ניצחנו במאבק כנגד בניית מקווה בגבעת משואה

ב-2016 גויסתי עם חברים אחרים מגבעת משואה למאבק כנגד הרצון להקים בית כנסת ומקוואות לגברים ולנשים ברחוב צר וחד סטרי בשכונתנו. (למידע תכנוני מפורט ליחצו על הקישור). היום, 10 שנים אחרי, המאבק הוכרע.
ב-6.1.2026. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (בועדת משנה להתנגדויות במנהל התכנון של משרד הפנים) החליטה לדחות את התכנית וזה הסעיף העיקרי בהחלטה:

"...לאחר בחינה פרוגרמטית של יועצת הפרוגרמה של הוועדה ובהתאם למדריכי משרד הבינוי והשיכון, נמצא כי בשל אופייה החילוני והמסורתי של השכונה ומגמת ההזדקנות בה, יש להתבסס על שיעור שימוש נמוך מזה שהציגה מגישת התכנית במסגרת דיון בהתנגדויות, ואשר לשיטתה מצדיקים את הקמת המקווה, והוועדה סבורה כי מגישת התכנית לא הצליחה לתמוך את טיעוניה בדבר ההכרח בהקמת המקווה".

הידיעה במקומון "כל העיר" 6.1.2026

בעיריית ירושלים יש "אגף מבני דת", בניהול הרב יצחק הנאו, העוסק בבנייה, שיפוץ ושיקום מבני דת ומקומות קבורה. זו הרשות המקומית היחידה בארץ שיש לה אגף כזה בנפרד מהמועצה הדתית. בנוסף יש בעירייה גם את האגף לתרבות תורנית ובמועצה הדתית של ירושלים יש עוד את האגפים: מקוואות, כשרות, נישואין, עירובין, בית דין לממונות, והמחלקות: בתי כנסת, קבורה וגניזה. כלומר, העירייה מפנה תקציב מיוחד של מיליונים לאגף שכל תפקידו הוא להסתכל על מפת ירושלים, למצוא מגרשים פנויים ולבנות בהם מבני דת. עובדה נוספת שצריכים לדעת היא שבכל שכונה חדשה שמוקמת מוקצים מגרשים לטובת צרכי דת, ללא קשר לאופי האוכלוסייה שעומדת לאכלס את השכונה. בגבעת משואה כשהוקמה היו כ-5 חלקות לצרכי דת. הוקמו שלושה בתי כנסת פעילים ויש עוד מיקומים ארעיים בהם מתפללים ולומדים בעיקר בחניונים.

בבית הכנסת "אביר יעקב" המכונה גם "המרוקאי", החליט אחד מבאי הקהילה שלא מתאים לו בית הכנסת בו הוא מתפלל ולכן הוא רוצה בית כנסת קרוב לבית, הוא הקים קהילת מתפללים ו"כולל" בחניון שלו. ואת עמותת "נצח יהודה" כדי לבנות בית כנסת ברחוב הסמוך שקרוב לביתו במגרש המיועד לצרכי דת. מכיוון שהעמותה לא הצליחה לגייס את המשאבים הנדרשים להקמת בית כנסת, כנראה בגלל עלויות הפיתוח הגבוהות שנדרשות בבניה על מתלול עמוק. לשם כך הם פנו לאגף למבני דת. האגף התנה את העזרה בתכנית חדשה שתוצע על ידי האגף. התכנית של העמותה נגנזה ותכנית חדשה יצאה לדרך שכללה בית כנסת ומקוואות לגברים ולנשים. העירייה פנתה למנהל הקהילתי, וב-2016 קיימה הנהלת המנהל הקהילתי דיון פתוח, אליו הוזמנו גם נציגי התושבים להשמיע את קולם. רב התושבים מגבעת משואה הביעו את התנגדותם. אבל הגדיל לעשות המנהל הקהילתי שהזמין לא רק את רב בית הכנסת "זכור לאברהם" בשכונה, אלא גם את את הרב מיכאל עמוס, חרדי, רב שכונות קריית מנחם ועיר גנים בירושלים, כלומר לא תושב גבעת משואה. ואלו הדברים שאמר  בישיבה (מילה במילה ללא עריכה): 

שיפרידו את המנהל הקהילתי של גבעת משואה, החיבור עם משואה זה שעטנז. מקווה – החלטה היא לא אם יהיה מבנה או לא, זה משחק באש. מהי האש? אבותינו ואבות אבותינו מסרו נפשם לטבול במקווה. אין אחד שאבותיו לא טבלו במקווה. זה דבר בסיסי שהוא בנפש זה חיוב של כרת ומיתה. קחו את זה ברצינות. לגבי מספר הטובלות, אף אחד לא יודע מי שאני יודע. מי שבאה אלי נשים חילוניות ממשואה, זה לא הרב אבל הרבה מאד אי אפשר להתכחש למציאות. אל תקפחו נשים ביום האשה הבינלאומי, תנו להן לצעוד 45 דקות מהבית למקווה של קרית מנחם? אפילו 10 דקות בגשם? זה דבר בסיסי לכל אשה דתית. אי אפשר למנוע מקווה. אני מחזיק בידי מקווה שבנו אותו בבסיס חיל האוויר בעובדה מי שבנה אותו זה מפקד חיל האוויר ואין שם רוב דתי, אבל הוא הבין את הצורך ושצריך כספי ציבור. אם הוא השתמש בכספי ציבור, אני לא מבין למה להתנגד. כל אחד יתחשב ברצונותיו של השני. אם המלחמה הייתה לקחת שטח על חשבון התושבים זו הצעה שלא גוזלת שטח. ובטוח שהנכדים יבואו לטבול שם, אין שאלה בכלל. גם הגברת שאמרה לפי הרישום בבתי ספר, ירושלים היא עיר חרדית. זה גורלנו. בנו מקוואות בקיבוצים, למה שייגרע חלקם של תושבי משואה. מי יודע כמה אסונות קרו בגלל עיכוב בניית המקווה.

מעבר לעובדה שבישיבת הנהלת המנהל הקהילתי עם תושבים, חלק קמו מתוך כבוד כשנכנס (לא קמתי), הופתעתי שמביאים דמות דתית כדי לקשר את תושבי גבעת משואה למשהו לא כשר (שעטנז), לשקר שצריך לצעוד 45 דקות בגשם למקווה הקרוב לגבעת משואה וגם לאיים עלינו במוות אם לא נסכים לבניית מקווה. יתירה מכך, הוא נתן את החזון שלו לעתיד של כולנו: "ירושלים היא עיר חרדית"... בישיבה הייתה גם אחת מתושבות גבעת משואה, עורכת דין, שהאשימה אותנו בהפרת זכויות אדם, לא פחות, כי אנחנו "מונעים" מנשים את הזכות הבסיסית לטבול במקווה... הישיבה הסתכמה בכך שהנהלת המנהל הקהילתי החליטה על הצעת "פשרה":

הנהלת המינהל הקהילתי "גנים" קיימה דיון מעמיק בנושא המקווה בגבעת משואה ב-8 במרץ 2016 בנוכחות תושבי השכונות. במהלך הדיון נשמעו דיעות לכאן ולכאן. כהצעת פשרה שתהייה מקובלת, להערכתנו, על רוב תושבי השכונה הוחלט פה אחד ע"י חברי ההנהלה כי יש להקים מקווה במגרש 51 (רחוב אל-סלבדור) בשטח התחתון שהוקצה לעמותת "נצח יהודה" לצורך הקמת בית כנסת. אנו משוכנעים כי הצעה זו הינה הפתרון הטוב ביותר הן מבחינת ניצול יעיל של שטחי ציבור הן מבחינת האיזון והשלום שבין תושבי השכונה. אנו דורשים שהקמת המקווה במגרש 51 להלן לא תהייה תלויה בהקמתו בפועל של בית הכנסת

הצעת ה"פשרה" לא הייתה מקובלת עלינו, לנו כתושבים אין זכות הצבעה בהנהלת המנהל שברובה דתית. יו"ר המנהל אז היה ד"ר נתנאל פישר, חוקר בפורום קוהלת. לשכונה שלנו 2 נציגים בלבד מתוך 9 נבחרים בהנהלת המנהל, וגם שני הנציגים האלו היו דתיים, שלא מייצגים את רב תושבי השכונה, וגם הם תמכו ב"פשרה". 

כדי להמתיק את הגלולה ולהראות שהולכים לקראת התושבים בוטלה הכוונה להקים מקווה לגברים ונותרה רק הכוונה להקים בית כנסת ומקווה לנשים. הדבר הגיע עד ללשכת הרבנים הראשיים לירושלים, שפרסמו בפברואר 2019, מכתב לתושבי גבעת משואה האומר:

מכתב הרבנים הראשיים

אין מניעה לסמן בתב"ע שיש מקום גם למקווה לגברים אבל מקובל על הצדדים שהבניה בפועל תהא רק על החלק של המקווה לנשים ואילו לגברים לא יבנה כלום, אלא אם תבוא לכך בקשה מתושבי השכונה בעצמם דהיינו שתהא חתומה על ידי קבוצה שמונה לפחות שליש מתושבי השכונה.

כמה דברים הבנתי מהמכתב: בתכנית ישאירו הכנה למקווה גברים, כמו שעושים "הכנה למזגן"... למעשה הדרישה ההזויה למקווה גברים היא כמו העז בסיפור החסידי הנודע, מוציאים את המקווה לגברים רק כדי לרצות את התושבים ולאפשר את בניית המקווה לנשים שהיא העיקר. לפתע פתאום גם חשובה לרבנים הראשיים דעת התושבים. אנחנו ביקשנו מהרגע הראשון, ובכל פגישה בין אם במינהל הקהילתי, בעירייה, בועדות התכנון לעשת סקר צרכים מקיף של השכונה, מדובר בכ-1100 בתי אב מספר מוגבל וידוע מראש שלא הופך את הסקר ליקר או מסובך. אם יש צורך גורף למקווה לנשים אנחנו וודאי לא נתנגד. אבל בכל שלב שבו ביקשנו את סקר הצרכים, נדחינו. לפתע הרבנים הראשיים תומכים בעמדתנו שיש לבדוק עם התושבים את הצורך במקווה לגברים... כנראה שהתקווה לעתיד לבוא שלהם הייתה שהשכונה תשנה את אופייה ואז לפחות שליש מתושביה ירצו מקווה לגברים.

