לשם כך נבחן את התכנים והסמלים, וננסה לבחון אותם בעין ביקורתית. המדריך השתמש באמצעים דידאקטיים מגוונים, כולל תחפושות, מחשב נייד, מקרן וידאו, גיטרה וקיט שלם של קבלת שבת: נרות, מפה, חלה, גביע קידוש וכו'. ההנחה הבסיסית שזה יצליח למשוך את תשומת ליבם הקצרה ממילא של בני ה-6 בצורה האופטימלית, ובצדק.
ההדרכה לוותה בהצגות בשירים, כך למשל בגרסה הדתית על השיר של להקת שבע - "סאלאם", המילה סאלאם בערבית הוחלפה ב"שבת שלום". הם למדו כל מיני פרפראות גימטריה כדי להדגים את חשיבות השבת, וכמובן שתלמידה, ולא תלמיד, הוזמנה להדליק נרות שבת בברכת ברוך את ה', כפי שאפשר לראות בסרטון :
הילדים, שמדקלמים יחד עם המדריך את הברכה, לאחר ה"אמן", ממשיכים בצורה מוכנית לשיר את הברכה על החנוכיה "שעשה ניסים לאבותינו", והמחנכת מנסה להשתיק אותם.
הוסבר כי הנרות מודלקים אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור", עוד הילדים התנסו בהפעלת שופר כמבשר את בואה של השבת, סופרו מדרשים וסיפורים המדגישים את חשיבות השבת.
שיא הפעילות היה הקרנת סרט עלילתי קצר בן כ 15 דקות שנקרא "אין כמו בבית" והופק על ידי "תאטרון פסיפס". תקציר העלילה מספר על יהודי דתי נתקע עם מכוניתו ואין לו איפה לעשות את השבת (יהודי רגיל היה מתקשר לגרר ונוסע הבייתה) והוא עובר מבית לבית עד שהוא מוצא משפחה שתארח אותו. תוכלו לראות את הסרט כאן בשני חלקים:
תוך כדי צפייה בסרט, אחד הילדים, שהפתיע אותי בחוכמתו, שאל: "איפה האמא?". ואכן, לא הייתה דמות נשית שהוצגה בסרט. המשפחה המארחת הורכבה מאב ובן בלבד, שהפכו למשפחה אלטרנטיבית, ללא אם. בצורה מהפכנית הם הכינו, בישלו, רחצו וארחו. הם נטלו על עצמם את כל התפקידים המסורתיים של האם. המדריך שנראה שרגיל ששואלים את השאלה, התחמק ממנה. ניגשתי אליו בסוף השיעור ושאלתי אותו את אותה שאלה. תשובתו הראשונה הייתה "זה מורכב", אבל כשהתעקשתי, הסתבר שבתאטרון פסיפס אין כלל שחקניות נשים מחמת הצניעות. אם צריך לגלם דמות נשית היא מגולמת על ידי גבר. שאלתי אותו גם מי עומד מאחורי ארגון "מבראשית", הוא כמובן לא אמר לי, אלא רק הפנה אותי ליוחאי אטיאס שהוא, כך התברר לי מגיגול שמו, רכז בתי הספר הממלכתיים של "מבראשית", שאמר
בראיון לערוץ 7, על סדרי הפסח שהם עורכים: "...והעברנו סדרים בבתי הספר הממלכתיים בכל הארץ והחוויה היא מרנינה, לראות הורים וילדים יושבים סביב שולחנות ערוכים עם כל טוב עם אמירת ההגדה כדת וכדין".
הילדים שהיו צייתניים, הגיעו עם חולצות לבנות וחלקם אפילו הגיע עם כיפות, נהנו מהשיעור ומהאמצעים הדידקטיים העשירים שתרומתו של הנוצרי הנדיב מאפשרת, לדעתי גם משרד החינוך מוסיף קצת ואולי גם בית הספר.
