גט לחומרא.

המקרה כפי שדווח מספר על בני הזוג שחיו יחדיו משך 10 שנים, בבית משותף, הביאו שני ילדים לעולם וניהלו חיי משפחה תקינים, כל זאת עד לאותו היום בו הודיעה האישה לאיש כי הפכה להיות לסבית ועברה לגור עם בת זוגתה. האיש, שחש מושפל ופגוע, החליט לנקום באמצעות עתירה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש. האיש סבר, כי התדיינות בבית הדין הרבני, תקנה לו יתרון כלכלי שיאפשר לו להשיב ,לפחות חלק, מכבודו האבוד. בפסיקה נקבע כי לא ניתן לכרוך את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין וכן, כי הצדדים נדרשים לגט מצד עיקר הדין ולחומרא בלבד ועל האיש ליתן גט פיטורין לאשה. האיש ערער על פס"ד לבית הדין הרבני הגדול, אולם ערעורו נדחה, וביום 24.2.2010 קבע בית הדין הגדול, כי לא היו נישואין וקידושין וכי נדרש הבעל ליתן גט לחומרא בלבד. מכאן שגם בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, עשויים למצוא עצמם באים בין כתלי בית הדין הרבני, לצורך סיום מערכת היחסים.

עד כאן עובדות המקרה. חשוב גם לתת פרשנות כדי שמקרה הזה לא יטיל מורא על זוגות הדועים בציבור, כמוני ואחרים.

צריך לזכור עובדה נוספת, זוגות יהודים הרשומים כנשואים, לאחר שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל חייבים באופן אוטומאטי לעבור את הליך הגירושין ברבנות. לרשומים כנשואים אין שיקול דעת, בניגוד לידועים בציבור, להם מוקנה שיקול הדעת האם לפנות לערכאות כלל על מנת לסיים את מערכת היחסים. במקרה שלנו, אילמליא פנה האיש כדי לנקום בבת זוגתו כי הושפל לא היה צורך כלל להגיע למעמד של גט.

הסיבה ההלכתית לצורך בגט במקרה של נישואין אזרחיים היא שיש כאן "ספק קידושין" או "קידושי ספק". הגט נדרש משום חשש שהיא תיחשב כאשת איש, ואם תרצה ללדת ילדים עם בן זוג אחר, הם ייחשבו כממזרים. אם כך, ניתן לומר שגם במקרה של ידועים בציבור יש קידושי ספק, משום שכמו בנישואין אזרחיים, שגם הם לא נישואין כדת משה וישראל, אפשר להוכיח את הכוונה של בני זוג לחיות חיי אישות על מנת להיות נשואים. הדבר מוסק מהכלל של הרמב"ם הלכות אישות פרק ז : "חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה". זו גם ההלכה למעשה במדינת ישראל.

במקרה להלן, ההלכה מפגינה את גמישותה וגם את רצונה להתרחב אל מקרים שלכאורה היה ברור שאין מתפקידה להתערב. עצם החיים יחד מספיקים לבית הדין הרבני על מנת לחייב מתן גט פיטורין. אין צורך אפילו בטקס נישואין חילוני, או דתי אחר שלא ברבנות כדי להוכיח שהיה חשש לקידושין.

אני ורבנים חילוניים/חילוניות אחרים/ות, מצביעים על האפשרות לחיות כידועים בציבור כאשר אחד היתרונות הנובעים ממעמד זה הוא שאין צורך, במקרה של פירוד לעבור ברבנות. ואכן, אין צורך ממשי לעבור ברבנות, אלא אם כן אחד הצדדים מתעקש לגרור את הפרידה אל הרבנות.

התקדים שנוצר כאן, גם אם אינו מחייב, הוא מצוין. הוא מציב תמרור אזהרה לכל מי שחושב על השגת יתרון כלכלי בפרידה של ידועים בציבור על ידי פניה לבית הדין הרבני. צריך לזכור כי רצון האיש היה לסחוט רכוש מזוגתו, בגלל עלבונו, כנראה חשב שהיא מוציאה את דיבתו ברבים שאינו מאהב מספיק טוב, ואולי את דיבת המין הגברי כולו. אבל בית הדין פסק שאין לגרור את נושאי הרכוש לפירוד, ולכן, דעו לכם הידועים בציבור המנסים לסחוט ממון באמצעות פנייה לרבנות, יהיה התקדים הזה מול עינכם - הרבנות לא תסייע לכם!