בדצמבר 2019, בנסיון נוסף לרצות את התושבים המתנגדים, שלח יו"ר המנהל הקהילתי הודעה לתושבים האומרת כי "הציבור הכללי ירוויח בענק מהפשרה" כי מגרש אחר בכניסה לשכונה ישנה את ייעודו ממגרש לצרכי דת לצורך כללי. כאשר המקומון כל העיר ביקש את תגובתי, אמרתי: 

בזכות המינהל הקהילתי אנחנו בכלל יודעים שהיתה תוכנית למבנה של שבע קומות, שיכלול מלבד בית כנסת גם מקווה לגברים ולנשים, ברחוב חד סטרי צר, ללא מקומות חנייה. בעזרת המינהל הקהילתי הצלחנו להגיע לסוג של פשרה, בה היה מעורב גם ראש העיר. הפשרה אומרת שייבנה מבנה צנוע יותר, ללא מקווה לגברים, בתמורה לבניית מבנה לטובת כלל הציבור בכניסה לשכונה. לא בונים האחד ללא השני. יחד עם זאת, לא ידוע לנו מה היקף התכנית המוצעת, לא ברור מה הולך להיבנות לטובת כלל הציבור ולכן יש תסיסה גדולה מאוד בשכונה ויש ניסיון לדחות את הפשרה ולהתנגד בכל מחיר, לכל בנייה. הדבר מבוסס גם על ניסיון העבר של התפשרות של החילוניים בשכונה והולכתם שולל בגלל ש"נכנעו". לדעתי חובה לשתף את תושבי השכונה ולאחר שנדע מה התכניות אפשר יהיה להחליט אם מתנגדים או תומכים.

אז עוד היינו תמימים כי הובטח לנו שמדובר בבית כנסת ומקווה שכונתיים, צנועים. לא ראינו עדיין את התוכניות שכבר היו בקנה. אבל ב-2020 התכנית יצאה לדרך. באוגוסט 2020 התקיים מפגש שיתוף ציבור בשלוחת המתנ"ס בשכונה יחד עם סגן ראש העירייה, החרדי, אליעזר רוכברגר, ראש אגף מבני דת יצחק הנאו, יו"ר המינהל הקהילתי נתנאל פישר ומנהל המינהל הקהילתי רוני סילפן. כשנחשפנו לתכנית חשכו עינינו, מבנה ענקי, ללא שום פרופורציה לצרכי השכונה. מבנה בגובה של 7 קומות במדרון. מקווה לנשים עם שני בורות טבילה שיכול לשרת מעל ל-40 טובלות בערב (מוגדר במדריכי משרד השיכון כמקווה בינוני), ממש לא קשור לגודלה ולצרכיה של השכונה הקטנה והלא חרדית שלנו שגם בור טבילה אחד הוא מעל ומעבר. בנוסף הדברים שנאמרו מטעם האגף למבני דת גבלו בעיני בהונאת הציבור. הישיבה הייתה טעונה מאד, צעקות ועלבונות הדדיים. עקב כך המנהל הקהילתי והעירייה ביקשו למתן את התנגדות התושבים וקיימו פגישות רבות, רשמיות ולא רשמיות בהן לחצו לקבל את ה"פשרה". 

כדי לשמוע בשקט ובצורה מסודרת על התכנית ולגבש התייחסות קיימנו, יחד עם נציגי השכונה פגישה בלשכתו של ראש אגף מבני דת, יצחק הנאו, שם הוסברה לנו בפירוט התכנית הגרנדיוזית. בנוסף יחד עם נציגים מהשכונה הייתי פעמיים בפגישות עם ראש העירייה, משה ליאון, בהן התבקשתי באופן מפורש להסכים לפשרה. אמרתי לראש העירייה שאני לא נבחר ציבור, כמוהו, אני שליח של תושבי השכונה ויכול רק להעביר להם את המסר. אין הסכמה לפשרה. 

ב-2022 התכנית הופקדה ופורסמה לציבור, ואז החלה התארגנות התושבים, קיימנו פגישות עצמאיות בזום ובשלוחת המתנ"ס, נפגשנו עם יוסי חביליו סגן ראש העייריה ועם לורה וארטון חברת מועצת העיר. באחת הפגישות בשכונה אפילו נכח עופר ברקוביץ' חבר מועצת העיר מטעם סיעת "התעוררות" שהביע סימפטיה לדברים שאמרנו, אבל "התעוררות" לא נרתמה למאבק. אספנו כספים ושכרנו את שירותי משרד עורכי הדין מלחם-גיטליץ (MGM). במאי 2022 הוגשו התנגדויות כחוק של מאות תושבי השכונה. בנוסף שכרנו שירותים של שני מומחים, לתעבורה ויועץ כלכלי שחוות הדעת שלהם צורפו להתנגדות שנוסחה על ידי עורכי הדין שירין מלחם-ברגותי ועופר גיטליץ.

ביוני 2022 בדיון בוועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה, בעירייה, הוחלט לדחות את ההתנגדויות ולקבל את התכנית. החלטה שהייתה צפויה מראש משום, שכפי שהוסבר לנו, ממילא זו ועדה "פוליטית" שמטרתה לשרת את האינטרסים של העירייה שיש בה רוב חרדי במועצה. השלב הבא היה בחינה ואישור או דחייה של התכנית במנהל התכנון של משרד הפנים. התקיימו מספר ישיבות והחלטה נדחתה במשך זמן רב. בסוף 2025, העירייה אפילו החליטה להקציב לתכנית מליון וחצי שקלים בתקציב 2026, אפילו לפני ההחלטה בוועדה המחוזית. 

האגף למבני דת לחץ וההחלטה לדחות את התכנית התקבלה ב-6.1.2026 כפי שציטטנו בתחילת הדברים. הצלחנו להוכיח מעל לכל ספק בצורה עניינית שאין שום צורך בתכנית גרנדיוזית כזו. במיוחד עזר המכתב עליו חתומים סגן ראש העירייה יוסי חביליו וחברת המועצה לורה וארטון, שאני גאה שעזרתי בניסוחו, שם מובאים הנתונים האמיתיים על מימדי המקווה בתכנית המוצעת לעומת נתוני השימוש של תושבות השכונה על פי המקווה שכבר קיימת בתחומי המנהל הקהילתי. מקווה שאפילו קרוב יותר, מרחק הליכה, לרוב הנשים בשכונה מאשר זה שהוצע בתכנית.

המשימה העומדת כעת בפני תושבי השכונה היא לחשוב מה המהלכים הבאים בהם אנחנו צריכים לנקוט. אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות ולתבוע מהעירייה באופן חיובי בנוגע לחלקות שבתכנית. אבל אין ספק שלאחר עשר שנים יש אנחת רווחה גדולה של הצלחה. אבל,זה לא מבטיח שום דבר לגבי העתיד.

סיור לויה דולורוזה וכנסיית הקבר ביום ו', 2.1.2026

לכבוד השנה האזרחית החדשה ולאחר שנעבור את תקופת חגי דמבר הידועים בכינוים: "חנוכרימס", אני מזמין את כולם לסיור שמתחיל באכסניה האוסטרית, וממשיך בדרך היסורים (הויה דולורוזה) ונסיים בכנסיית הקבר. הסיור פותח צוהר לתחושה אירופית בתוך העיר העתיקה. לפרטים והרשמה היכנסו לקישור למטה. מספר המקומות מוגבל. 

קישור לפרטים והרשמה: 

https://forms.gle/vRwMneq51vJiHG4t9

חוות הדעת ה-148 ב"מתחתנים למען מתחתנים"

 

את החתונה של אנה וואדים ערכתי באשדוד, באוקטובר 2025. והם כתבו חוות דעת מצויינת באתר מתחתנים למען מתחתנים, אפשר לקרוא אותה בקישור כאן.

הם ההוכחה לכך שאין צורך ברבנו או בממסד הדתי על מנת לחגוג את ציון הקמת המשפחה ובכלל הצמתות החשובים ובכלל את החיים. לציין את המאורעות החשובים כאדם חופשי, אבל עם זהות יהודית חילונית ברורה. תודהלכם אנה וודים!

אם גם אתם תרצו טקס כלבבכם צרו עימי קשר.

ימי חנוכת מקדשנו - סיורים בהובלתי בהר הבית

 אם עדיין לא קבעתם תכניות ליום ה' נר רביעי, או ליום א' 21.12 נר שביעי של חנוכה הקרוב, אתם מוזמנים לסיור מרתקה בהדרכתי.

ימי חנוכת מקדשנו - סיור בהר הבית

כיצד נוצר המתחם הקרוי הר הבית ומה חשיבותו לשלוש הדתות? מה לחילוני ולהר הבית? למה בהלכה הדתית אסור ומותר לעלות להר הבית? האם יש קברים בהר הבית? מה הוא הכותל המערבי? מי שולט בהר הבית ומה המצב היום? ועוד.

ביום חמישי, 18.12.2025 נר רביעי של חנוכה בשעה 9:00 לסיור של שעתיים.

או ביום ראשון, 21.12.2025 נר שביעי של חנוכה, עם אופציה בתשלום לסיור בחפירות הכותל (דמי כניסה בלבד).

נפגשים בכניסה הדרומית לכותל / מעלה המוגרבים, בקרבת שער האשפות.

מגבלות העלייה להר: ההר פתוח לביקורים עד השעה 11:00, יש בידוק בטחוני ותדריך של המשטרה, נכנסים בלבוש צנוע, ללא סממנים דתיים, אסור להכניס תשמישי וספרי קודש של אף דת, אסור להתפלל/להשתטח.

הביאו עימכם אמצעי הגנה מפני השמש, מטריות במידה ויטפטף, נעליים להליכה קלה ומים.

עלות הסיור 50 ₪ ניתן לשלם בביט או מזומן ביום הסיור.

הגעה מומלצת בתחבורה ציבורית, אין הגעה ברכבים פרטיים לעיר העתיקה והחניה באזור מוגבלת מאד.

במידה ויהיה מזג אוויר סוער, הסיור יבוטל. הרשמה בקישור המצורף או בנייד: 052-4738983

מספר המקומות מוגבל

קישור להרשמה לסיור ב-18.12.2025: https://forms.gle/HY44brJVHBdyrfdb7

קישור להרשמה לסיור ב-21.12.2025: https://forms.gle/kmCpEdZxBTz4x7rZ6 

Got my Ministry of Tourism certification as a tour guide

Recently I got a Ministry of Tourism certification as a tour guide. It is another layer to my ordination as a Secular-Humanistic Rabbi.

If you would like a heritage tour commemorating Bat/Bar Mitzvah, or just a connection to Israel's culture and history from a Humanistic perspective, you can count on my extensive expertise and  experience.

I specialize in Jerusalem, but I can tour all over Israel.

Recommended tour routes in Jerusalem:
- The Archeological park and the Kotel excavations
- History, architecture and topography of the temple mount.

- The three focal points of Jerusalem that reflect the modern state of Israel: Mount Moriah, Mount Herzl and the nation's hill.
- Walls and gates history- circling  the old city.