התלמידים הראו עמידות בפני התכנים והיכולת שלהם להיות ביקורתיים כלפי התכנים הייתה מפתיעה. ברור כי שיעור אחד כזה לא יספיק לשנות את החוויה שהם עוברים בבית. הדבר המדאיג הוא שזהו לא הארגון הדתי היחיד שעובד בבית הספר הזה משום שארגון נוסף הוא
חל"ד (חנוך לנער על פי דרכו) שמעסיק בנות שרות לאומי, דתיות, וכאן התכנית היא שנתית ולא חד פעמית, אם כי המסרים מרוככים יותר.
אבל זה כנראה לא הספיק משום שמי שהוביל את תהלוכת פורים של בית הספר בשכונה הייתה החבורה ה"שמחה" של הנחמנים, חסידי בראסלב. בברור עם המנהלת הם נשכרו על מנת לעשות שמח בתהלוכה וכך זיכו את קהל ישראל הקדוש במיטב השירה העברית: "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם", "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", והשיא להיט הטראנס הגדול "רבי נחמן מאומן" (
במקור הטראנס הרומני הידוע בכינויו נומה נומה).
התהלוכה עצמה היא רעיון מבורך ויפה וכל הכבוד למנהלת שארגנה אותו. היא אמרה לי שהם הובאו משום שהם זולים ושאין לה שום בעיה שהם חובשי כיפה. כלומר, הם הובאו מבלי משים. מבלי לחשוב על התכנים והצורה של המסר החינוכי.
נניח רגע בצד את השאלה האם חסידי בראסלב מורשים לעשות פעילות כזאת בבית הספר, ונעסוק בבעיות החינוכיות בהכנסת ארגונים מעין אלה לבתי ספר ממלכתיים, ואלו רק כמה מהן:
 |
| צילום: נרדי גרין |
ארגון "מבראשית" מתמקד בשוביניזם על כל המשתמע ממנו, ראשית שוביניזם לאומי ולאומני, כפי שהם כותבים באתר שלהם: "לחשוף את המכנה המשותף של כל בני העם היהודי סביב ערכי מורשת המוסר והצדק היהודי. חשיפה בדרכי למידה וחויה, חשיפה היוצרת יחד עמוק של חברה ושל עם, חשיפה שוברת חומות ומגלה שרב המשותף על המפריד... לחזור ולהרגיש את היחד העמוק שלנו, לחזק את נקודות החיבור שלנו כחברה וכעם". אלו מילים שנועדו להסוות את האידיאולוגיה האומרת כי הדבק שלנו כעם הינה שמירת המצוות כהלכתן הדתית. הסוג השני של שוביניזם הוא השוביניזם הגברי המשוקע בתרבות הפטריארכלית הדתית, המדירה נשים אפילו מלהיות שחקניות תאטרון. החינוך לתפקידי מין חוזר להיות חינוך שמרני ולא שיוויוני, היררכיה מגדרית שבה הגבר עליון על האישה.
דגם היהודי/ה האידיאליים, הדתיים הלובשים חצאית וחובשים כיפה, הם זרים לעולמם של התלמידים, יוצר אצלם רגשי נחיתות משום שזהו דגם שלא יוכלו להגיע אליו אלא אם ישנו את אורח חייהם מהקצה אל הקצה. הוא מוצג בפניהם כדגם אותנטי, אליו צריך לשאוף, גם בתמיכת הצוות החינוכי, כשהפעילות הזו הופכת למעין חגיגה, המורה מעבירה שיעור מקדים והתלמידים באים בבגדים חגיגיים, צורת הישיבה משתנה וברור כי יש כאן משהו מיוחד עם ערכים אסתטיים מיוחדים שכדאי לשאוף אליהם.
דגם השמחה והמהות החסידית הברסלאבית שהיו במשך מאות שנים שוליים סהרוריים בתרבות היהודית מקבלים את ההובלה בחינוך הממלכתי החילוני בישראל.
המסר שעובר לתלמידים הוא שאין יותר יהדויות, אין תרבות יהודית, אין זרמים יהודיים, יש רק דגם יהודי אחד - דתי. זהו חינוך אנטי פלוראליסטי וסילוף של המציאות היהודית שבה יש זרמים שונים המבטאים גישות שונות ליהדות ככלל, ולשבת בפרט. חינוך פלוראליסטי היה יכול להתבטא אילו היו מביאים בפני התלמידים גישות שונות ליהדות ולשבת, אך אין זכר לכך. וכך יכול הצוות החינוכי לסמן וי על נושא היהדות.
