ל"ג בעומר - מדורת ההבלים

תמונה אמיתית של מדורה כיתתית
בבית ספר יסודי בירושלים ב 2011
צילום: נרדי גרין

חגיגת ל"ג בעומר היא אחת המיותרות בלוח השנה היהודי. הלכה חילונית היא לבטל מנהג מגונה זה, שאין בו שום צידוק ומביא נזק. הנזק הראשון של ל"ג בעומר הוא זיהום האוויר. אם לצטט את נתוני המשרד לאיכות הסביבה מל"ג בעומר, 2014:

"אחד המאפיינים הבולטים ביותר לשריפות הוא עלייה ניכרת בריכוז החלקיקים העוברים בדרכי הנשימה הקטנים מ-2.5 מיקרון. ביום רגיל מהווים חלקיקים אלה בממוצע כ-50% מהערך המדוד של חלקיקים הקטנים מ-10 מיקרון, אולם בעת שריפות יחס זה משתנה וריכוז החלקיקים הקטנים מ-2.5 מיקרון עשוי להגיע ל-75%-85% מהערך המדוד של ריכוז החלקיקים הקטנים מ-10 מיקרון".

אולי יותר נכון לכנות את ל"ג בעומר "חג הפירומנים". העיקר לשרוף מכל הבא ליד, פורמייקה, קל קרים, פלסטיקים, לזהם את הסביבה. בכך לא רק שעוברים על איסור "בל תשחית", אלא גם על עשרת הדיברות - "לא תגנוב" - שהרי כל אחד מכיר את גניבת קרשים מאתרי בניה. וכיצד יוליכו קרשים אלו? כמובן על ידי גניבת עגלות מהמרכולים.

ההשחתה נראית בצורה הטובה ביותר במסיבות הכיתתיות של הגנים ובתי הספר היסודיים, בהם מתכנסים הילדים והוריהם. האבות מביאים קרשים וענפים ובונים מדורה לתפארת בגובה של כמה מטרים, דואגים להדליקה לקול צהלות הילדים. כמובן שגודל המדורה מייצר חום כל כך גבוה שאין אפשרות להתקרב למדורה בכלל, ואין לה שום ייעוד מלבד לבעור.

מה תפקידה של האם במסיבה זו? כמובן להכין את האוכל. מה תפקידם של הילדים? כלום, אין להם חלק בהדלקת המדורה, אין להם חלק בהכנת האוכל, אין שום פעילות "תרבותית", הם פשוט משחקים להם ברמצים ואולי צולים מרשמלו וחוטפים כוויה, או מסמר ברגל. התרבות היחידה שאולי ישנה היא שמביאים תמונה של איזשהו צורר ותולים אותה בראש התורן הנשרף. 

כך מתקבעים להם תפקידי המגדר וכך מבלים עוד ערב מבוזבז של ג'אנק פוד... והילדים יכולים לומר: "עשינו כיף".

תמונה אמיתית של אבא לילד
שבונה מדורת ל"ג בעומר אותנטית, 
שימו לב לגובה.
כיתת בית ספר יסודי בירושלים ב 2011
צילום: נרדי גרין

אין שום בעיה לעשות קומזיץ כיתתי, אבל למה אין משהו שמפעיל את הילדים? למה מדורה ענקית? כשהיינו בתנועה בצעירותנו, היינו עושים הרבה קומזיצים, מדורה קטנה, עם קצת כיבוד, מה שהיה חשוב זו החברה. משחקי החברה. היינו מביאים כיבוד, גיטרה, שרים קצת, אוכלים קצת משחקים קצת, מתמזמזים קצת... 

אז למה דווקא בל"ג בעומר צריך לעשות מדורה? מה הקשר?