מדאיגה עצם העובדה שהמקרה הזה הגיע לפסיקה בבית דין רבני ושבית הדין הרבני החליט להתערב. זה מצביע על כך כי נדרש בהקדם במדינת ישראל חוק נישואין וגירושין אזרחיים, והפרדה בין דת ומדינה.

מכתב תודה חדש מחתונת ליאור ורן 23.5.2013

את ליאור ורן, בני זוג מאותו המין חיתנתי בראשון לציון ב מאי 2013. זו הייתה חוויה אדירה. הם כתבו לי מכתב תודה והעלו אותו לדף שלי בפייסבוק.

מכתב תודה מחתונתם של סיון ואיתמר

מרגש מאד לקבל מכתב תודה כל כך חם, מרגש ומושקע. החתונה של סיון ואיתמר הייתה בחג השבועות, במקום כפרי עם אוכל נפלא. בחופה הייתה שירה וברכות מקוריות של המשפחה. היה מדרש על מגילת רות ובכלל היה שמח.

מסורבי חיתון, מעוכבי יהדות, ושאר בכיינים

דוגמא לזוג שעשה מעשה
יוליה ואלכס התחתנו בנישואין קונסולאריים
וטקס יהודי חילוני ב 2004
תמונה באדיבותם

תסלחו לי על הבוטות, אבל לא מובנת לי ריצת האמוק של זוגות חילוניים, במיוחד מהמגזר המכונה "רוסי", אחרי אישור יהדות מהרבנות הראשית, או אחר חתונה אורתודוקסית. הכתבה של חדשות סוף השבוע של חדשות 2 מה-4.5.2013 (ראו למטה), מרגיזה במיוחד. לא בגלל התנהגותה של הרבנות הראשית, שממילא תעשה את המוות למי שהיא מטילה ספק ביהדותו, אלא בגלל הסרת האחריות האישית של בני הזוג והעברת האשם אל גוף שקל מדי להאשימו - "המדינה". אני מטיל את האחריות בראש ובראשונה על הזוגות עצמם. למה, לכל הרוחות, הם צריכים אישור יהדות ממישהו שלא נראה כמותם, לא חושב כמותם, ולא מייצג את היהדות שלהם? כמו מוכי אמוק הם נכנסים בשערי הרבנות הראשית, כשהם יודעים מראש שיזלזלו בהם, יעלבו בהם ויפלו אותם. כנראה שהרב מאיר אריאל צדק כשאמר: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה"...ואני יכול להזכיר את הפתגם הרוסי: ""מי שישן עם כלב שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים".

את הכלב מתעקשים הזוגות להכניס למיטתם משום שמדינת ישראל מאפשר חופש מלא לחיות כנשואים באחד מהמסלולים עוקפי הרבנות. לחיות כידועים בציבור, להירשם כנשואים בחו"ל, והנה פתרון אלגנטי במיוחד לבעלי אזרחות רוסית - להינשא בנישואין קונסולאריים, בישראל, בנישואין אזרחיים (הנה הדוגמא של יוליה ואלכס).

לא מתרגש מהסיפורים של אלו שגם  הולכים לרבנות וגם בוכים אחר כך שדופקים אותם, קחו אחריות על החיים שלכם, יתירה מכך, קחו אחריות על היהדות שלכם ואל תפקירו אותה בידי הרבנות הראשית המושחתת.

ברור שהפתרון המדינתי צריך להיות נישואין אזרחיים, אבל, האם יש מישהו ששוגה באשליות שהפתרון הזה יהיה בקרוב בגלל שהחרדים לא בקואליציה? תנו לי להזכיר לכם שכבר ב 2004, הייתה ממשלה בלי חרדים והוצע פתרון הרבה יותר נוח לדתיים בדמות חוק "ברית הזוגיות", כבר הסכימו עליו מפלגות השלטון, כולל המפד"ל, הליכוד ושינוי. אז זה לא קרה, למה שזה יקרה היום? חוק נישואין אזרחיים יעבור רק לאחר שנבחרי הציבור ילמדו "דרך הרגליים", כלומר, שהנתונים הסטטיסטיים יהיו כאלה שיותר מ 50% יירשמו לנישואין שלא באמצעות הרבנות, וכשמספר הידועים בציבור יעלה מ 5% ל 20%. רק כאשר הרבנות תאבד את הרלוונטיות שלה, ישתנה החוק. עד אז תעשו לי טובה, תפסיקו להתבכיין ותעשו מעשה.