אין אפשרות מעשית להביא מגוון של התייחסויות אל השבת, או אל התרבות היהודית, של זרמים שונים לתלמידי כתה א', ולכן, לדעתי, הערכים המוצגים צריכים להיות הקרובים ביותר לעולמם של הילדים ולדרך בה הם חוגגים בביתם, לחזק את זהותם הקיימת ממילא ולהעשירה. השבת החילונית, מעבר לריטואלים, מגלמת ערכים תרבותיים ייחודיים לעם היהודי: המנוחה, המשפחתיות והקדשת הזמן לעונג לחוד וביחד, בקרב המשפחה. אלו ערכים אינדיבדואליים בעיקרם, לעיתים קהילתיים, אך לא לאומיים ולאומניים.
במקום לדחוק את החוויה האישית של התלמידים, כפי שעשה המדריך של "מבראשית", כאשר בני ניסה להראות לו דף עם קבלת השבת שאנחנו עורכים אצלנו בבית, יש לחזק ולהעצים את הלגיטמציה של החוויה האישית.
באופו אופטימאלי, מי שצריכה להעביר את הפעילות בנוגע לתרבות היהודית ככלל ולקבלת השבת בפרט זוהי המחנכת בכתה א', ולא ארגונים חיצוניים. אבל, המנהלת כבר אמרה לי שהמחנכות עושות הרבה דברים ממילא. וכנראה שהמחנכות והמחנכים של היום איבדו כנראה את כוחם כדמויות של דגם זהותי, ולכן ישנה הפרטה של החינוך לזהות יהודית בכל המערכות, החל מהגנים וכלה בצבא, גם לשם מובאים ארגונים מבחוץ כדי להעביר סדרות חינוך בנושא יהדות לקורסי קצינים וקצינות, לדוגמה. המורים, המחנכים והקצינים, כבר אינם מספיקים. המחנכות לא יהודיות מספיק טובות...
אבל, אני סומך את ידי על המחכת של בני ומסמיך אותה בזאת ללמד אותה יהדות. לא צריך אחרים.
(תמונות הכיתה ברשות המחנכת)
כשרות לציבור אני מביא את הסיפור הבירוקראטי של כיצד הכירו בנו ביטוח לאומי וגם שרותי בריאות כללית כידועים בציבור וכמשפחה לכל דבר.
בשלב הזה התחלת להרגיש כמו גדעון רייכר, ואמרתי לעצמי שהנה אני אץ רץ לברר איך אני משיג אישור כזה. בביקור באתר של ביטוח לאומי גיליתי את טופס 107 - "שאלון לידועים בציבור" טופס המיועד לבני זוג שרוצים שיכירו בהם כידועים בציבור. מילאנו את הטופס בחדווה ואצנו רצנו לסניף הקרוב לביתנו כדי להגישו. ואכן לאחר חודשים מספר אף קיבלנו אישור, שמופנה לזוגתי, שמציין כי ביטוח לאומי מכיר בה "כידועה בציבור שלי". לשווא חיכיתי גם לאישור שביטוח לאומי מכיר בי כידוע בציבור שלה... לא משנה, העיקר שהשגנו את ההכרה של ביטוח לאומי. יתירה מכך, הם מכירים בנו כזוג מרגע שנישאנו בחתונה יהודית חילונית !, כפי שציינו בעצמנו בטפסים.
לכבוד הוצאתו מחדש של עלמא די, מאת ארי אלון, יותר מ 20 שנה לאחר שיצא בפעם הראשונה כחוברת בכתב העת שדמות, ערך מרכז בינ"ה יום עיון בהשתתפות דב אלבוים, מוקי צור, רות קלדרון, דניאל הרטמן ואחרים. זו הייתה הזדמנות נדירה לחלוק כבוד להגותו של אחד מחשובי מהוגי היהדות החילונית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
