כלי חדש הוכנס במלחמה נגד סרבני הגט: "שיימינג". לא שהדבר אינו נחוץ, אולי זה יכול לעזור. אבל צריך לחשוב קצת לאן הגענו ולאן מועדות פנינו.
ראשית, מבחינה הלכתית מדובר בשימוש במשהו, עליו נאמר במשנה, במסכת אבות "והמלבין פני חברו ברבים... אין לו חלק לעולם הבא". ובתלמוד הבבלי: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". לפעמים אולי צריך להלבין פני אדם ברבים על מנת למנוע עוול גדול יותר, כמו למשל במקרה של עודד גז שמסרב לתת גט לאשתו.
אבל, תוצר לוואי של השימוש, שילך ויתגבר לדעתי, בטכניקת הלבנת הפנים הזו הוא המשך הנמכת והזדהמות השיח הציבורי בישראל. במקום לעסוק בפתרונות הראויים, עוסקים בתוצרי הלוואי של מצב בלתי נסבל ובכך מחזקים את שליטת ההלכה הדתית על החיים הציבוריים בישראל. כולם עוסקים באדם ולא בשינוי המצב החוקי. האבסורד הוא שהכותרת אמרה:
"מנכ"ל בתי הדין, בעקבות השיימינג: 'עודד גז חייב לקחת אחריות על מעשיו'". כלומר יש מצב בחוק שמאפשר לאדם לא לקחת אחריות על מעשה שיכול להיחשב כגרימת עוול, כל הרשויות חושבות כך, הציבור חושב כך, אבל ההלכה והחוק במדינת ישראל שילבו ידיים כדי לאפשר לפגוע בנשים.
שאלת האחריות האישית
ראשית, עולה פה שאלת מי אחראי למצב הקיים ומה חלקם של המעורבים? במקרה שלנו, סרבן הגט לקח כבר אחריות למעשיו. הוא החליט לשלם את המחיר הידוע מראש על סרבנות גט. בין הסנקציות הצפויות ניתן למנות את: מזונות עונשיים - לשלם לאשתו מזונות גבוהים יותר, סנקציות אזרחיות - מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד. הרחקות דרבנו תם: נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בניו בקבר ישראל. וגם ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי. ועכשיו נוסף כלי נוסף להרחקות: כלי חברתי, הלבנת פניו ברבים ברשתות החברתיות. ובתקשורת ההמונים. הוא מוכן לעמוד בכל הענישה הזו ובלבד שלא לתת גט לאשתו.
מה לגבי האשה מה חלקה בעניין? בלי להתייחס ספציפית למקרה הזה, הרי שכל אישה שמתחתנת במדינת ישראל, חושפת את עצמה במודע לגחמות ההלכה הדתית. ההלכה, ובעקבותיה גם החוק בישראל, מאפשרים בצורה מובנית מצב של סרבנות גט. מהי סרבנות הגט? זהו מצב שבו אדם נשוי מסרב לסיים את נישואיו באופן רשמי, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או האישה מבעלה להינשא לאחר. גט אי אפשר לכפות, הוא ניתן וולונטארית. כל אשה הנכנסת לנישואין הלכתיים, אמורה לדעת את זה. מרגע שבחרה בחירה חופשית להינשא הלכתית, האחריות, גם על פרוק השותפות, מוטלת עליה.
תאמרנה האומרות: אל לנו להאשים את הקורבן, המוחלש. במקרה הזה, המוחלשת. האמירה הזו מחלישה עוד יותר את הנשים ואומרת בעצם לנשים אין יכולות ורצון משלהן, הן נתונות במצב שבו ניטל מהן כח החשיבה, הבחירה וההכרעה החופשיים. נכון שיש חוסר במידע ובידע, אבל, כאשר אני אומר שיש לחנך לקבלת הידע הזה, שוב יאשימו אותי בפטרונות: "מי אתה שתחנך נשים...".