שאלת רב: להתחתן עם לא יהודיה בישראל - השלכות חוקיות וזהותיות

ע' שאל: "יש לי חברה לא יהודיה כבר שנה ואני רוצה להתחתן איתה, רציתי לשאול אותך מה ההשלכות מבחינת זכויות במדינת ישראל אם אתחתן עם לא יהודיה נישואין אזרחיים, והאם לדעתך זהות ילדינו תפגע אם היא לא תתגייר (הרי התהליך ארוך ומתיש)".

תשובה: מבחינת זכויות במדינת ישראל – שני אנשים הרשומים כנשואים במרשם האוכלוסין מעמדם אזרחי ולכן מגיעות להם כל הזכויות והחובות של זוג נשוי. לגבי הילדים, צריך להבדיל בין זהותם של הילדים, לבין הרישום שלהם במרשם האוכלוסין.

במרשם האוכלוסין, אם אם הילדים לא יהודיה, גם הילדים יירשמו כ"לא יהודים". אין עם זה שום בעיה מלבד העובדה שלא יוכלו להתחתן באמצעות רשם מומסך מטעם הרבנות, והם יוכלו להתחתן רק בנישואין אזרחיים בחו"ל (כמוכם) על מנת להירשם כנשואים במדינת ישראל.

את הרישום במרשם האוכלוסין יש להבדיל מזהותם התרבותית אותה תוכלו לקבוע כראות עינכם, אם שניכם מגדירים את עצמכם כיהודים, אני מניח שתרצו לחנך גם את ילדיכם כיהודים, זו שאלה של חינוך ולא שאלה של מעמד חוקי או של רישום. הם יהיו אזרחים שווים במדינה ללא שום אפליה.

אפשרות נוספת לחיות כזוג היא כ"ידועים בציבור", גם אני ואשתי חיים כך, למרות ששנינו יהודים כשרים. לידועים בציבור אותן זכויות כמו זוג נשוי וניתן לקבל הכרה בכך מביטוח לאומי על ידי מילוי טופס "שאלון לידועים בציבור". 

אם אינכם דתיים, משום סוג: אורתודוכסים, קונסרבטיביים, רפורמים, או כל זרם דתי אחר, אין זה מומלץ להתגייר בגיור דתי, ויחד עם זאת, גם ללא גיור תוכלו לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, ללא אפליה.

מכתב תודה חדש מבר מצווה שערכתי

מכתב התודה לבר המצווה שערכתי במרץ 2013
לכל מכתבי התודה ליחצו כאן

סיפור החתונה של נעמה ומייק

צילום באדיבות נעמה ומייק

כל חתונה מלווה בסיפור ייחודי מרגש. כל זוג הוא עולם מלא. כך גם סיפורם של נעמה ומייקל שביקשו ממני לערוך את טקס חתונתם. 

נעמה גדלה בארץ, למדה אדריכלות בטכניון, ועבדה בארץ כאדריכלית. לפני כשלוש שנים היא נסעה לניו יורק כדי ללמוד לתואר שני בתכנון ערים באוניברסיטת ניו יורק. בין הקורסים שהיא לקחה היה קורס אחד מאד משעמם – מיקרו-כלכלה, אבל, עם מתרגל חינני ששמו מייקל. היא עשתה את הצעד הראשון כאשר הזמינה אותו לקפה על מנת להיעזר בו במושגים הקשים של הקורס... מייקל סירב בנימוס. רק שנה לאחר מכן ב 1.4 הם נפגשו בבית קפה סמוך ל-NYU והפעם הוא הואיל בטובו לדבר איתה. זה הפך לסדרה של דייטים ולזוגיות, ולאחר מספר חודשים הם עברו לגור יחד בברוקלין.

צילום באדיבות נעמה ומייק

מייקל בן למשפחה עם שורשים יהודיים, גדל בבוסטון. אבל אביו ומשפחתו הגיעו מברוקלין ומשפחת אימו מאילינוי. את הקולג' הוא עשה באטלנטה, כולל שנת לימודים אחת בצרפת. לאחר שגר בכל מיני מקומות בארה"ב ומחוצה לה, עבר, בסופו של דבר, לניו יורק ולאחר תקופה החל ללמוד תואר שני ושלישי בתכנון עירוני וללמד את הקורס המדובר שבו פגש את נעמה.

