יום שלישי, 28 בפברואר 2006

רבני צהר מהלכים עלינו אימים

ב 27.2 התפרסם מאמר בווי נט, מאת הרב אלישע אבינר חבר הנהלת ארגון רבני צהר, תחת הכותרת "אל תפרקו את החבילה". אפשר ללמוד המון מקריאת המאמר על הגישה של רבנים אורתודוקסיים שהם "ליבראלים" ו"מתונים". אפשר לראות כיצד גישתם הפשטנית היא שמרנית, לא עניינית, ומטרתה לחזק את הממסד הרבני. המאמר התפרסם במקביל לקריאה ולקמפיין של הפורום לבחירה חופשית בנישואין להעביר את החוק לנישואין אזרחיים כך שזוגות לא ייאלצו לנסוע לחו"ל על מנת להתחתן. תמיד שומרי החומות מגיבים בצורה כזו - הטענה חוזרת על עצמה, 'אתם החילוניים אין לכם כבוד לתא המשפחתי, היהדות שלכם לוקה בחסר ולכן אחוז הגירושים הולך ועולה'. מגדיל עשות אבינר כאשר הוא מאיים ממש שכל זה יוביל אותנו לאבדן התרבות האנושית, הרס העם היהודי וכנראה כתוצאה ישירה מכך גם אובדן האנושות... הוא ממשיך ומוסיף את המשפט הנלעג הבא:
"לעומת הסקפטיות של העולם המערבי, היהדות נותנת אמון באדם ובזוגיות המשפחתית".
לא מובן מהיכן אפשר לנפוח משפט כזה אם לא מבית מדרשו של אמנון יצחק, בואו נפרק את המשפט:
בחלק הראשון של המשפט מדבר על ספקנות - אמנם הספקנות היא אחד מיסודות המודרניות והחילוניות, אבל האם במקורות היהודיים שוררת רק וודאות? האם אין הטלת ספק אפילו בקיומו של האל? האם העולם הדתי הוא עולם של וודאויות ללא שאלות? מספיק לקרוא דף גמרא אחד, או למשל את הסיפור על אלישע בן אבויה כדי להבין שזו הנחה מופרכת לחלוטין.
החלק השני במשפט הוא ש'היהדות נותנת אמון באדם'. כמובן שיש התייחסויות שונות למושג האדם במקורות, אבל בקלות אפשר למצוא ביטויים גזעניים. כלומר, אפשר להוסיף את התיבה יהודי ליד אדם. כפי שעשו הגזענים ששינו את המשנה בתקופות מאוחרות והוסיפו את התיבה "מישראל" למאמר: "כל המציל נפש אחת". אם האדם במרכז היהדות מדוע מסרבים רבני צהר לחתן זוגות כאשר אחד מהם אינו יהודי, למרות שנולד בארץ, התחנך בבית ספר יהודי, שירת בצבא והוא יהודי על פי הגדרתו? מובן שהיהדות שלהם חשובה יותר מהיהודים.
החלק השלישי רומז לכך שבניגוד ליהדות, העולם המערבי מתנגד לזוגיות ומשפחתיות. נכון שהמקורות היהודיים שמים דגש חזק מאד על זוגיות ומשפחתיות, אבל למה להכליל על כל העולם המערבי כמתנגד להם? מה כולם חיים בקומונות? ובכלל מה רע במשפחה שיש בה כמה גברים ונשים? או זוגות חד מיניים? האם אין אלו משפחות טובות יותר מאשר הדתיים (והדתיות) הנשואים/ות, החיים בארון, ומאמללים את חייהם/ן וחיי בני זוגם/ן? או מהשידוכים הלא מוצלחים שנאלצים להמשיך לחיות יחד מפחד תגובות הסביבה ? בקיצור הבלים.
לכן מה שעושה אבינר בתגובה לדרישה לקיים מסלול נישואין חוקי בארץ הוא להפחיד ולהלך עלינו אימים. 'אנחנו הדתיים, כביכול, מייצגי היהדות האמיתית, המקורית והשורשית עומדים מול המערביות הנקלית', שהיא בעצם כינוי אחר לחילוניות. 'אם תמשיכו בחילוניותכם המערבית העולם יתפרק'. ואני אומר, שהדבר היחיד שיתפרק זו הסמכות של הרב אלישע אבינר, ויחד איתו כל הממסד הדתי המלאכותי שאין לחילוניים שום רצון בו לכן, אם אתם חילוניים ההמלצה שלי היא: אל תתחתנו ברבנות, ואל תתחתנו עם רבני צהר שהם כאילו נחמדים ומתונים, אבל בעצם הם לא.