אין ספק שהסיטואציה לא פשוטה משום שרב הנשים הללו, מכח דרך חייהן ההלכתית ואמונתן במוסדות הרבניים תופסות את המצב כחסום בפניהן. יש רק ברירה אחת שהן מכירות והיא כפיפות לבתי הדין הרבניים. הן לא מודעות ולא מקבלות את העובדה שיש מסלולים עוקפים, ליהודים, בכניסה לשותפות זוגית ובהתרתה במדינת ישראל. במקרה דנן, לא רק שלא הייתה חייבת להינשא ברבנות על מנת לחיות בשותפות זוגית, היא גם לא חייבת לקבל גט על מנת לחיות עם מישהו אחר. ידועים בציבור היא בעייתית ביותר מבחינת נשים רבות, ולכן עלינו להפנות את שאלת האחריות אל המדינה והחברה ולא להאשים בעיקר את קורבנות המצב החוקי וההלכתי.
מה תפקידה של המדינה?
האחריות אם כך, נופלת בעיקרה על המדינה. היא צריכה לאפשר מסלולים שווים לכל, בכניסה וביציאה משותפות זוגית. היא צריכה לחנך לחופש מידע מלא לכל האפשרויות הקיימות ולאפשר לפרט להחליט מתוך ידיעת הברירות השונות.
מה שאסור למדינה לאפשר הוא מצב בו לצד אחד בשותפות הזוגית יש כוח שרירותי למנוע את הזכויות מהצד השני. יתירה מכך, אל למדינה לאפשר לחוקים דתיים ולבתי דין דתיים לקבל את המונופול על חייהם האישיים של כלל האזרחים. למשל, אחד האבסורדים הגדולים הוא
שהמפלגות הדתיות מונעות העברת חוק לבחירת נשים כקאדיות, בבתי דין מוסלמיים, כנהוג בכל מדינות ערב, משום החשש שגם יהודיות יבקשו זכויות אלה, רחמנא ליצלן... הכפיפות של מדינת ישראל לחוקי ההלכה הדתית יוצר מצב בלתי אפשרי ולכן יש להפריד את הדת מהמדינה בהקדם.
מהו המצב הרצוי?
אף הצעת חוק, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, אינה מבטאת לדעתי את הראוי במדינה דמוקרטית. כל ההצעות הן סוג של פשרה. חוק כזה שמבטא זכות בסיסית של האדם צריך להיות במעמד חוקתי. לכן צריך להציע הצעה חדשה שתאפשר מצד אחד ליחיד לבחור את הדרך בה הוא רוצה להינשא ולהתגרש, ומהצד האחר חופש לכל הזרמים הדתיים והתרבותיים לבטא את אמונותיהם.
הנחות הבסיס
1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה, או של הגירושין, אינו מעניינה של המדינה.
2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין וגירושין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, חוק העונשין, סעיפים 175- 183: "איסור ריבוי נישואין").
3. זכותו של כל אדם לקבל את הסטטוס החוקי של נשוי/אה או גרוש'גרושה, ואת הזכויות והחובות, ללא אפליה מכל סוג שהוא, כולל מניעת אפליה של בני זוג מאותו המין.
4. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ולהתיר את הנישואין ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.
5. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה.
6. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין וגירושין צריכה להיות אחת ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. כדאי שהסמכות שתהיה במשרד המשפטים. ודאי שלא במשרד הדתות, משום שהסמכות למנות רשמים היא אזרחית ולא דתית.
7. החוק צריך להיות פשוט, קצר ובהיר.
8. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.
9. יש לבטל את חוק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922". חוק המבטא תפיסה מנדטורית שמקורה עותומאני. החוק קובע בין היתר את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי ומפרט מהם עניינים אלה ומהן סמכויות בתי הדין הדתיים השונים. בימי האימפריה העותומאנית, נמסר השיפוט בענייני המעמד האישי בידי ה"עדות הדתיות". המנדט הבריטי אימץ את השיטה, והחוק הישראלי המשיך אותה. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". לצורך הוראות אלה, ענייני מצב אישי פירושם תביעות בענין נישואין או גטין, מזונות, ועוד.לבתי הדין הדתיים יש אם כן סמכות לדון רק במקרים בהם האדם מסווג על פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.