לאחר כשנה של זוגיות למייקל היה כבר ברור שהוא רוצה להתחתן עם נעמה וכבר רצה להציע לה נישואין. הדרך בה רצה להציע הייתה בצורה המקובלת על תושבי ניו יורק על גשר ברוקלין הרומנטי, אבל מכיוון שהוא לא הצליח להביא את נעמה לגשר, והרגיש שהוא לא יכול להחזיק יותר בבטן, עשה את זה בבית. כשמייקל בא אליה עם טבעת, להציע לה, והוא חשב שהוא יפתיע אותה. אבל נעמה לא הופתעה מכיוון שכבר היה לה מידע מקדים שהוא קנה את הטבעת. כמובן שהיא אמרה כן.

צילום באדיבות נעמה ומייק

כעת נותר רק לתכנן את מסיבת החתונה בארץ עבור המשפחה. כ 4 חודשים לפני החתונה נעמה יצרה עימי קשר מברוקלין

ואמרה שהיא מגיעה לארץ. היא באה לראות טקס שערכתי בתל אביב. לאחר שחזרה לברוקלין ערכתי אתה ועם מייקל מספר פגישות בסקייפ, על מנת ללמוד ולתכנן את טקס החתונה שלהם. קצת לפני החתונה, לאחר שהם הגיעו לארץ, הם באו אלי לפגישה בירושלים, בה סיכמנו את כל הפרטים.

צילום באדיבות נעמה ומייק

החתונה הייתה בנווה צדק, בוילה דלאל. הגיעו אליה כ-60 מוזמנים רובם מהארץ וקצתם משפחה וחברים של הזוג שהגיעו מחו"ל. ההזמנה והכתובה עוצבו על ידי נעמה בעצמה. בטקס החתימה על הכתובה השתתפו ההורים של בני הזוג. נוסח הכתובה מבוסס על הנוסח הקלאסי של יאיר לפיד, מתורגם לאנגלית עם שינויי נוסח שהותאמו לבני הזוג.

המסיבה החלה בתהלוכת כלייזמרים בהובלת איליה מגלניק (כנור, קלרניט ואקורדיון) בנווה צדק, האורחים עשו טיול קצר לצלילי נעימות ישראליות וחסידיות ואפילו רקדו הורה פה ושם. לאחר מכן ערכתי להם טקס נישואין יהודי-חילוני, עם חופה מסורתית שאת ארבעת עמודיה החזיקו האחיות של נעמה ומייקל.

רב הטקס היה באנגלית מלבד הברכות, בעברית, בנוסח הומניסטי ושיוויוני בין החתן והכלה.
לאחר הטקס הוגשה תקרובת מצויינת ונישאו נאומי ברכה של ההורים ושל האחיות, בני משפחה וחברים במסורת קבלת הפנים האנגלו-סקסית.
בני הזוג נפרדו מהאורחים והשאירו לכל אחד מתנה מקסימה, לוח עד עם התאריכים החשובים של בני הזוג, בעיצובה של נעמה כמובן.
מסיבת החתונה הפכה להיות עבורם ועבור אורחיהם אירוע משמעותי שייזכר לשנים רבות.

למטה וידאו של חלק מתהלוכת החתונה. תודה לנעמה ומייקל שהתמונות והסיפור מתפרסמים באדיבותם.

מכתב התודה של נעמה ומייקל

מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל - נייר עמדה של מציל"ה

עמדתי הייתה מאז ומתמיד שצריכה להיות אחידות ברישום הנישואין ולאפשר מגוון של טקסים. כתבתי על כך כבר ביולי 2010, וגם במרץ 2013 לאחר כינוס השדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם שעסקה בנושא נישואין אזרחיים. יש לומר כי ההתנגדות לרישום אזרחי אחיד של נישואין וגירושין חוצה גבולות, ודאי שמתנגדות לו המפלגות הדתיות, אבל גם המפלגות הליבראליות החילוניות, וגם התנועות הדתיות הלא אורתודוקסיות מתנגדות. כבר בעבר הוגש בג"ץ מטעם התנועות הפלוראליסטיות, לא למען כינון נישואין אזרחיים, אלא להרחבת חוק ברית הזוגיות, אני התנגדתי לבג"ץ, כתבתי על כך, וגם עליתי לשידור מול גלעד קריב מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמים) שאמר במפורש שהוא מתנגד לרישום אחיד. יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית, אמר שהוא מתנגד בישיבות סגורות בהן נכחתי. חה"כ ניצן הורביץ ממרצ היסה אותי בכינוס השדולה ואמר במפורש שהוא מתנגד לעמדתי. באותו יום בו התקיימה השדולה פרופסור רות גביזון התראיינה בטלוויזיה על "מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל". ובפעם הראשונה מצאתי תיקוף משפטני, תרבותי ואידיאולוגי לעמדתי.