נישואים אזרחיים ונישואין יהודיים-חילוניים

נישואין אזרחיים - רישום במרשם האוכלוסין
מהותם של נישואין כאלה הוא רישום ביורוקרטי של המדינה. הסדר אדמיניסטרטיבי - פורמאלי. משהו שבין האזרח למשרד הפנים. ברב המדינות בעולם רשמי הנישואין האזרחיים הם פקידים מטעם העירייה או שופטים. הרישום אינו מצריך טקס ולא מעורבים בו רגשות. מדובר על אישור מסמכים והכרזה מול 2 עדים לפחות כי הזוג רשום כנשוי מבחינת המדינה. מטרתם של הנישואין האלה היא הסדרת היחסים החוקיים, הבטחת הזכויות שבהקמת משפחה, מיסוד החובות ההדדיים בין בני הזוג והכרה מצד הממסד לגבי אופי היחסים ביניהם.
נישואין יהודיים חילוניים - טקס של משפחה, חברים וקהילה
מהותם של נישואין יהודיים חילוניים הוא הכרזה קבל עם ועולם על אופי השותפות והזוגיות הנוצרת. על האלמנטים הרוחניים והתרבותיים שעליהם מיוסד הקשר הזוגי. הכרזה זו נעשית באמצעות טקס, אליו מוזמנים חברי הקהילה של בני הזוג, האנשים שעבורם הקשר הנוצר הוא משמעותי. הטקס הוא שאמור לייצר את השינוי התודעתי אצל בני הזוג ואלו המכירים אותם כי כוונותיהם הם ליצור שותפות מתמשכת והקמת בית משותף. בנישואין יהודיים חילוניים יבואו לידי ביטוי סמלי החתונה היהודית המסורתית - חופה, קידושין בטבעת, שבעברכות, כתובה וכוס, תוך מתן פרשנות אישית יצירתית מתוך למידה, ידיעה ואחריות של בני הזוג ושל עורך הטקס.

המצב בישראל
לאחר דחיית הצעות החוק של נישואין אזרחיים נותר חוק הנישואין על כנו: אדם חייב להינשא על פי העדה הדתית שלו. סמכות הנישואין אצל יהודים ניתנה בידי הרבנות הראשית. דרך אחרת להינשא היא נישואין אזרחיים בחו"ל בהם המדינה מחויבת להכיר. בטווח הנראה לעין אין סיכוי רב למיסודם של נישואין מסוג אחר בישראל לא רק בגלל התנגדות המפלגות הדתיות, אלא בגלל שהמפלגות החילוניות הגדולות מכופפות ראשן בפני השותפות הפוטנציאליות שלהן לקואליציה, ובעיקר בגלל שהציבור החילוני הרחב אינו מכיר אלטרנטיבה אחרת ולא נלחם בעבורה. בשנים האחרונות, בגלל שינויים סוצילוגיים הקשורים במעמד התא המשפחתי, בגלל יצירת דגמים חדשים של משפחה, בגלל הרחבת התופעה של אנשים החיים יחד מבלי למסד את הקשר ברישום הנישואים, או אפילו טקס מתחולל שינוי איטי בגישה החברתית לנישואין ולטקס הנישואין. במקביל זוגות רבים שמבחינה אידיאולוגית לא רוצים להינשא ברבנות וכאלה שאינם יכולים משום שהם פסולי חיתון, ואפילו זוגות חד מיניים מחפשים אלטרנטיבה ליצירת קשר זוגי. אלטרנטיבה כזו היא טקס הנישואין היהודי-חילוני. יותר ויותר זוגות פונים לאלטרנטיבה הזו מתוך בחירה. טקס כזה אמנם אינו מבטיח רישום והכרה של המדינה, אך למי שחשובים לו הכרת הממסד וקבלת זכויות כמו הלוואה לזוגות צעירים בקניית דירה, או פטור משרות צבאי, להבדיל, לא נזקק לטקס ויכול להנשא בנישואין אזרחיים. טקס הנישואין היהודי-חילוני מיועד לאנשים שאינם רוצים לוותר על זהותם האישית מצד אחד ולא מסתפקים ברישום אדמיניסטרטיבי מצד שני.