- The Jewish quarter - synagogues, churches, mosques and the Kotel
- Miskenot Shaananim - First Jewish neighborhood outside the old city walls
- The German colony - one of the first neighborhoods outside the old city walls founded by the German Templer Society.

These are only a few examples of tours. If you would like to plan your meaningful and exciting tour contact me and we will plan according to your wishes the best dream tour. click here to contact me.

הוסמכתי כמורה דרך

לא מזמן קיבלתי הסמכה כמורה דרך מטעם משרד התיירות. זה לא משהו חדש, התחלתי להדריך טיולים עוד כחניך בתנועת הנוער. כשהייתי בהנהגה הראשית של התנועה אירגנתי טיולים. כרב חילוני הדרכתי משפחות רבות שהגיעו מחו"ל לסיורי בת ובר מצווה, ולטיולי מורשת. היום יש לי גם את התעודה לאחר לימודים ביד יצחק בן צבי עם מיטב מורי הדרך והמומחים.

רוצים לסייר בירושלים? להכיר יותר טוב את המורשת, התרבות וההיסטוריה שלה? רוצים סיור במקום אחר בארץ? רוצים סיור ברוח יהדות כתרבות? הצטרפו לקבוצת הווטסאפ: "מטיילים עם נרדי" או פנו אלי באמצעות טופס יצירת הקשר לסיור המשמשעותי והחוויתי הבא שלכם.

אם יצליח - לאמץ את המודל הטראמפיסטי

תמונה נוצרה באמצעות AI

לעת כתיבת שורות אלו, ערב סוכות תשפ"ו, עדיין לא ברור אם עסקת החטופים שהוביל טראמפ תצלח או תכשל כשלון מהדהד. ולכן יש פה "אם" גדול. אם זה יצליח.

אם זה יצליח הרי שהמודל ברור ורוב השחקנים מעוניינים בו מלבד החמאס. יש פה שילוב אינטרסים של מדינות המערב עם המדינות הערביות, עם טורקיה, עם סין ורוסיה. שלמעשה כופות הסדר על ישראל והחמאס. אף צד אינו מרוצה מההסכם, לא ישראל ולא חמאס. אבל, אם יצליח הרי שישראל השיגה הישג אדיר של שחרור החטופים והכרעה מסוימת של החמאס. היא תשלם מחירים כבדים בשחרור אסירים כבדים, בהפסקת המלחמה ואולי בהישארות חמאס בעמדת כח. אבל, יהיה הסדר ארוך טווח שאם יופר, תמיד אפשר יהיה לחזור למלחמה.

אם תצליח העסקה הטראמפיסטית הרי שהיא יכולה להיות מודל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. פתרון לא יוכל לבוא מלמטה כפי שנוכחנו כבר לדעת. נדרשת כפייה של הסכם ע"י המעצמות ומדינות ערב על שני הצדדים, שיבטיח מצד אחד ריבונות ותחושת שחרור לפלשתינים מצד אחד, וגבולות מוכרים, ברי הגנה ובטחון לישראל, מצד שני.

לשם כך יש להשלים את הנורמליזציה עם המדינות המוסלמיות, במיוחד ערב הסעודית ואינדונזיה ולאחר מכן לגשת לשלב המו"מ על פתרון הקבע של שתי מדינות לשני עמים, שחיות זו לצד זו בדו קיום ושלום.

רבנן צריכי נטירותא?

תמונה נוצרה באמצעות AI

אחת הסוגיות המעניינות הקשורות לפטור מגיוס חרדים לצבא מצויה בבבא בתרא ח' א': 

"אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא, אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא". 

מדובר בשאלת מיסים שגובים מהקהילה ושואלים האם כולם משלמים בשווה או שיש חריגים והקלות, במקרה הספציפי כולם משלמים לבניית שערי החומות, אפילו מיתומים גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא, כלומר, חכמים אינם צריכים שמירה ולכן הם פטורים מתשלום זה. הסיבה שבגללה הם לא צריכים שמירה מפני ש"תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא" (סוטה כ״א א:י׳).

תילי תילים של טיעונים נשפכו על מאמר זה בתלמוד לאורך הדורות, אני רוצה להתייחס לפרשנות אחת שנמצאת בשו"ת הרדב"ז הסיבה שראוי להזכירה היא משום שרוב הדיון ההלכתי בנושא הוא תיאורטי. כאן השאלה היא מעשית. ומתייחסת לנסיבות מציאותיות. השאלה שנתבקש הרדב"ז לתת עליה את דעתו (תשובות הרדב"ז, חלק ב', תשנ״ב):

"מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה".

השו"ת הוא קובץ, שנאסף בכמה חלקים, מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 כנראה מתחילת התקופה העות'מאנית. בירושלים חיו כ-200 משפחות יהודיות והמצב היה קשה, התרבו הגנבים. מעמד היהודים נשמר עוד מהתקופה הממלוכית ככבני חסות המשלמים מיסים לשליטים המוסלמיים, ע"פ "תנאי עומר". תלמידי החכמים מבקשים מפרנסי הקהילה לארגן שמירה, אבל לפטור אותם מתשלום שהרי יש עקרון הלכתי כזה. והתשובה של הרדב"ז בתמצית היא שבעלי הבתים בעצמם אינם מבקשים שמירה משום שהם אפילו יותר עניים מתלמידי החכמים שמודים שהם זקוקים לשמירה, כלומר, שהתורה והלימוד והתפילות, אינם מספיקים והם עצמם דורשים שמירה ודורשים שיממנו להם אותה, אבל הם אולי במצב טוב יותר מבעלי הבתים, והרדב"ז מלגלג עליהם ואומר: "כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור". אם באמת הם דורשים שמירה כי הם טוענים שהם צריכים אותה, הרי שוודאי שהם צריכים לשלם את דמיה. 

האם אפשר להסיק מכך על גיוס חרדים לצבא? אני חושב שכן.

והנה התשובה המלאה משו"ת הרדב"ז: 

"כבר ידעת דאמרינן בבבא בתרא אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא ואפי' מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא וזה מוסכם לא נפל בו מחלוקת אבל במס המוטל אקרקפתא דגברא הוא דאיכא פלוגתא אם חייבים הצבור לפרוע בעדם או לא וכבר נהגו לשמוע למיקול ופורעין הכל. אבל בנ"ד אפי' האומרים שאין החכמים חייבין לפרוע כסף גלגלתא מודים הם דחייבים החכמים לפרוע בשמירות דבשלמא היכא שהמלך או שר העיר מצוה להניח שומרים בכל שכונה ושכונה או שיצאו הם בעצמם לשמור כל אחד ואחד לילו בכי האי גוונא החכמים פטורים דלא בעו נטירותא ופורעין הבעלי בתים עליהם ואם צריכין לשמור בעצמם יצאו הם ולא החכמים דרבנן לאו בני מיפק באכלוסא נינהו א"נ שאין המלך מצוה ולא כופה אותם ובני העיר צריכים (לשמור) [לשכור] שומרים החכמים פטורים כדכתיבנא. אבל בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקת מדת הדין אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואע"פ שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו ואע"פ שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור ומכל מקום מה שכתבתי נראה לי ברור בלי חולק ומכל מקום אם הדבר ברור שגם הבעלי בתים צריכין שמירה ואין טוענים כך אלא כדי שיסייעו החכמים עמהם בזה הדבר ברור שאם החכמים טוענים לא בעיא נטירותא א"נ דשתקו אינם חייבים לסייע אותם אבל אם הם מודים דבעו נטירותא וצועקים לאמר תעמידו שומרים הדבר ברור אצלי דחייבים לסייע עמהם דהודאת בעל דין כמאה עדים והא אמרו דבעי נטירותא וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי וכתב הרשב"א בתשובה על אחד שהיה פטור ממסים וארנונות דחייב לפרוע בפסי העיר משום דבעי נטירותא אף הכא נמי ת"ח אע"ג דפטורי ממסים וארנונית אי בעו נטירותא יהבי בפסי העיר".

מחשבות על אלול

תמונה נוצרה באמצעות AI

נתבקשתי לכתוב כמה הרהורים על חודש אלול עבור דף הפייסבוק של יהדות חילונית רבנים חילוניים והנה המאמר בנוסחו המקורי:

חז"ל גייסו חודש שלם, אלול, לטובת כניסה למצב נפשי של התבוננות עצמית. 

במקור גולי בבל מביאים איתם את לוח השנה המסופוטמי וחודש אֱלוּל מהמילה האכדית "אוּלוּלוּ" שמשמעותה קציר, היינו סיום עונת הקציר. שם החודש נזכר לראשונה בתנ"ך כמועד סיום שיקום חומת בית שני, בספר נחמיה ו', ט"ו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל". אלול היה החודש השישי בלוח השנה שהתחילה בניסן. המהפכה של חז"ל כללה שינוי בלוח השנה כדי להתאים לרעיון המרכזי שרצו להעביר: המרכזיות של האדם ופנימיותו, הפניה ליחיד וקהילתו. לשם כך הפכו את תשרי לחודש הראשון ואלול לחודש האחרון. חז"ל מהנדסים שבכ"ה אלול נברא העולם ובא' בתשרי נברא האדם, בהשפעה בבלית כנראה. לא מועד לאומי, אלא מועד אוניברסאלי. זה לא הספיק להם והם מייעדם את מועדי תשרי, הסתומים בתורה, על מנת להופכם למועדים של שפיטה וקביעת גורל לשנה שמגיעה. ולשם כך הם מכניסים משמעויות חדשות לשם אלול. בתרגום התורה של אונקלוס לארמית, תורגם הפסוק על המרגלים "וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ג כ"א), ל-"וִיאַלְּלוּן יָת אַרְעָא". ואז אומרים שאלול בא מ"ִיאַלְּלוּן", כלומר, מוכנסת המשמעות של לתור, לחפש ולבקש שמתאימה בדיוק למועד של חשבון נפש. ומוסיפים על כך משמעויות חדשות כדי להעמיק את ההתרחקות מחגים חקלאיים פגאניים. אלול הוא ראשי תיבות מהפסוק בשיר השירים, ו', ג': "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", בפרשנות הזו זהו הקשר בין אלוהים לאדם. הדבר הזה מתקבע בהלכה האורתודוקסית בסביבות המאה ה-16, למשל, בקיצור שלחן ערוך קכ״ח: 

"מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה משֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי, שֶׁהָיָה אָז גְּמַר כַּפָּרָה. וּמִן אָז הֻקְדְּשׁוּ יָמִים אֵלּוּ לִימֵי רָצוֹן, וְיוֹם עֲשִׂירִי בְּתִֹשְרִי לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִנְהָג בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְלַעֲשׂוֹת סֵדֶר יוֹם כִּפּוּר קָטָן, כְּדֵי שֶׁיָּכִינוּ לִבָּם לִתְשׁוּבָה. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשַׁבָּת, מַקְדִּימִין לְיוֹם חֲמִישִּׁי שֶׁלְּפָנָיו. הָרַב אֲדוֹנֵנוּ רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל, לוֹמַר כִּי חֹדֶשׁ זֶה, הוּא עֵת רָצוֹן לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה עַל הַחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה בְּכָל הַשָּׁנָה. וְגַם רֶמֶז שֶׁגַּם עַל הַשְּׁגָגוֹת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. עוֹד אָמְרוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת, וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. וְכֵן אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל. רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁהֵם, תְּשׁוּבָה, תְּפִלָּה וּצְדָקָה, שֶׁצְרִיכִין לְהִזְדָּרֵז בָּהֶם בְּחֹדֶשׁ זֶה. וּמָל ה' וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְשׁוּבָה. אֲנִי לְדוֹדִי וְגוֹ' רוֹמֵז לִתְפִלָּה, שֶׁהִיא רִנַּת דּוֹדִים. אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, רוֹמֵז לִצְדָקָה".