סוף סוף דיון מהותי

כולם מדברים על נישואין אזרחיים, אבל כל אחד מתכוון למשהו אחר. כאשר "הבית היהודי" מדבר על נישואין אזרחיים מדובר על השארת מונופול הרבנות. "ישראל ביתנו" מתכוונת לברית הזוגיות לחסרי דת, "יש עתיד" רוצים חוק נישואין אזרחיים "אמיתי", אבל לא מפרטים, מפלגת העבודה מתרחקת רשמית מהנושא כמו מאש, אבל ח"הכ סתיו שפיר כבר הכריזה שהיא תגיש הצעת חוק ברית הזוגיות, בניגוד לחה"כ מירב מיכאלי שהתבטאה בעד רשות אזרחית אחת. מרצ מניחה סדרתית של חוק שני המסלולים ("דתי או אזרחי"). הסיסמאות הן רבות ואין הסבר תוכני ממשי.

הגדולה של נייר העמדה שפרסם מרכז מציל"ה לאחרונה הוא שהוא מעורר את הדיון המהותי: מה צריכה להיות דמותו של החוק העתידי. כאשר פוליטקאים מחוקקים חוק הם שוקלים מראש את הנסיבות הפוליטיות, ובמיוחד את היכולת לקבל קרדיט על החוק, פחות חשוב תוכנו של החוק. במקרה של נישואין זהו נושא מאד "סקסי" שלמעשה החשיבות שלו במציאות היא משנית, ממילא היום יש מסלולים עוקפי רבנות: נישואין אזרחיים בחו"ל, ו"ידועים בציבור". אבל הנישואין הם לא רק תעשייה אדירה בישראל וגם בעולם המערבי, הם ביטוי לקצה הקרחון של המאבק על דמותה של מדינת ישראל בנושא דת ומדינה. מצד אחד הדתיים רואים בנישואין הלכתיים טאבו שביטולו יפלג את העם היהודי, מהצד האחר החילוניים רואים בדרך בה נרשמים נישואין היום ככפייה דתית. שינוי בחוק הנישואין יערער על מסגרת הסטטוס קוו הקיימת עוד מלפני קום המדינה.

כאשר מחוקקים חוק כזה יש לגשת אליו בזהירות, מתוך בחינה מדוקדקת של ההשלכות האפשריות והמצב שיווצר לאחר שהחוק יתקבל. יש כבר מי שעשה בחינה כזו: פרופסור שחר ליפשיץ, מאוניברסיטת בר אילן שהציע את הצעת חוק ברית הזוגיות, בנייר עמדה במסגרת המכון לדמוקרטיה. וכבר ראינו למה הובילה ההצעה הזו - לקבלת חוק "ברית הזוגיות לחסרי דת", בשל פשרות קואליציונית. נייר העמדה החדש והמקיף של מרכז מציל"ה (שניתן להורידו את נוסחו המלא כאן), מביא דיון מקיף מנקודת מבט שונה המדגישה את הפגיעה המתמשכת בזכויות האזרח. הדבר המוזר הוא שכותבי כל ניירות העמדה שהוזכרו, הם אנשים חובשי כיפה.

לא לברית הזוגיות ולא ל"שני מסלולים"

נייר העמדה מנתח ראשית את המצב הקיים ומביא היבטים משפטיים, חברתיים, דתיים והיסטוריים של נישואין. הוא מדבר כנגד כל השיטות העקיפות לנישואין כולל ידועים בציבור. על ברית הזוגיות נאמר שם:

"התועלת שבו איננה רבה, ולא יהיה זה מופרך לשער כי היישום שלו יהיה מצומצם ואף זניח. מעבר לכך, לא רק שהחוק אינו נותן מענה לקשיים המעשיים המגולמים במצב המשפטי הקיים, אלא שהוא אפילו מגביר אותם: הוא מחזק את המונופול הדתי על ידי צמצום לכאורה של הצורך המעשי בביטולו" (ע' 29).