מה בין נישואין אזרחיים לנישואין יהודיים חילוניים
למעשה אין בינהם סתירה. יש חשיבות לרישום וההכרה מטעם המדינה. אך ודאי שרישום כזה איננו נותן תשובה מספקת לשינוי המעמד והתפיסה הנחוצים שבין בני הזוג לבין משפחה, חברים וקהילה. במצב הפוליטי דהיום, כאשר שינוי אינו יכול לבוא מלמעלה, הדרך היחידה היא מהפכה חברתית-תרבותית מלמטה - ככל שיותר זוגות לא יעברו דרך הרבנות ויתחתנו בדרכים אלטרנטיביות כך יבינו נבחרי הציבור כי יש לשנות את החוקים הארכאיים הקיימים היום.

יום שני, 27 בפברואר 2006

ארוחה אצל חבר, עונג שבת אחת, בפברואר

באחת מהשבתות האביכות והגשומות הוזמנו על ידי חבר טוב לבראנץ' של שבת בבוקר בביתו, באחד מישובי השפלה. למותר לציין כי חברנו היקר שנכנה אותו בשם א', עובד באחת ממסעדות היוקרה בארצנו שכותבים עליה לרוב במדורי האוכל והרכילות בארצנו. ברור שלהזמנה מבטיחה כזו אסור לסרב. כאשר הגענו אל ביתו של א' הוא היה מצוי בעיצומן של ההכנות לארוחה, לאחר כמה מילות ברכה קצרות הוא הדליק בעבורי את אש התמיד (הנרגילה, בטעם דובדבן) וחזר למטבח להמשך ההכנות. זוגתי הלכה לדבר איתו ואני נותרתי עם בננו יחידנו בגינה מפמפם בלהט ומתבל בדיאט ספרייט מדי פעם. מאוחר יותר הצטרף אלינו גם ל' ידידו הטוב של א' וחבר משותף. ל' הוא טייס במיל' וסטארטאפיסט לעת מצוא. א' ערך שולחן יפיפה. השיחה קלחה וכך גם האוכל. מה היה לנו שם? ובכן, לחם כפרי ביתי שחור ולבן, חמאה, גבינות שונות ממחלבת בוטיק. האחת רכה ובשלה מאד בסגנון סיינט מור, הייתה נימוחה בפה. הגבינות האחרות הקשות, היו מעולות על הלחם. הייתה גם גבינת פטה בעשבי תיבול ופלפלים, זיתים ירוקים בכבישה ביתית. בקערה גדולה במרכז השולחן הוגש סלט חצילים בטחינה, בתוכו ערמה גדולה של כרובית מטוגנת וכל הכבודה שחתה בשלולית נפלאה של שמן זית. עוד היו שם סלט טאבולה, עם הרבה לימון ועשבי תיבול, וסלט חסה ירוק. בעיני הכיף הגדול של הארוחה היה סאביצ'ה - מנה של דג נא ברוטב לימון , שמן זית מתובל באשכולית אדומה גרגרי פלפל אדום ועלי טרגון לקישוט. על המזלג שלי חברו יחד פיסת דג עם אשכולית אדומה, והרוטב הנפלא. המזלג נכנס לפה ואני יכול רק לתאר מה שבלתי ניתן לתיאור: שילוב מענג של טעמים התפוצץ בחלל הפה וסחט אנחות תענוג. כל הארוחה לוותה במרלו 2002 של דלתון, שהיה טוב מאד, אבל היה טיפה שטוח והיה חסר לו קצת גוף. כפי שא' הגדיר זאת: 'הוא עבר את השיא שלו'. בין ביס לביס דיברנו על הקורות את א' במסעדה שעומדת לשנות מיקום ולעבור מהשפלה לתל אביב. דיברנו עם ל' על הסטארטאפ שלו והוא גם אמר שהוא מאמין באלוהים. רציתי להגיד לו שהוא בטח יודע כי הוא טס קרוב אליו, יותר מכולנו. וכך המשכנו עוד ועוד, עד ששבענו וגם הותרנו. קינחנו את הארוחה בהדלקה מחודשת של הנרגילה ובתה של זוטא לבנה שא' שתל בחצרו והיא גדלה פרא. הטעם החזיר אותי לימי נעורי ולטיולי התנועה בהם היינו קוטפים את הזוטא לתה סביב המדורה. בינתיים בננו יחידנו שיחק בחצר והתרוצץ הלך ושוב, כך כשלוש שעות עד שהתעייף ודרש את שלו - כלומר בקבוק ולישון. עייפים שבעים ומסופקים הודינו מקרב לב לא' שטרח על אחד הבראנצ'ים המופלאים שהיו לנו בחיינו והזמנו אותו ואת ל' לביקור גומלין. בתחושת סיפוק זו חזרנו לבירת הנצח של עם ישראל, לביתנו הקט. אני לא חושב שיש עונג שבת יותר טוב מזה: גם חברים, גם חברה טובה, גם ארוחה טובה. חוויה מעולה, אני ממליץ בחום.