המעבר ממועד חקלאי עם רמזים פגאניים לחודש של חיפוש, חשבון נפש ותשובה התקבע מהמאה ה-16 והתאים ככפפה ליד למקובלים של צפת שנדרשו למועדים מיוחדים בהם אפשר לדבר תוכחה מוסרית ישירות לנפש היחיד. שיא התוכחה הוא יום גזר הדין, יום הכיפורים, שהפך מיום טוב במשנה למועד של צום, סיגוף והיום הנוראי ביותר בשנה. חודש אלול מהווה אם כן פרודזדור של הכנה נפשית לקראת יום הדין - ראש השנה, ויום גזר הדין - עשרה ימים אחר כך. בערך באותה תקופה החל המנהג לקום בשחרית היום, או בחצות הליל, ללכת לבית הכנסת ולומר "סליחות". המהפכה החז"לית הקובעת מועד בשנה להתבוננות עצמית הושלמה.

מה הרלוונטיות לאדם היהודי, החילוני של חודש אלול על מנהגיו? חז"ל מספקים לנו השראה הומניסטית. הפניה היא ישירות לאדם. העול המוסרי מוטל על כתפי היחיד. שהרי אין בית מקדש. נסתיים הקשר הישיר לאל. אין נבואה. אין מלוכה, והיום גם אלוהים מת. האדם נדרש למועד שבו יוכל לעשות התבוננות עצמית וחשבון נפש על מה שעבר ולרצות לבצע את המלאכה היהודית העתיקה של "תיקון" לעתיד, וזו היא ה"תשובה". חז"ל קבעו שהתיקון החשוב ביותר הוא בין אדם לחברו. המיקוד הוא על האדם ועל סביבתו הקרובה. בתוך לוח השנה יש לנו תהליך מובנה כבר של אתחול הנפש, התבוננות עצמית, חשבון לקראת התיקון והשיפור העצמי הרצויים.

משוב מזוג לו סידרתי קידושין בחו"ל

רחל ולודוויג פנו אלי בערך בספטמבר 2024 לעריכת טקס נישואין יהוד-חילוני באיביזה, ספרד. ערכתי איתם תהליך ארוך של כ-10 חדשים של דיאלוג ארוך ועמוק והייתי זמין מיידית לכל שאלה וצורך. על חווית החתונה כבר כתבתי כאן, 

לאחר התהליך הטקס עצמו היה עבודה קשה ביחוד כי כללה מסע מפרך לאי שנמצא בצידה המזרחי של ספרד ואין אליו טיסות ישירות מישראל אף פעם. יצא שאורך הטיסות הכולל היה יותר מיממה משום שהטיסות לשם ומשם בוטלו בגלל המלחמה. נמצאו מעקפים שדרשו שהייה ארוכה ביעדי ביניים ובגלל עיכובים בטיסה חזרה המזוודה שלי לא הגיעה, רק לאחר חודש. 

הכל היה שווה את זה כי היחס אלי היה כאל בן משפחה וכאורח כבוד בחתונה, דבר שהביך אותי אבל גם ריגש. אבל במיוחד זה היה שווה את המשוב שהם כתבו עלי בדף העסק שלי בגוגל ואני מצרף אותו משמאל. אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל את הכתב. הסמקתי כשקראתי...

 מצרף גם תרגום גוגל למטה למי שרוצה בעברית.

One Must Not Rely on Miracles - Thoughts on Parashat Va'etchanan

created with AI

My thoughts on Va'etchanan weekly Torah portion for "Rabbis for the Human Rights" (RHR) weekly newsletter:

 “Do not try your God Yahweh, as you did at Massah.” (Deuteronomy 6:16)

As part of Moses’ concluding speeches and his pleas to enter the Land, he warns the people not to test God again, as they did in the Book of Numbers when the people complained of thirst. God commanded Moses to speak to the rock, but instead, he struck the rock with his staff. For this act of spiritual doubt, they were punished by being barred from entering the Land: “Adonoy said to Moshe and Aharon, ‘Because you did not believe in Me to sanctify Me in the presence of Bnei Yisroel; therefore, you will not bring this congregation into the land that I have given them’. They are the waters of dispute where Bnei Yisroel contended with Adonoy, and He was sanctified through them.” (Numbers 20:12–13)

From this, the Sages inferred a principle: in times of crisis and danger, a person or a nation might be tempted to summon miracles and supernatural forces to rescue them from distress. That is, whenever I face a serious problem, I could turn to higher powers to perform a miracle and save me. But based on the verse in our parasha, the Sages formulated the rule: “One must not rely on a miracle” (אין סומכין על הנס).

This principle appears in several places in the Talmud, for example:

Jerusalem Talmud, Yoma 1:4: “…and not from the miracles that occurred in the Temple. Rabbi Abun said: because of the verse, ‘Do not test.’” Even though miracles used to occur in the Temple, the Sages ruled that the High Priest must restrict his diet the day before Yom Kippur, lest he become impure. We do not rely on miracles.

Babylonian Talmud, Shabbat 32a: “A person should never stand in a place of danger saying, ‘A miracle will be performed for me,’ lest no miracle be done. And if a miracle is done—his merits are diminished.” Don’t enter danger assuming a miracle will save you.

Babylonian Talmud, Kiddushin 39b: “Those engaged in mitzvah missions are not harmed, neither on their way nor on their return. But [in the case] of a rickety ladder—where damage is likely—we do not rely on a miracle.” Even while fulfilling a commandment, if the means are dangerous (like a shaky ladder), we do not count on divine intervention.

The halachic rule “One must not rely on miracles” reflects a humanistic face of halacha. It emphasizes that human fate is in human hands. It is inappropriate to lean on the supernatural to escape danger one consciously chose to enter.

Although Hasidism developed the idea of “miracle workers”, about whom it was said, “A righteous person decrees, and the Holy One fulfills,” the Lithuanian (non-Hasidic) school opposed miracles. They taught the opposite: “The Holy One decrees, and the righteous person fulfills,” i.e., responsibility lies with the human being.

The Talmud also critiques miracle workers. For instance, in the stories of Honi the Circle-Maker, Honi speaks directly to God, causes rain, and controls its intensity. Yet he is ultimately criticized, and his story ends tragically. In one tale, when he meets a man planting a carob tree, his life ends because of his arrogance.

On October 7, we found ourselves in an emergency and danger not of our choosing. But almost two years have passed since the war was forced upon us. Today’s situation is no longer the same. Being in an ongoing war is a choice. A conscious decision to remain in danger. A deliberate refusal to end the war and bring back the hostages by diplomatic means.

A choice made by those in power.

A choice that brings continued devastation and risks a humanitarian disaster, perhaps in violation of international law.

A choice stemming from a belief that everything can be resolved through force, or worse—that this is a form of justified revenge.

It seems we are living in a time marked by the delusion that we are in a “miraculous era”—a time when everything is possible. October 7 and its victims are seen as part of a “miracle” that will bring victory over the axis of evil and the total destruction of our enemies. A true celebration...

But this call for a miracle is, in my opinion, utterly opposed to the idea of “One must not rely on miracles.”

Moses warns in our parasha because he knows the consequences of national hubris.

So the question arises: What are we to do today, especially in this time of hardship and sorrow?

Should we pray for a miracle for the hostages?

A miracle of victory in war?

Is it enough to call for a miracle?

Can we remain passive and wait?

Are we allowed to simply hope for something to change?

The answer is simple:

We do not rely on miracles.

We make an earthly, conscious decision to act through diplomacy,

to end the war,

to end the horrific daily bloodshed,

and to end the suffering on all sides.

First and foremost: bring back the hostages.

_______________________________________

Translation by RHR

לפרשת ואתחנן - אין סומכין על הנס

נוצר באמצעות AI

אלו הדברים שכתבתי לניוזלטר השבועי של קול רבני למען זכויות אדם לפרשת ואתחנן:

"לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז)

במסגרת נאומי הסיכום של משה והתחנונים להיכנס לארץ, הוא מזהיר את העם לא לנסות את אלוהים שוב כמו שקרה בספר במדבר, כשהעם התלונן כי היה צמא למים. אלוהים הורה למשה לדבר אל הסלע ומשה מכה בסלע במטהו במקום לדבר אליו. על ספקנות אמונית נענשים באי כניסה לארץ: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה". (במדבר כ', י"ב). מכאן, סברו חז"ל, עלולה לצמוח המחשבה שבעת מצוקה וסכנה, העם או האדם, יכולים לזמן לעצמם ניסים וכוחות על טבעיים על מנת שיחלצו אותם ממצב משברי דרך קבע. כלומר, בכל פעם שאתקל בבעיה קשה אפנה לכוחות עליונים על מנת שיעשו נס ויצילו אותי. בהתבסס על הפסוק הזה בפרשתנו, חז"ל קובעים את הכלל שלא סומכים על הנס. זה נזכר בתלמוד בכמה מקומות, למשל: 

• ירושלמי מסכת יומא א', ד': "... וְלֹא מִן הַנִּיסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. עַל שֵׁם "לֹא תְנַסּוּ"". לא סומכים על הניסים שהיו נעשים בבית המקדש ולכן יש להגביל את המאכלים שאוכל הכהן הגדול ערב יום הכיפורים שלא יבוא לידי טומאה. 

• בבלי, שבת ל"ב ע"א: "לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין
לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו". לא נכנסים לסכנה עם מחשבה מראש שאולי יקרה נס ואנצל.