הביקורת על שיטת שני המסלולים חריפה יותר ונאמר שיש לדחותה, מטעמים רבים בינהם נמנה רק את הפגיעות בזכויות האדם:

"...הנגרמות בשל המונופול הדתי. השימור של המסלול הדתי כמסלול שהמדינה נותנת לו גיבוי מלא מטיל על המדינה, ולא על הצדדים הנישאים, את האחריות להיבטים של אי שוויון הכלולים בתכנים של הסדרי הנישואין והגירושין של הדתות השונות" (ע' 56).

למעשה הנייר פוסל את כל ההצעות הקיימות לנישואין אזרחיים הקיימות היום ומביא את גישתו של פרופסור שיפמן שנכתבה לראשונה בשנת 1995 - דין אזרחי אחיד לכולם.

המצב הרצוי

נקודת המוצא של נייר העמדה נובעת הן מהדאגה לזכויות האדם והן מתוך השמירה על חופש הדת, לא כדי להחליף או לפגוע בדין הדתי, אלא כדי לאפשר חופש בחירה דתי ואפילו להקל הלכתית על הנישואין והגירושין. יש הדגשה כי מדובר על מסגרת אזרחית שבה מתאפשר ריבוי טקסים דתיים. המסגרת האזרחית, גם לטעמי היא הדבר המתאים היותר למציאות ששוררת בחברה הישראלית החל מסוף שנות ה-80 ויש להתאים את החוק למצב הקיים. הצעות החוק שהוגשו והפשרות שמוצעות עד היום הן אנכרוניסטיות גם בגרסאותיהן הלברליות ביותר. וכבר כתבתי כי זה מזכיר מאד את הדרך בה סוללים כבישים בארץ, קודם סוללים, ואחר כך הופכים מחדש כדי להוסיף נתיבים, תשתית ותאורה, ששכחו מלכתחילה. חוק שני המסלולים למשל, מדבר על כביש דו נתיבי, במקום שבו כבר מזמן זה לא מתאים ונדרשים נתיבים אינספור. העולם היהודי שינה כבר מזמן את פניו. ישנן יהדויות שונות וזרמים שונים. במצב הרצוי אפשר יהיה להינשא בכל סוג של טקס לפי בחירה.

המודל שעומד לנגד וסטרייך ושיפמן הוא המודל האמריקאי, בו יש הפרדה של דת ממדינה. כך למשל, רבנים חילוניים-הומניסטיים, עמיתים שלי, מקבלים הסמכה מטעם המדינה להיות רשמי נישואין. מדוע שלא יהיה הדבר אפשרי בישראל?

נייר העמדה אף אומר כי

"הסדרה אזרחית של הנישואין והגירושין במדינת ישראל היא הכרח חברתי, מוסרי, משפטי, דתי ותרבותי. חברתי" (ע' 69) 

הכרח זה נובע מהמציאות השוררת. אך יש גם מודעות לכך כי ההצעה מרחיקת לכת בהרבה יותר מכל מה שהוצע בעבר ומוצע היום, ההצעה בנויה על עיקרון הפרדת הדת מהמדינה. עקרון זה לאו דווקא דבר שלילי עבור הדת. בארה"ב למשל, הפיכתה של הדת לוולונטארית רק עשה לה טוב. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות ביותר בעולם, יחד עם ריבוי מדהים של עדות וכיתות דתיות. וכך אמור לקרות גם בארץ:

"הסדרה אזרחית של נישואין וגירושין, בצד שימור מקום של כבוד לנישואין וגירושין דתיים, תתרום לשיקום דמותה של הדת בכלל ולחיזוק מוסד הנישואין בישראל בפרט. הסדר כזה עשוי לתרום לפריחתה של יצירתיות תרבותית יהודית בתחום הנישואין והגירושין" (ע' 70)

מה חסר במסמך?