יום שישי, 24 בפברואר 2006

אמונה דתית וחילונית

כיצד ייתכן דו קיום של אמונות דתיות ואתיאיסטיות באותה אישיות?. אנו מתפלאים לעיתים קרובות כיצד אנשים "חילוניים" לחלוטין מביעים אמונות דתיות, ועוסקים בפולחנים שלאדם הרציונאלי נראים ריקים מתוכן. כיצד אם כן יכולים לדור באותו הגוף רעיונות כה סותרים כמו רצון חופשי, יכולת בחירה והיגיון רציונאלי אל מול אמונה באל, השגחה אלוהית, גורל וכדומה? לאמונה הגדרות רבות הנה כמה דוגמאות: אמונה : "התוכן הקוגנטיבי שאותו אנו מחשיבים כאמת", זוהי אמת שאנשים מחשיבים כמוחלטת, למשל, "יש אלוהים", או "השמש תזרח מחר". דבר שקרוב להכרה או שכנוע "אמונה בלתי מעורערת במשהו ללא צורך בהוכחה או עדות". הגדרה אחרת של השימוש במילה אמונה היא "רעיון כללי שאנו משיתים עליו בטחון מסוים". למשל, כאשר אנו אומרים משפט כמו: " אני מאמין שיש לנו פרטנר לשלום", או "אני מאמין שהאוטובוס יגיע ב 5 הדקות הקרובות". אמונה מסוג אחר היא אמון שמוגדר כ"בטחון מלא באדם או בתוכנית". סוג אחר של הגדרות נוגעות לאמונה כפילוסופיה, שיטת מחשבה, דוקטרינה, או "איסם": "אמונה או מערכת אמונות שיש להם מעמד סמכותי בקרב קבוצה או אסכולה" ואז מדובר בכל התורות המדיניות, והפילוסופיות כמו קומוניזם, פשיזם, פוזיטיביזם, אידיאליזם, וכדומה. ישנה האמונה הדתית: "קבלה כאמת כי יש כוח או כוחות על טבעיים השולטים בגורל האנושי". ישנה גם האמונה או הידיעה המדעית שהיא "התייחסות לפיסת מידע כנכונה, או תואמת למציאות כפי שעשוי להוכיח או להפריך הניסיון" והאמונה האתיאיסטית שהיא "אמונה באי קיום האל, בין אם מתוך בחירה ובין אם מתוך חוסר היכולת לקבל את הכתוב בכתבי הקודש הדתיים" לאמונה האתיאיסטית שתי רמות הראשונה היא אתיאיזם חלש הגורס ספקנות בקיום האל וחוסר אמונה בקיומו, ואילו אתיאיזם חזק מאמין בצורה מפורשת שאין אלוהים.
הטענה שלי היא כי אין סתירה בין אמונות דתיות ואמונות אתיאיסטיות, משום שאמונה אינה רק דבר המוכתב על ידי ההיגיון לבדו, אלא מושפע בעיקר מרצונות ותשוקות הקיימים באדם. לעיתים גם לידיעה המדעית אנחנו מייחסים מעמד של הכרה או שכנוע שאינו זקוק להוכחה, לכן אתייחס כאן לאמונה בהגדרתה הראשונית, כלומר אמונה היא הכרה באמת.