בעיות נוספות
ניתן לטעון גם כי אין קשר בין חוקי הגירושין לשאלה האם יתבצעו ללא תקלות. מן המפורסמות היא שפרוק שותפות זוגית יכול להיות מכוער. שרירות לב אינה צריכה סיוע חוקי, היא רק צריכה עו"ד טוב/ה שימצאו כבר את הדרך לאמלל ולסחוט את הצד השני... החוק צריך לאפשר כניסה ופירוק שותפות שכזו עם כמה שפחות מהמורות שניתן. וודאי שהמצב הקיים של סרבנות גט כברירה חוקית הו בעייתי ביותר.
אבל גם אם יתקבל עקרון הבחירה החופשית, יוכלו נשים לבחור להיות כפופות לחוק ההלכה הדתית שמפלה אותן. וכאן לא נוכל לטעון יותר שהמצב בעייתי ושהאחריות על המדינה. כאשר נשים יידעו את כל הברירות הקיימות ויבחרו במצב שיפלה אותן, אזי יהיה מוצדק להטיל עליהן את האחריות.
נשאלת השאלה - האם ניתן יהיה לאסור בחוק סרבנות גט?
בני הבכור סיים בית ספר ממלכתי בירושלים, ובסוף השנה ניתן לכל תלמידי השכבה ספר מחזור. אני לא רואה טעם רב בספר מחזור לילדי כתה ו' ועוד כזה שעשוי דפי כרומו מעוצבים. אנחנו משופעים במסיבות סיום במיוחד בשיטת החיטוב הנהוגה בארצנו. מסיבת הסיום שלו הייתה גרנדיוזית, בסגנון מחזות זמר. וזה עוד לאחר שההורים התעקשו שלא להביא בימאית מבחוץ ולא לעשות את המסיבה באולם שיישכר במיוחד, אלא באולם בית הספר. בכך נחסכו תשלומי הורים בגובה עשרות אלפי שקלים. ובכל זאת בית הספר דרש שנשלם, על הוצאות הפרידה מבית הספר היסודי, פי שלוש מאשר מה שמתיר חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא תשלומי הורים - עד 70 שקלים למסיבת הסיום של כתה ו'. בנתיב הזה שאנו הולכים בו, לא ירחק היום ממסיבת הפרום לילדי כיתות ו' שיגיעו בחליפות ושמלות נשף בלימוזינה.
אצל הבנות הפופולאריות הגדולה ביותר היא לייעוד של שחקנית, כנראה הכוונה לשחקנית טלוויזיה וקולנוע, לא מפורט הסוג, אבל ההנחה הבסיסית שלי היא שבנות בגיל הזה לא חולמות להיות ליא קניג, אלא דווקא אנג'לינה ג'ולי. 25% מהבנות רצו להיות שחקניות לעומת 3.4% מהבנים. המקצוע הבא אחריו בפופולאריות היה רקדנית - כמעט 10%. אבל הפיזור, ביחס לבנים, הרבה יותר גדול אצל הבנות, שכ-8% מהן רוצות להיות רופאות, ועוד 8% עורכות דין. כל שאר המקצועות זכו ב1-3 קולות: סטייליסטית, זמרת, דוגמנית, מדענית, אדריכלית, מעצבת פנים, כדורגלנית, מגישת חדשות, קריינת טלויזיה, סקסופוניסטית, וטרינרית, מנהלת חדר כושר, רואת חשבון, שוטרת מג"ב, מיילדת, מטפלת תינוקות, פסיכולוגית. אצל הבנות הגיוון הרבה יותר גדול ויש הרבה יותר מקצועות טיפוליים, והרבה יותר מקצועות חופשיים, אומנותיים וטכנולוגיים. אני חושב שאולי אפשר לייחס את זה לך שבנות בגיל 11 יותר מפותחות רגשית מבנים.