המסמך מפורט ועוסק בתחומים שאינם משפטיים גרידא, אלא סוציולוגיים, הלכתיים ואחרים והוא מקיף ועמוק. משום כך בולט חסרון ניכר שלו - חסרה הצעת חוק מפורטת, המדברת גם על ביטול או שמירת דינים, שניתן יהיה למחוקקים לעשות בה שימוש. הסיבה, שניתנה על ידי פרופסור שיפמן בתשובה לשאלה בערב שנערך במכון הרטמן היא משום שלא כל ההבטים בהצעה מוחלטים ויש להשאיר חלק מהם לדיון עתידי. מצד אחד זה מאפשר מקום לדיון והרחבה מצד שני זה הופך את ההצעה לאקדמית מדי וחסרת תכלית מעשית. וזה מוביל אותנו לחיסרון השני שקיים בה והיא ההשארה של נישואין של בני זוג מאותו המין לדיון עתידי. כבר היום רשומים זוגות בני אותו מין כנשואים במדינת ישראל. יותר ויותר מדינות בעולם מנהיגות נישואין כאלה. נכון ליוני 2012 המדינות שבהן נהוגים נישואים בין בני אותו המין הן: הולנד, בלגיה, ספרד, קנדה, דרום אפריקה, נורבגיה, שבדיה, פורטוגל, איסלנד, ארגנטינה ודנמרק. בני זוג ישראלים מאותו המין נישאים בחו"ל, בעיקר בקנדה ונרשמים בארץ. לא ברור לחלוטין למה לא להכליל נישואין כאלה גם כן בחוק העתידי.

מלבד חסרונות אלה המסמך הוא אחד הסיכומים התמציתיים והטובים בנושא ואני אמליץ עליו לכל זוג שאני עומד לחתנו כחומר רקע ללימוד לקראת הטקס. החיבור הזה מהווה אבן דרך חשובה מאין כמותה לכינון נישואין אזרחיים במדינת ישראל.

בנוסף מכון הרטמן, בשיתוף מציל"ה ערכו ערב דיון בנושא ואני מביא קטעי וידאו מתוך הערב הזה.

מה לא טוב בהצעת חוק נישואין אזרחיים של מרצ בכנסת ה-19?

השדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם בראשות חה"כ ניצן הורביץ, יחד עם ח"כ מיכל רוזין (מרצ) וח"כ יעל גרמן (יש עתיד), קיימה את ישיבתה הראשונה ב 4.3.13, זה הפך כבר למסורת שהשדולה מתכנסת בכל פתיחת מושב. נכחו 24 חברי כנסת. הייתה שם כל סיעת מרצ. היו עשרה חברי כנסת מ"יש עתיד", הרבה מסיעת העבודה וגם מחד"ש ומהתנועה. מלבד חברי הכנסת השתתפו פעילים מארגונים שונים, נציגי התנועות היהודיות הפלורליסטיות וארגונים הפועלים בתחום דת ומדינה, אני ייצגתי את "טקסים". הגיעו גם זוגות שהציגו את סיפורם האישי, עולים ממדינות חבר העמים ובני זוג מאותו המין. וכבר נאמר שם שזהו מניין חברי הכנסת הגדול ביותר נאסף לטובת עניין נישואין אזרחיים, יותר מאשר המספר שהצביע אי פעם בעד הצעות חוק נישואין אזרחיים.

יחד עם זאת יש לומר שהצעות חוק ברוח דומה הוגשו כבר 16 פעמים, ללא שינוי משמעותי בתוכן החוק. שנים רבות חלפו מאז שהחוק הוגש בפעם הראשונה, תוכנו לא עודכן. וזה מזכיר מאד את הדרך בה סוללים כבישים בארץ. קודם סוללים ואחר כך הופכים מחדש כדי להוסיף נתיבים, תשתית ותאורה, ששכחו מלכתחילה.
החוק שמוצע על ידי חה"כ ניצן הורביץ מדבר על שני מסלולי נישואין, דתי ואזרחי. כלומר כביש דו נתיבי, במקום שבו כבר מזמן זה לא מתאים ונדרשים נתיבים אינספור. העולם היהודי שינה כבר מזמן את פניו. ישנן יהדויות שונות וזרמים שונים. על פי החוק המוצע, קהילות דתיות יוכלו לבחור את רשמי הנישואין שלהן, ואילו סתם יהודים חילוניים לא יוכלו לעשות זאת. אפשר יהיה להתחתן בטקס דתי, אך לא בטקס יהודי-חילוני, או ישראלי-תרבותי לפי בחירה, טקס שיוכר על ידי המדינה. החוק המוצע מדיר את הציבור היהודי-ישראלי-חילוני שרואה ביהדות את תרבותו וזהותו, ואינו מחשיבו כקהילה או כעדה דתית.