• בבלי, קידושין ל"ט, ע"ב: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן! סוּלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא, וְכׇל הֵיכָא דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא לָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא". בדיון על שכר המצוות, מתואר אדם שמת תוך כדי קיום מצוות שילוח הקן, אין לסמוך על הנס אם הסולם עליו עולים כדי לקיים את המצווה הוא רעוע.

הכלל ההלכתי "שאין סומכין על הנס", הוא פנים הומניסטיות בהלכה. דגש על כך שהגורל האנושי בידי אנוש. אין זה ראוי להשתמש בעל טבעי על מנת להיחלץ מסכנה שנכנסת אליה במודע. בחסידות אמנם פיתחו את הרעיון של בעלי מופת, עליהם נאמר: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אבל בניגוד אליהם, הליטאים התנגדו לעשיית הניסים וגרסו להיפך, ש"הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים". כלומר, האחריות היא על האדם. התלמוד מבקר את תופעת עושי הניסים. לדוגמא, בסיפורי חוני המעגל אמנם מתאפשר לחוני לדבר בקו ישיר עם אלוהים, לגרום לו להוריד גשמים ולשלוט בעוצמתם. אבל, יש עליו ביקורת, וסופו הוא טראגי. בסיפור בו הוא פוגש איש נוטע חרוב, הוא מסיים את חייו בגלל יהירותו.

בשבעה באוקטובר נקלענו למצוקה וסכנה שלא בחרנו להיכנס אליה. אבל, עברו כמעט שנתיים מאז נכפתה עלינו מלחמה. המצב בו אנחנו מצויים היום, בעבור כמעט שנתיים, אינו אותו המצב. להיות במלחמה מתמשכת זוהי בחירה. זוהי כניסה מודעת לסכנה. בחירה מודעת לא לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים בדרך מדינית. בחירה הנתונה למי שאוחז בכח ההחלטה. זו בחירה שלצד ההחרבה המתמשכת צריך לגרום לאסון הומניטארי שספק אם עומד בכללי הדין הבינלאומי, מתוך תפיסה שאפשר לפתור כל דבר בכח, או שאולי שזו הנקמה המתבקשת.

נדמה שאנחנו מצויים בתקופה בה יש התגברות של המחשבה הנואלת שאנחנו מצויים ב"תקופה ניסית" תקופה בה הכל אפשרי. השבעה באוקטובר על קורבנותיו היה "נס" שהוביל לניצחון על ציר הרשע והשמדה טוטאלית של אויבינו, חגיגה של ממש... 

הקריאה לנס לטעמי מנוגדת לחלוטין לרעיון שאין סומכין על הנס. משה מזהיר בפרשתנו כי הוא עצמו יודע את תוצאות ההיבריס של העם. 

מכאן עולה השאלה מה עושים היום, במיוחד בעת הצרה והצוקה בה אנו נתונים? האם להתפלל לנס שייעשה לחטופים? לנס של נצחון במלחמה? האם זה מספיק לקרוא לנס? האם אפשר לנקוט ב"שב ואל תעשה"? האם מותר לייחל למשהו? התשובה לכך פשוטה, לא סומכין על הנס, עושים החלטה ארצית מודעת לפעול בדרך מדינית, להפסיק את המלחמה, את מחיר הדמים הנורא מדי יום ואת הסבל הנגרם לכל הצדדים. בראש ובראשונה מחזירים את החטופים.

דבר תורה לשבת חזון במטה משפחות החטופים בירושלים

לכבוד היה לי כאשר הוזמנתי לערוך את קבלת השבת סמלית במטה משפחות החטופים בירושלים השוכן דרך קבע מול מעון ראש הממשלה בפינת הרחובות עזה ובלפור. לצידי שרו בחן ובכשרון שמרית ומיכאל גריילסאמר, דיבר גם ג'וחא, סבא של אופיר אנגל מהחטופים הראשונים שהוחזרו בעסקה. אלו חלק מהדברים שאמרתי:

הפרשה היא פרשת דברים, אבל, אני רוצה להתמקד בהפטרה לשבת חזון. השבת שלפני תשעה באב נקראת כך על שם ההפטרה המתחילה במילים "חזון ישעיה". כאשר קוראים בהפטרה יש תחושה שנכתבה על ימינו אלה. שהרי בימי בין המצרים ובתשעה באב הרבה יקפידו על מנהגי האבלות והצום. בימי בין המצרים לא ינגנו, לא ישמחו, לא יסתפרו, לא יתרחצו, לא ילבשו בגדים חדשים או מכובסים, לא יאכלו בשר ויין ובתשעה באב בוודאי יקפידו על חמשת העינויים, כמו ביום כיפור, ואפילו לא ילמדו תורה אבל יקראו במגילת איכה וישבו על הרצפה בבגדים קרועים כמנהג האבלים. בהפטרה כותב הנביא: 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם ...שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם? רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא". 

כלומר, דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לדאגה לחיי אדם. כי יְדֵיכֶם המושטות אל אלוהים בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, הן מגואלות בדם. למה זה רלוונטי תשאלו? בואו ניקח לדוגמא את ההתבטאות האחרונה של שר "המורשת" במרכאות, הוא וודאי יקפיד מאד על מנהגי תשעה באב. הוא אמר השבוע: "צריך להגדיר את החטופים כשבויי מלחמה". כאשר הכוונה האמיתית היא שאפשר להפקיר אותם כדי שאפשר יהיה לנקום, לרצוח ללא הבחנה, לטרנספר ולהתנחל. אז אם זה רק עניין של הגדרה אני אקל עליך ואציע, אולי אפשר להגדיר את החטופים כמוצרי חלב, נניח גבינה לבנה: החיים 9%, החיים שלא יהודים 5%, והמתים 0%. ממילא אחרי 665 ימים אלה מוצרים פגי תוקף, אפשר לזרוק. זה לא ביטוי הדה-הומניזציה וההפקרה היחיד. זו מדיניות הממשלה. לא מחזירים את החטופים כי זו ממשלה שמדיניותה היא היבריס צרוף של הפקרת אזרחיה וחייליה לטובת משיחיות. שהרי להגדרת חלקים גדולים בה "אנחנו חיים בתקופה ניסית", תקופה של אושר צרוף שבה ניצחנו את כל אויבנו: השמדנו, כתשנו, ניתצנו, החרבנו, הגלינו, הרסנו, נקמנו. לעזאזל חיי האזרחים והחיילים, לעזאזל הדין הבינלאומי. הסנטימנט הזה הוא שהביא לחורבן שני בתי המקדש, לא בגלל "שנאת חינם" ושאר המיתוסים של חז"ל, לטעמי. אלא בגלל אותה תחושה של עליונות. בפעם הראשונה ניסינו למרוד בבבלים ובפעם השנייה ברומאים. זו הסיבה לחורבנות של תשעה באב. לכן, לא מספיק להקפיד על קוצו של יוד במנהגי האבלות על החורבן, צריך להקפיד על "בין אדם לחברו", על החוזה בין מדינה לאזרחיה, על ערך חיי אדם, על ערכי מגילת העצמאות, על הדין הבינלאומי ועל מוסר אנושי בסיסי. ובאמת בט' באב נקרא במגילת איכה: 

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

סוף סוף מקבלים הצצה למה שקורה בעזה

כתבתו של אוהד חמו ששודרה ב-28.7.2025, בחדשות n12, על הנעשה בדיר אל בלח קורעת לב. אם אתם בני אדם לא יכול להיות שלא תזילו דמעה על המצב הנוראי בו נמצאים בני האדם החיים ברצועת עזה. אני לא יודע מה הרב חושב ולא יודע אם הקולות שנשמעים בכתבה נכונים או לא, אבל על רקע הוויכוח המתמשך בזמן האחרון, האם זו הרעבה מכוונת? אם יש רעב?, אני חושב שהתשובה די ברורה - יש רעב. 

מי שאחראית על המצב, ללא כל ספק, היא ישראל ששולטת בשטח, וודאי לא עשתה מספיק כדי למנוע את האסון ההומניטרי בעזה. יש גם אחריות על החמאס שמשתמש בתושבי הרצועה ככלי במלחמה, אבל עליהם אני לא אחראי.

הגיע הזמן שנראה מה קורה בעזה, עד היום לא היה מי שידווח מהשטח וזה הישג עיתונאי אדיר להביא צילומים וראיונות באיכות שידור ולא סרטונים מניידים. אני יכול רק לקוות שהאנשים שרואיינו לכתבה לא ייפגעו בגלל מה שאמרו, חלקם דיברו ללא טשטוש הפנים וחלקם שפניהם מטושטשות אפשר לדעתי לזהותם בקלות. מי שהתראיין עשה זאת באומץ גדול. 

לגבי הנאמר, יש מי שיטילו ספק באותנטיות של האמירות נגד החמאס, ברצון להגר מעזה, דבר הפוגע באתוס ה"צומוד" הפלשתיני. אני לא יכול להכריע במידת האמיתיות של האמירות, חשוב לראות את הכתבה, אחת החשובות ששודרו עד היום בישראל על מצב הפלשתינים ברצועה.

רשמים מחתונה שערכתי באיביזה

צילום: נרדי גרין

ברגשות מעורבים של שמחה ברגשי אשמה ועצב יצאתי מישראל, בעוד בוקר של "הותר לפרסום", לערוך חתונה בחו"ל. הפעם של רחל ולודי, זוג מגרמניה שחי בשוויץ, וערך את המסיבה באי המסיבות איביזה (ספרד). התכנסו להם אורחים מכל רחבי אירופה וגם מישראל, לסופ"ש ארוך של מסיבה. סוף השבוע תוכנן על חופשת הפֶּנְטֵקוֹסְט באירופה, כך שכולם היו פנויים. 

מילת הקדמה על מסיבות חתונה אירופיות, הקונספט מאד שונה מהארץ. אם רוצים רק את החתונה האזרחית מזמינים בני משפחה קרובים לטקס בעירייה ואולי מסעדה אחר כך, אבל המסיבה היא כבר משהו שונה לגמרי. אם בארץ נהוג להגיע לכמה שעות למתחם אירועים. הרי שמי שיכול לאפשר לעצמו באירופה מזמין את האורחים לסוף שבוע שלם במקום מרוחק, הכוונה שאי אפשר יהיה כמו בארץ בה חלק נוהגים – "לחתוך", אחרי החופה או אחרי מנה עיקרית... זה "קהל שבוי" לכמה ימים. מארגנים אירועים שונים יחד לפני ואחרי, כמו למשל, ארוחה, טיול משותף, מסיבת ריקודים, טיול, חוף, אירוע ספורט ועוד. 