הנימוק העיקרי לכך שאמונה היא דבר לא רציונאלי מעיקרו הוא הפסיכולוגיה האנושית . האמונות שלנו לא נקבעות אל מול עובדות ואין להיגיון תפקיד בלעדי בעיצובם. למשל, קחו את ניסיון הוכחת האלוהים הרציונאלי של פסקאל. הוא מנסה לכפות עלינו אמונה באלוהים וקבלת הנצרות בהנחה שענייניי האמת והאמונה הם כמו הימור או משחק מזל, כלומר בכפיית ההיגיון. אפשרויות המשחק הן להאמין או לא להאמין, ותוצאת ההימור תיוודע ביום הדין. במידה ובחרת להאמין באלוהים הרי שאם הוא קיים זכית בגן עדן ובברכה. במידה והוא אינו קיים, לא הפסדת ולא הרווחת כלום. אבל, במידה ובחרת שלא להאמין, הרי שאתה מסתכן בהפסד טוטאלי.
מהצד האחר, גם הניסיון לבסס את האמונה על הידיעה האובייקטיבית, כלומר האובססיה המדעית לבסס את האמונה על הוכחות ועדויות עובדתיות אינה טובה ואינה מספקת. השאלה הנשאלת היא מתי יש לנו עדויות מספקות להוכחת אמונה?, מתי ניתן לומר שהיא תואמת מציאות? מי קובע את זה?
אחת התשובות לכך היא מעמד האמונה אצל בעלי הסמכות. יוקרה ופופולאריות של דעה והחזקתה על ידי דמויות שאנו מחשיבים כבעלות סמכות, הופכות אותה לאמונה ולאמת. תשובה נוספת יכולה להיות נורמות חברתיות המשפיעות עלינו לקבל אמונות כאמיתות. כמובן שדברים אלה אינם קשורים בהכרח לאמונה ומעמדה האמת שלה.
האמונה האתיאיסטית כי אין אלוהים, הנובעת מבחירה, אם כן היא אשליה בלבד, באותה מידה כמו האמונה הדתית כי אין אלוהים.
מכאן שאמונותינו נקבעות בבסיס על ידי רצונות, תשוקות, פחדים, תקוות, חששות, אשליות ועוד. גם החלטותינו נקבעות באופן לא רציונאלי אם נאמר את זה בצורה אחרת יש לאדם נטייה טבעית ורצון אנושי להאמין. האמונה מסדרת את העולם האנושי ומאפשרת לו לחיות בתנאי אי וודאות שהולכים וגוברים בחברה האנושית. אנחנו זקוקים לאמיתות.
אין תימה אם כך שאמונות דתיות ואתיאיסטיות יכולות לדור בכפיפה אחת באותה אישיות.
המסקנה העיקרית מכך שאמונותינו מושפעות בעיקר מדחפים, תשוקות ורצונות היא שעלינו לבסס יותר את קבלת ההחלטות ודרך החשיבה על מימדים אלה.