בשדולה עצמה קיבלתי רשות דיבור ואמרתי את רב הדברים שרציתי לשאת. רק חברת כנסת אחת הסכימה עימי וזו מרב מיכאלי. אני מביא את דברי וגם את דבריה (לצפייה בוידאו גיללו למטה).
התמליל המלא של דבריי:
"אין הצעה אחת שהוגשה עד היום לחוק נישואין אזרחים שעונה על ההגדרות של חופש דת וגם חופש מדת. היום אנו חיים בפשרה של מסלולים עוקפים. אבל, הבעיה אינה רק של ציבור מסוים, כמו מהגרים ממדינה מסוימת, אלא של כולם. 
אני מדבר בשמי ובשם אשתי לה אני נשוי מעל 12 שנה. בתעודות הזהות שלנו רשום רווק/ה, עם שני ילדים. אנחנו חיים כידועים בציבור. עשינו זאת מבחירה, משום שאנחנו רואים בעצמנו פסולי חיתון מבחינה מצפונית. מדינת ישראל אינה מאפשרת לנו להירשם כנשואים על פי אמונתנו ומצפוננו. למרות שהלכתית יכולנו להתחתן ברבנות, או להתחתן אזרחית בחו"ל. אני מדבר גם בשם כ-350 זוגות שאת קידושיהם סידרתי כרב חילוני, ועוד אלפי זוגות שהתחתנו באמצעות עורכות ועורכי טקסים של אתר טקסים אותו אני מנהל, חכ"ים, רבנים חילוניים, ואישי ציבור שייכים לקבוצה. 
יתירה מכך, אני מביא את קול הרוב הדומם, החילוני, שרוצה להתחתן על פי מצפונו ואמונתו היהודית.
מטרת השדולה והכנס הזה, לטעמי, לייצר לובי לחקיקת חוק שמבטא חופש אזרחי אמיתי, ואת זכותו של כל אדם להקים משפחה, להירשם כנשוי/אה, ואת הזכויות והחובות הנלוות לכך, ללא אפליה מכל סוג שהוא. החוק צריך להיות קצר ובהיר ומיוסד על כמה עיקרים:

1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה אינו מעניינה של המדינה.
2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך, קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, "איסור ריבוי נישואין" בחוק העונשין, סעיפים 175- 183:).
3. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ואת הדרך להתיר את הנישואין, ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.
4. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה. 
5. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין צריכה להיות אחת, ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. הסמכות למנות רשמי נישואין היא אזרחית ולא דתית. 
6. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.
7. יש לבטל את החוק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, חוק מנדטורי ממקור עותומאני. הקובע, את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". ענייני מצב אישי, כלומר, נישואין או גיטין, מזונות, ועוד.  לבתי הדין הדתיים יש, אם כן, סמכות לדון רק במקרים שבהם האדם מסווג על-פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים, מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.

טעות תהיה לחוקק חוק נישואין אזרחיים מתוך עוולה, שהרי אנחנו חיים כבר בעוולה ולמה ליצור עוד אחת? וכבר לימדוני סבתותיי שאין מתקנים עוולה ביצירת עוולה אחרת. עוולה תהיה אילו המדינה תקים מרשמים שונים לרישום אוכלוסיות שונות, כמו למשל מרשם הזוגיות ל"חסרי דת" הקיים, שהוא עניין גזעני במהותו בו אנשים נאלצים להישבע בשקר שאינם יהודים. עוולה נוספת תהיה אילו המדינה תייסד שני מסלולים לשתי אוכלוסיות: היהודית והחילונית, כאילו החילוניים אינם יהודים. הפתרון האמיתי צריך להיות שהמדינה תמנה רשמי נישואין בצורה חופשית, לאחר קביעת קריטריונים בסיסיים, רשמים אלו יהיו שייכים לכל זרם תרבותי. יהיה זה יהודי-חילוני, חרדי, רפורמי, קונסרבטיבי, ישראלי, מוסלמי, נוצרי, אזרחי וכן הלאה. 
במידה ואי אפשר, פוליטית, לחוקק חוק כזה עדיף להשאיר את המצב הקיים על כנו, זה הרבה יותר טוב מאשר למסד חוק שיקבור את היכולת להינשא בצורה חופשית לעד".