צילום: נרדי גרין

הפעם זו הייתה פגישה במסעדה, בחוף טלמנקה, בשקיעה. מסעדה שמשפחת הכלה נהגה להגיע אליה בחופשות הקיץ, משום שהיה למשפחה בית על המפרץ. התאספו להם חלק מאורחי החתונה הקרובים והיו נאומים של הכלה והחתן ועוד כמה. הוגשו מאכלים ישראליים וכמובן האלכוהול זרם עד חצות הליל. בגלל שלופטהנזה ביטלו את הטיסות והעבירו את הטיסות לחברות בת, נאלצתי לטוס עם שתי עצירות לכל כיוון ובסה"כ יותר מיממה בדרכים. 

לכן הגעתי ישר משדה התעופה לארוחה החגיגית, הובכתי מאד כי הכלה סיפרה לכולם שאני "אורח הכבוד", שעשיתי מאמץ מיוחד להגיע, תוך פרוט על הטיסות הרבות שעברתי. לכן אמרו לי: "שמענו שעשית מאמץ מיוחד להגיע...". הרבה ניגשו אלי לדבר איתי ואפילו עשיתי שיחת עומק פילוסופית על יהדות כתרבות, של כשעה, עם אחד מבני המשפחה שרצה להמשיך אל תוך הלילה אבל הייתי עייף מאד אחרי יממה ללא שינה, נאלצתי לבקש את סליחתו וללכת לנוח. 

צילום באדיבות הזוג

כבר למחרת בבוקר, מארגנת החתונה התעקשה שתהיה חזרה כללית. התייצבתי במקום החתונה, במלון הממוקם פנימה לתוך האי, באיביזה הכפרית. ועל רקע הצוות שסידר את הדשא הגדול עברתי עם הזוג על מהלך הטקס. נתתי להם במתנה את הספר של יותם אוטלנגי וסמי תמימי: "ירושלים, ספר בישול", אותו אני נוהג לתת לכל זוג שחיתנתי עד היום בחו"ל. הם התרגשו מאד ואמרו שיש להם ספרים של אוטלנגי אבל, לא את זה. ביקשו ממני לכתוב הקדשה בתחילת הספר. עשיתי חזרה כללית בפעם הראשונה בחיי. מה שקרוי "wedding rehearsal", דבר שלא עושים בכלל בארץ, אבל נהוג מאד בחו"ל. זה הוכיח את עצמו כיעיל וטוב לשלוות הנפש של כל השותפים שהבינו את תפקידיהם.

חזרתי למלון להתכונן ובשעה 16:00 החלה קבלת הפנים עם קצת משקאות. כמה זמן לאחר מכן החלה החופה. מי ששר בחופה היה אימרי זיו שהיה נציג ישראל לאירוויזיון ב-2017. קרה דבר שלא קורה בדרך כלל בטקסים - הקהל מחא כפיים לזמר, ואני הוספתי את זה שהוא ייצג את ישראל באירוויזיון, שמעתי את רחשי ההתפעלות של הקהל כשאמרתי את זה. הטקס היה ברוח יהודית-חילונית ושוויוני לחלוטין. הדבר היחיד שאפשר היה לשייכו כדתי היה שהמנהג האירופי הוא שהזוג רוכש כיפות לכל המוזמנים, עם כיתוב למזכרת בתוך הכיפה וסיכה שתפורה לתוך הבטנה. וכמובן שכאשר הזוג מבקש אני חובש כיפה אבל רק בטקס. 

סלפי של מעריץ עם אימרי זיו...
צילום: נרדי גרין

בני הזוג ביקשו גם שהחתן יעטה טלית ולכן גם אמר ברכת שהחיינו בנוסחה החילוני: "ברוך עמל כפינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". 

הדוד של הכלה סיפר במהלך הטקס את הסיפור של הזוג. כיצד נפגשו בתקופת הלימודים באוניברסיטה במסיבה בבית חברים. לודי נדלק על רחל בין כולם כשדיברה איתם בלהט על משחק הוידאו של פיפא בפלייסטיישן. גם רחל הייתה בעניין אבל לודי לא הבין כל כך את הרמזים למרות שרייצ'ל הציעה לו טיול רומנטי בהרים ואפילו היו לבדם בקרון רכבל, מקום מושלם למחווה רומנטית, אבל לאכזבתה של רחל לא הייתה נשיקה, וגם לודי היה מאוכזב כי הנסיעה עלתה הון והאוכל בפסגת ההר, לא היה משהו... כאשר נפגשו שוב בפרנקפורט זה קרה, ולודי אמר לרחל שאם תרצה נשיקה שוב היא תצטרך לבוא איתו לעיר הולדתו, למינכן. היא הצטרפה לאבא דורון לנסיעת עסקים, שהתפלא, כי היא מעולם לא הצטרפה אליו. אבל היא אמרה לו בנון-שלאנט: "יש לי חבר במינכן"... וכך הם הפכו לזוג. ובסופו של דבר נישאו אזרחית. 

הכתובה הייתה בנוסח שוויוני, בגרמנית ובעברית נחתמה תוך כדי הטקס, על ידי הכלה והחתן וארבעת השושבינות והשושבינים. את הטבעות הגישו אחיינית ודודנית. היו שבע ברכות בנוסח חילוני ובני הזוג השקו אחד את השנייה מכוס הנישואין.

צילום באדיבות הזוג

לקראת הסוף הזכרתי את חטופים והחיילים עם תקווה לסיום המלחמה ולחזרת כולם. אימרי זיו שר את "אם אשכחך" לפני שהחתן אמר את הפסוק המסורתי מתהילים ושבר את כוס,  והטקס ננעל בנעימת סימן טוב ומזל טוב בניגון הקרליבכי, בביצוע אהוד בנאי. והחברים פרצו בריקוד הורה ספונטני בזמן שכולם באו לברך את הזוג בחופה (ראו סרטון למטה).

מיד לאחר החופה האורחים עברו לבריכת האינסוף שם היה בר עם שתייה ומלצרים חילקו מתאבנים, וגם בהפתעה נכנסה להקת ריקודים איביזנית שרקדה ריקוד עם מסורתי שקרוי "ריקוד האיכרים", בקטלאנית - Ball pagès (ראו קישור לויקיפדיה ולסרטון שצילמתי). לאחר המופע, כולם ירדו אל אזור ארוחת הערב, על הדשא ושם חיכתה בימת מופעים עליה הופיעה להקת החתונות: "נויה שואו בנד", בניהולה של גרדה, לה ערכתי טקס נישואין לפני שנים בכרתים על החוף. דרכה הגעתי אל רחל ולודי. כמובן שאימרי זיו היה כוכב ההופעה, אבל יחד אתו היו זמר וזמרת מצוינים שהפליאו במסכת שירים החל ממוסיקה חסידית ומזרחית ועד לסול ופופ מכל התקופות. 

הייתה הושבה מסודרת עם שמות על הצלחות, תפריט אוכל ויין. אני הושבתי ליד הסבתא הרומניה, דיברנו במשך הארוחה ברומנית. אורחים רבים ניגשו אלי לאורך כל האירוע להחמיא על הטקס ולדבר על מגוון נושאים. תוך כדי הארוחה, בין המנות היו מלבד השירים, גם ריקודים. מנהג גרמני ידוע בזמן הארוחה הוא שמדי פעם שולחן עושה לחיים בצעקות קצובות דבר שמוסיף לשמחת החיים. מיד לאחר הקינוחים הקהל נקרא למופע אקרובטי של להקה מקומית מצוינת. וזה לא היה הסוף משום שההפתעה לסיום הלילה הייתה כשבאולם הסמוך הוקם מועדון לילה שמחקה בעצם את אווירת המסיבות של האי, עם כדורי דיסקו, תאורת ריקודים ובר. בחלק הזה כבר לא הייתי, יצאתי מלון כדי לנוח לקראת המסע המפרך חזרה הבייתה, לא לפני שבמעבר בין חברות התעופה אבדה המזוודה שעד כתיבת שורות אלה עדיין לא נמצאה. הייתי אמור לטוס לפראג ומשם לתל אביב, אבל תקלה במטוס בטיסה לפראג, גרמה לעיכוב שבגללו פספסתי את הטיסה, נשלחתי לאיטליה לטיסת אל-על לתל אביב. כך שבמסע הזה עברתי באתונה, וינה, איביזה, פרנקפורט ומילנו. היה מפרך, אבל חוויה בלתי נשכחת.

ריקודים ספונטניים מיד לאחר החופה

הקהל מנופף במטפחות

איך נוסדה המושבה הגרמנית בירושלים?

צילום: נרדי גרין

לא מזמן ערכתי סיור במושבה הגרמנית בירושלים בעקבות הטמפלרים, בהדרכת החוקרת ומורת הדרך הנפלאה, תמר הירדני.

הבית הראשון שנבנה ב-1873, על ידי מתיאס פרנק, עדיין עומד ברחוב עמק רפאים 6. השאלה כיצד הצליחה המושבה להתפתח מבית בודד אל השטח הנרחב שאנחנו מכירים היום, בין רחוב עמק רפאים לרחוב דרך בית לחם. מבית בודד למושבה משגשגת, שהשפיעה רבות על התפתחות ירושלים. תמר סיפרה שהשטח של המושבה הגרמנית התקבל בירושה ועקף את חוקי הקרקעות העות'מאניים שלא הרשו, או הקשו על זרים לקנות אדמות, וכך היא סיפרה (בתמצית): "אחת מהנשים הייתה נשואה לטמפלר, גרו ביפו, זכתה בירושה מאבא שלה: שטח אדמה נפלא לחקלאות בירושלים, הוא היה רוסי, שהיה מקורב אל היוונים האורתודוקסים, שהיו פעילים במאה ה-19 בכל מה שקשור לנדל״ן. הוא קנה מהיוונים אורתודוקסיים את השטח. כך נולדה המושבה הגרמנית". חיפשתי סימוכין לסיפור ולא מצאתי. בספר של דוד קרויאנקר, רשום משהו אחר: "פרנק רכש את אדמות המושבה מכפריים מבית צפאפא, עבור חותנו ניקולאי שמידט הראשון, שרצה לעסוק בחקלאות. החותן נפטר בדרכו ארצה מגרמניה, וארגון הטמפלרים רכש מפרנק את שטחי הקרקע הגדולים, שחולקו כמגרשי בניה". ("המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים", ע' , 161).

פניתי לתמר כדי ליישב את הסתירות והיא ענתה שמדובר באבא עם אוריינטציה רוסית שקנה את האדמות ומת, ובתו התחתנה עם מתאוס פרנק והם בנו את הבית הראשון במושבה הירושלמית.

חיפשתי במקורות שונים, באנציקלופדיה המנוניטית ברשת שמזכירה את ניקולאי שמידט הראשון, (חותנו של מתיאס פרנק. בתו של שמידט, גרטרודה, נישאה למתיאס פרנק) במקורות של תנועת הטמפלרים ברשת, כמובן בויקיפדיה ובאתרים של מורי דרך. לא מצאתי סתירה לכך שמתיאס פרנק קנה את האדמות מערביי בית צפאפא. יתירה מכך ב-1858 הייתה רפורמת הקרקעות באימפריה העות'מאנית וב-1869 ניתן היתר לקניית קרקעות על ידי זרים, המקורות אומרים שמתיאס פרנק קנה את האדמות ב-1872, בנה את ביתו ב-1873, וב-1874 ניקולאי שמידט נפטר בדרכו לארץ ישראל ואז חולקו האדמות לבניית המושבה הגרמנית.

אשמח אם יימצאו מקורות נוספים שיכולים ליישב סתירות בחקירה הקטנה והקטנונית שלי...

נקמת דם ילד קטן כן ברא השטן, לה פמיליה

במשחק הדרבי בין בית"ר ירושלים להפועל ירושלים ב-21.2.2025, חזרו התופעות שהורגלנו אליהן בכל דרבי בירושלים של אלימות פיזית ומילולית, ביטויי גזענות והסתה לרצח. ברור לחלוטין שחלק גדול מאוהדי בית"ר הם ארגון טרור. יש לנקוט נגדו יד קשה. ההמלצה שלי היא לפרק את המועדון ולהשליט בו סדר. אני אומר חלק מהאוהדים, משום שיש גם חלק גדול שלא מזדהים עם זה. אני מכיר אוהדי בית"ר שקונים כרטיס למשחק ביציע שלנו רק כדי לא לשבת לצד הטרור האלים, מכיר כאלה שהביעו בפני מורת רוח על התופעות האלה. שלא לדבר על המפורסמים שהפסיק בשל כך לאהוד את הקבוצה ואפילו יש כאלה שהקימו קבוצה חליפית: "בית"ר נורדיה".
באופן אישי אני יכול להעיד שעל ילדיי ירקו, לאשתי משכו בשיער על הגשר המוליך לטדי ולי ניסו לחטוף צעיף מהצוואר כשחיכיתי לאוטובוס הביתה אחרי דרבי. אבל אלו מקרים קלים לעומת מה שאוהדים אחרים ספגו.
בגלל האלימות הקשה כלפי האוהדים שלנו, על מנת להימנע מחיכוך עם אוהדי בית"ר. הנהיגה הפועל ירושלים הסעה מיוחדת בחינם לאוהדים שרוצים בכך מכל רחבי העיר, ישירות ליציע. 

בתחילת המשחק אמנם ארגן המועדון של בית"ר ירושלים טקס הנצחה לשניים מהנרצחים שהוצאו יחד להורג. האחד אורי דנינו, אוהד בית"ר והשני, הירש גולדברג-פולין. הודעת המועדון של בית"ר (מתוך אתר הקבוצה):

תמונה מתוך השאטל של אוהדי הפועל - חלון מנופץ
צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

"משפחת דנינו ומשפחת גולדברג-פולין יעלו יחד אל כר הדשא לפני שריקת הפתיחה, יחד עם שחקני הקבוצות, לטקס מרגש לזכרם של אורי והירש, שנחטפו לרצועת עזה בשביעי באוקטובר ממסיבת הנובה וגופותיהם חולצו משבי חמאס ב-31.08.2024. שחקני שתי הקבוצות ילבשו חולצות מיוחדות לזכרם, אשר נושאות את הכיתוב "כולנו אחים"". 

אבל זה לא עניין כלל את הקהל של בית"ר. כך נכתב בפוסט שפרסמה הקבוצה שלי, הפועל ירושלים (מתוך עמוד הפייסבוק של הקבוצה):

אחרי הטקס המכבד לזכר הנרצחים בשבי, מקרב שני הקהלים, נתקלנו שוב בסיומו של הדרבי באלימות ומראות מבישים. ‏בין היתר, שמשות שני אוטובוסים שהסיעו את אוהדי הפועל נרגמו באבנים ונופצו. הפורעים ביזו בצעקות ומחוות גופניות את זכרו של הירש גולדברג-פולין, גם באצטדיון וגם מחוצה לו. ‏לא יתכן שבמדינת ישראל, בימים כאלה, נראה תופעות מחליאות מסוג זה, שיעברו לסדר היום.

חוץ מזריקת האבנים על השאטלים שלנו וזלזול בזכרו של הירש זצ״ל, המוזכרים בפוסט של הקבוצה, נזכיר גם את מה שלא מופיע בפוסט: בתום המשחק ירי של שוטרים לעבר גלגלי מכונית שנחשדה בניסיון דריסה, הרקע עדיין לא ברור, זריקת חפצים באימון המקדים למשחק על השחקנים והספסל שלנו. שירת: ״תנו לצה״ל לנצח, לזיין ת׳ערבים״, ״מוות לערבים״ ״הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה״, הדלקת רימון עשן כתום לכבוד הביבסים, קריאה לנקמה (בניגוד לרצון משפחת ביבס שקראה לעסקה ולא לנקמה) בהנפת שלט עם ציטוט מעוות משירו של ביאליק, ״על השחיטה״ שאומר בדיוק הפוך: 

מתוך עמוד ה-X של ינון מגל
צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים

"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.״

כדי להמחיש את האיוולת שבשימוש במשפט מתוך השיר מנותק מהקשרו, אני רוצה להביא פרשנות קצרה מתוך ספרם של יאיר זקוביץ' ואביגדור שנאן, מגילת איכה - פירוש ישראלי חדש : המגילה ורשמיה בארון הספרים היהודי לדורותיו (עמוד: 251), כדי להמחיש את העיוות בשימוש ב משפט: "דם ילד קטן עוד לא ברא השטן".

"...בהמשך לפנייתו אל התלין פונה המשורר אל השמים ואף מתריס כלפיהם: "וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד! / אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ / הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – / יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!". הצדק הריהו הצדק האלוהי, והכס הוא כסאו של האלוהים, והמשורר אינו נרתע מלקרוא בחום לבו להריסת הכסא, אם לא ימהר ויופיע הצדק. בסופו של השיר קובע המשורר כי אין טעם בבקשת נקם, שהרי לא ניתן אף לדמות גמול ראוי לזוועה שנתחוללה שם". 

את מי שמעניין אותו הכדורגל, בעונה הנוכחית 2024-2025, שני משחקי הדרבי הסתיימו בתוצאות תיקו. 3:3 ו-1:1. 

איך המוסד הישראלי הונה את חיזבאללה לקנות איתוריות נפץ - תחקיר 60 Minutes

 היו שכעסו עלי כי פרסמתי פוסט שכותרתו: "האם ניתן להכריע ארגון טרור?", ואפילו כתבו דברים שמעולם לא אמרתי כמו: "לטעמך ניתן באותות ומופתים לחסל את החיזבאללה"... ועוד. הם טענו את זה כלפי פשוט משום שלא קראו את מה שכתבתי. כתבתי במפורש שאפשר להכריע, אבל, לא לחסל את חיזבאללה. והמשמעות של הכרעה היא שהם יקבלו את החלטת האו"ם 1710, משודרגת. בינתיים נראה שצדקתי, אבל זה רק בינתיים. תנא דמסייע לטענתי היא התכנית "60 Minutes" ששידרה תחקיר בו ישראל אישרה באופן סופי  את מה שהרבה פרשנים אמרו. כך התברר למשל שהמבצע החל עם מכשירי הקשר הממולכדים, כבר לפני עשר שנים, ומבצע הביפרים ב-2022, דרך חברות קש שמכרו אותם לחיזבאללה, עם תווית של חברה טייוואנית שלא חשדה בכלום. ראו את הוידאו של התחקיר.

פרופסור יהודה באואר זצ"ל בשאלת הקשר בין הקמת ישראל לשואה

מותו של פרופסור יהודה באואר, ב-18.10.2024, נדחק מהכותרות בימים אלו של מלחמה. בימים כתיקונם הוא היה זוכה להרבה יותר מאזכור בכמה עמודים אחוריים. אבל, אין ספק שהיה אחד מהקולות החשובים בחקר השואה, הומניסט גדול ואחד התומכים הגדולים של היהדות החילונית הומניסטית. זכיתי לשמוע אותו מספר פעמים. רציתי להביא מנקודת מבטי הצנועה את אחת השאלות שהעסיקה אותי מאז ומתמיד: האם השואה הביאה להקמתה של מדינת ישראל?

באואר זצ"ל התייחס אליה לפחות בארבעה מקומות (ראו המקורות מטה). אולי יש עוד, אבל אלו המקומות שמצאתי. פעם אחת אפילו שאלתי אותו ישירות על כך. אני אצטט מעמדתו שהשפיעה מאד על החשיבה שלי בנושא. כך הוא כותב במאמרו ב"עיונים", המתייחס למה שכתב בספרו מ-2001:

"לא מצאתי כל הוכחה לכך שבשנת 1947 הצביעו מדינות העולם בעד חלוקת ארץ ישראל מתוך ייסורי מצפון כלשהם שהתעוררו בהן בעקבות השואה, כלומר שאין כל קשר ישיר בין השואה להקמת המדינה... השפעתה של השואה על הקמת המדינה היתה עקיפה ולא ישירה, ושלמעשה השואה כמעט מנעה את הקמת המדינה. הנוסחה היא: יותר שואה, פחות מדינה. לו נמשכה המלחמה, חלילה, עוד שנה או שנתיים, היו שורדים ממנה עוד פחות יהודים, ואולי לא היה נוצר הלחץ של שארית הפלֵטה על המערכת הבין–לאומית. לחץ זה היה לו משקל רב מאוד בהכרעות של 1947. לכן לא השואה, אלא הניצולים ממנה, היו לגורם משמעותי ביותר בייסוד מדינת ישראל".

ובתשובה למוחמד בכרי במאמר דעה ב"הארץ":

"דבריך מבוססים כנראה גם על האגדה שישראל קמה בשל תחושת האשם של "העולם" על רצח היהודים במלחמה. ולא היא. כיום פתוחים בפנינו הארכיונים של 1945-1948. בריטניה התנגדה למדינה יהודית, וכן משרד החוץ האמריקאי. אנשיו הציעו עוד במארס 1948 לא לחלק את הארץ לשתי מדינות אלא להקים בה פרוטקטורט אנגלו-אמריקאי שימשיך את מדיניות הספר הלבן הבריטי משנת 1939, שעיקרה היה מסירת הארץ, כעבור עשר שנים, לידי האוכלוסייה הערבית".

בכך יהודה באואר מנפץ את המיתוס שמדינת ישראל הוקמה בגלל השואה ושאומות העולם תמכו בהקמת המדינה בגלל רגשות האשם בעקבות השואה. זהו מיתוס שאני ורבים גדלו עליו במערכת החינוך. המיתוס של החיבור בין שואה לתקומה הוא נכון אבל לא בגלל השואה, אלא למרות השואה. התקומה הייתה בגלל תכנית סדורה שהחלה הרבה לפני שהתבררו ממדי ההשמדה. הודות למהלכים מדיניים והודות לכך שהיה לנו כח מגן. כלומר, המדינה הוקמה הודות לחזון ומעש של אנשים שפעלו לשם כך.

מקורות:

• יהודה באואר, "השפעת השואה על העם היהודי" 1983, בתוך: דן מכמן ויחיעם ויץ, בימי שואה ופקודה, יחידה 12 בקורס, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
• Yehuda Bauer, "Rethinking the Holocaust", 2001, Yale University Press
• יהודה באואר, "האם הביאה השואה להקמת מדינת ישראל", עיונים בתקומת ישראל , 12 תשס"ב , 2002  עמ' ,654-653.
• יהודה באואר, "לא בגלל השואה - למרות השואה - מכתב גלוי למוחמד בכרי, בעקבות דבריו על הקשר בין השואה לנכבה בטקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב", 23.5.2012, מאמר דעה ב"הארץ"

האם ניתן להכריע ארגון טרור?

 פרשן קטן אני, ולא מבין כלום בכלום. אבל, אחת הטענות החוזרות על עצמן היא שאין אפשרות לחסל ארגון טרור. אני מסכים שאין אפשרות לחסל באופן מוחלט, אבל הכל תלוי בתנאים ובנסיבות. למשל, את חמאס אי אפשר לחסל כי חמאס זה רעיון. בנוסף, חמאס שולט בטריטוריה מוגדרת ואין מעליו מדינה, או סמכות אחרת שהוא כפוף לה. הוא יכול לעשות כרצונו.

בניגוד לחמאס החיזבאללה הוא ארגון טרור שהקים מדינה בתוך מדינה. הוא חלק ממדינת לבנון ובניגוד לחמאס יהיו רבים בתוך לבנון שישמחו שייעלם. המטרה שלמענה יצאו למלחמה היא "סולידאריות עם פלשתין", בסוגריים: השמדת ישראל. המטרה הזו לא רק שלא מושגת, היא מתחילה להיראות מוזרה יותר ויותר לתומכי חיזבאללה בדרום, שמתחילים לשאול את עצמם: "האם את כל הבלאגן הזה עשינו בשביל הפלשתינים?". כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה עתיקת היומין בין הסונה לשיעה. השיעים תמיד היו ציר התנגדות לסונה. אין להם באמת אינטרס לעזור לפלשתינים, אלא רק לקדם את האינטרס העצמי שלהם והוא השמדת ישראל, או לפחות להכאיב לה על ידי כיבוש שטחים, הריגת אזרחים, השמדת בסיסי צבא והשתלטות על משאבים כמו שדות הגז, מים וקרקע. המלחמה הזו פרצה ללא תכנון והחמאס מלכד את החיזבאללה לתגובה.

אילו היו שואלים אותי את השאלה האם אפשר להכריע את החיזבאללה, לפני חודש, וודאי שהתשובה הייתה שלא ניתן. אבל במספר מהלכים טקטיים מבריקים ישראל הצליחה לעשות כמה דברים חשובים מאד שמקרבים מאד את ההכרעה, שימו לב שלא כתבתי חיסול. הכרעה משמעותה כניעה וקבלת הסדר דיפלומטי שבסיסו החלטת מועצת הבטחון של האו"ם 1701, משודרג.

הטקטיקה הצה"לית מהשמיני באוקטובר, בצורה אקטיבית, הייתה חיסול נקודתי של חוליות ומשגרים וחיסול של ניסיונות חדירה לגבול. לאחר זמן מה החלו תקיפות עומק של בסיסים ומתקנים של החיזבאללה בעומק לבנון, באזור דמשק. וגם בדחייה בביירות בינואר 2024, החלו חיסולים ממוקדים של מפקדים בעיקר כאלו שקשורים לחמאס ולחות'ים, אבל גם מפקדים בדרגים נמוכים, בעיקר מפקדי גזרות ואזורים, של החיזבאללה.

בצורה איטית וממוקדת צה"ל החל לחסל מפקדים יותר בכירים, להפציץ מהאוויר מטרות ברחבי לבנון וסוריה. ההתכתשות ההדדית נמשכה. עד לספטמבר 2024 שם צה"ל החל לשנות את הטקטיקה שלו. הפעולה המשמעותית הראשונה הייתה ב-8.9, ההתקפה על מרכז CERS ומפעל לייצור טילים מדויקים תת-קרקעי של משמרות המהפכה של איראן. מסוקים צבאיים הנחיתו כוחות מיוחדים ישראלים שהשתלשלו ממסוקים באמצעות חבלים במקום, בהגנת מסוקי קרב וכטב"מים שמנעו מכוחות צבא סוריה להתקרב לאזור. הפעולה נמשכה כשעה, במהלכה הכוחות לקחו בשבי בין 2 ל-4 קצינים איראנים ואספו ציוד ומסמכים חשובים ולאחר מכן מיקשו אותו מבפנים והשמידו אותו.

ב-17 בספטמבר הממשלה הוסיפה מטרה חדשה למלחמה: השבת האזרחים בבטחה לבתיהם בצפון. בשעות אחר הצהריים, הייתה התפוצצות מתואמת של מכשירי הזימוניות מרשת הקשר של פעילי חיזבאללה, שנמשכה כחצי שעה. אלפי פעילי חיזבאללה שנשאו את הזימוניות על גופם, נפצעו בדאחייה בביירות בירת לבנון, ובאזורים נוספים ובהם הר הלבנון, וגבולה הדרומי עם ישראל. אחד מהפצועים הוא שגריר איראן בלבנון שנפגע בעיניו. לפחות 52 אנשים נהרגו ועוד כ-4,000 נפצעו, מהם לפחות 400 באופן קשה, כתוצאה מפיצוץ מכשירי הקשר. לפי דיווחים בסוריה 18 מפקדים בחיזבאללה נפצעו מהתפוצצות המכשירים, 6 מהם במצב קשה ו-7 נהרגו, בנוסף לפי אותם דיווחים 19 חיילים של משמרות המהפכה נהרגו. סגן מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם היה בין הנפגעים. בנוסף איבראהים עקיל נפצע מפיצוץ ביפר, הוא שוחרר ב-20 בספטמבר מבית החולים מספר שעות לפני שנהרג על ידי צה"ל.

ב-18 בספטמבר, החל מהשעה 17:00, התפוצצו מכשירי קשר רבים בדאחייה בביירות ובדרום לבנון, מדגם שונה מהזימוניות שהתפוצצו יום לפני כן. בסך הכול מפיצוצי מכשירי הקשר ביום זה נהרגו 20 בני אדם ונפצעו למעלה מ-400 אנשים. לאחר גל זה אנשי חזבאללה התחילו לגרש באלימות את כוח השלום של האו"ם מלבנון, במטרה לסלק את הנוכחות של כוח זה מלבנון.

ב-24 בספטמבר בשעות אחר הצהריים, הרג צה"ל את אבראהים קובייסי, ראש מערך הטילים של חזבאללה ואת שאר צמרת יחידת הטילים של חזבאללה, בדאחייה של ביירות.

ב-26 בספטמבר צה"ל תקף בדאחייה בביירות והרג את מפקד היחידה האווירית של חזבאללה. בגבול סוריה–לבנון צה"ל תקף תשתיות שבהן חזבאללה השתמש להעברת אמל"ח לצפון לבנון ודרום לבנון.

ב-27 בספטמבר, בערב, צה"ל תקף את המפקדה המרכזית של חזבאללה בלבנון, שנמצאת באזור דאחייה בביירות. בתקיפה קרסו לפחות 6 מבנים ולפי הערכות כ-300 אנשים נהרגו. בתקיפה נהרגו מזכ"ל הארגון חסן נסראללה ועלי כרכי. בנוסף יש דיווחים שלפיהם נהרגו גם האשם ספי א-דין היורש של נסראללה ונעים קאסם, הסגן שלו, אבל זה עדיין לא וודאי.

למעלה מניתי את הפעולות המרכזיות, בעיני, לעת כתיבת שורות אלו, אם תרצו פרוט רב יותר אפשר לראות כאן.

הדרג הבכיר של חיזבאללה שחוסל

הפעולות שהוזכרו מחזקות תשובה חיובית לשאלה בדבר האפשרות להכריע את החיזבאללה על ידי התוצאות הבאות:

1. חיסול דרג ההנהגה הבכיר. ראו בתרשים.
2. חיסול מרכז הייצור של טילים מדויקים.
3. חסימת שרשרת האספקה של נשק ותחמושת מסוריה ועיראק.
4. חיסול רשת הקשר הארגונית.
5. חיסול הפיקוד והשליטה.
6. חיסול כ-50% מהתחמיש הרקטי המיועד לשיגור.
7. הוצאה מפעילות של אלפים במתקפת הזימוניות ומכשירי הקשר. בעיקר דרגי ביניים.
8. חיסול מאות חיילים פשוטים.
9. בריחה של אלפים מחברי הארגון מלבנון לסוריה ועיראק, במהלך ההפצצות.
10. חדירה מודיעינית עמוקה לתוככי הארגון.
11. חדירה לתוך מערכות הקשר של המדינה הלבנונית כדי להבטיח את חסימת האספקה האווירית מאיראן.
12. הרתעה שעיקרה גורם ההפתעה. כנראה שיש דברים רבים נוספים שצה"ל נושא באמתחתו.

מכיוון שהדברים מתפתחים תוך כדי כתיבת השורות האלה, אין וודאות שאכן חיזבאללה יוכרע. לכל אחד יש תחליף. גם לנסראללה. אולי אפילו גרוע ממנו. בנוסף, ההערכות על מספרי חברי חיזבאללה הוא בין 50-100 אלף. חיזבאללה, איראן ושאר בעלי הברית שלהם, עדיין לא הגיבו, לא באומר ולא במעשה. הכל תלוי בשאלת התגובה, האם הם ילכו עד הסוף למלחמה כוללת, או שיהיו מוכנים להסדר מדיני שינתק את הציר הצפוני מהחמאס ונוכל להחזיר את התושבים בצפון לבתיהם.