בסוף השבוע של "הארץ" ב 18.5.2016 כתב אילון גלעד מאמר שמראה את כל הפירכות הקשורות בחג המיותר הזה, שמבחינה דתית מייחסים אותו בטעות למות רבי שמעון בר יוחאי, עולים לקברו במירון, עושים "הילולה" ומחקים מנהג ערבי לגלח את ראשם של ילדים קטנים - ה"חלאקה". מבחינה חילונית בטעות מייחסים את החג לנצחון בר כוכבא על הרומאים כשבפועל זוהי דוגמא ומופת לקנאות חשוכה שהמיטה אסון אדיר ממדים על העם.
למעשה אין מקור אחד מוסמך וסיבה אחת לחגיגת ל"ג בעומר ואף אחד לא יודע מהי הסיבה המקורית לא לאבלות בימי ספירת העומר ולא להפסקתם ב 33 לעומר. יש סברות ומסורות שונות ומנהגים שונים. מבחינת ההלכה החילונית אין שום צידוק בשל כך להמשיך ולקיים את המנהגים המשונים והמיותרים של ל"ג בעומר.

סמוטריץ' גם בניגוד להלכת טומאת יולדת

צילום מסך ערוץ 10

ב-5.4 התראיינה אשתו של חה"כ בצלאל סמוטריץ' ממפלגת "הבית היהודי", רויטל סמוטריץ' (להלן הסמוטריצ'ה), לרפי רשף, והרחיבה את תחולת ההפרדה הגזעית מחדרי ההתאוששות של היולדות לחדר הלידה עצמו. אני מביא בסוף הפוסט את הדברים בשם אומרם ואת הראיון עצמו בוידאו.
בעקבות הציוץ של חה"כ סמוטריץ' שדרש הפרדה בין היולדות היהודיות לערביות בגלל חפלות ערביות, וילדיהן של הערביות שהופכים למחבלים, הוא ספג ביקורת נוקבת. אבל מהצד האחר היו תגובות של אישוש להפרדה התרבותית כמו למשל ממנכ"ל "המרכז הבין-תרבותי לירושלים", חגי אגמון שניר, שכתב בדף הפייסבוק שלו:

תתפלאו, אבל במחלקות היולדות שיצא לנו לעבוד אתם, הקטע הזה של הפרדה בין ערביות ליהודיות הוא לרוב לשמחת שני הצדדים. ולא, לא בגלל גזענות בהכרח. אך טבעי שערביה שחוגגת את לידת ילדה תרצה שכנות השייכות לתרבות קרובה לה בחדר. וכן, גם כי אם השכנה היא יהודיה, מכיוון שהמזרח התיכון, איך נגיד, קצת מתוח, צריך קצת ללכת על ביצים כדי שלא להעליב אף אחד. לכן, הנטייה של האחיות היא להתחשב ואם יהודיה מביעה העדפה להיות עם יהודיה, או אם ערביה מביעה העדפה להיות עם ערביה מהסיבות התרבותיות - ינסו להתחשב בה. נולד כאן ילד וכולם רוצים להיות שמחים - לא להכניס מתחים תרבותיים וחברתיים לחדר.

גם אם יש מידה של צדק בדבריו הרי שהוא מתייחס לימים שלאחר הלידה, ימים בהם היולדת התשושה נמצאת במחלקת היולדות. הוא לא מתייחס אל הלידה עצמה שיש לה דין שונה. כולנו רוצים להאמין שהרופאים והאחיות בלידה עצמה נמצאים שם מתוקף הכשרתם ויכולתם המקצועית. הדבר היחיד שבית החולים מאפשר, מנסיון אישי, שזו תהיה מיילדת או אחות ממין נקבה ולא זכר, אם מבקשים.
את בננו הקטן יילדה מיילדת ערביה ולא הייתה לנו עם זה שום בעיה. אבל לסמוטריצ'ה יש בעיה עם הזהות הלאומית והתרבותית של המיילד/ת או האחות הנמצאים בחדר הלידה. לא רק שאסור שיהיו ערבים, היא מכלילה את זה על "כל מי שהוא לא יהודי". הטיעון פה כבר אינו הטיעון של מנוחה לאחר לידה, או, "אני לא רוצה להיות עם אויביי בחדר ההתאוששות מהלידה", אלא יש פה טיעון הרבה יותר עמוק, פסאודו הלכתי, האומר שרגע הלידה הוא רגע "קדוש", "טהור", "רגע יהודי". כלומר, הרגע שבו נולד תינוק שאינו יהודי, הוא בהכרח רגע ארצי של חולין, טמא ולא ראוי.
אבל ברור שהסמוטריצ'ה מתעלמת לחלוטין מההלכה הברורה של רגע הלידה. היא מתעלמת מהלכה מדאורייתא, ככתוב בספר ויקרא בפרק י"ב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה

אשה יולדת היא בנידה. תקופת הנידה תלויה בשאלה אם ילדה זכר או נקבה. יולדת זכר טמאה במשך שבוע ויולדת נקבה, נידתה שבועיים. עד כדי כך הרגע הזה של הלידה אינו קדוש ואינו טהור, שיש ויכוח הלכתי על עצם שהיית הבעל בחדר הלידה, מחשש טומאה. וכך נכתב באנציקלופדיה ההלכתית רפואית של מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק:

מבחינת ההלכה קיימת בעיה בנוכחותו של הבעל בשעת הלידה בגלל היות האשה נידה בתהליך הלידה, ולכן אסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, ובוודאי לא בערוותה, בזמן שהיא נידה, ואסור לו לגעת בה, שכן הנגיעה באשתו נידה אסורה לכל הדיעות, אלא שיש הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, ויש הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן. יש מי שכתב, שאיסור הנגיעה הוא אפילו לצורך עזרה, כגון שהאשה חולה, וצריכה לרדת ממיטתה; ויש הסבורים, שאיסור הנגיעה הוארק דרך תאווה, אבל אם אין מי שיסייע לה, מותר לבעל לגעת בה, אפילו אם היא חולה שאין בה סכנה, ואם מחלת האשה הנידה לא נובעת מחמת עבירה, מותר לבעל לגעת בה לשמשה, אפילו היא חולה שאין בה סכנה.

מסתבר שהלכתית, רגע הלידה, אינו רגע טהור וקדוש כלל, אלא רגע של טומאה. מבחינה לוגית, עדיף מבחינה הלכתית שלא יהודי הוא זה שיילד כדי להימנע מטומאת היולדת.
מבחינת ההלכה החילונית, רגע הלידה של אדם הוא רגע קדוש. תינוק לא נולד רוצח ואינו שייך עדיין לאף לאום או תרבות, זהותו עדיין לא נקבעה. ולכן יש תקווה גם לחמשת ילדיהם של הסמרקיצ'ים שיחזרו בתשובה יום אחד יראו את האמת ויהיו חילוניים, בניגוד להוריהם עובדי האלילים ומועלי היד...
מהי המסקנה מהסטמרצ'ות זו? מלבד שלל משחקי המילים על הסמוטריץ': שמוקטריץ', סמוחטיץ', סמרקיץ', שזכה בהם בצדק, הרי שמפלגת "הבית היהודי" על חברי הכנסת הגזעניים שבו מייצגת קצה קרחון של של גל עכור של גזענות בחברה הישראלית, בה יש להלחם. המלחמה בגזענות ובגזענים היא מלחמה עתיקה בתרבות היהודית ועליה נכתב במפורש במשנה במסכת סנהדרין:

"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"

עד כאן דבר תורה ועכשיו לטומאת הדברים שאמרה הסמוטריצ'ה לרפי רשף:

ויש לך בעיה שמיילדת תהיה ערבייה? כן,..  אני מכלילה פה מבחינתי כל מי שהוא לא יהודי, מבחינתי. כי הרגע הראשון שבו יוצא תינוק לאויר העולם שמבחינתי, לפי האמונה שלי הוא רגע קדוש, רגע טהור, רגע יהודי . ואני מאד אשמח שידיים יהודיות יגעו בתינוק שלי ברגע הראשון שהוא נמצא פה בעולם הזה.
מה, היו מקרים בלידת חמשת ילדייך שהיה רופא ערבי, או מיילדת, או אחות ערבייה, שביקשת: אנא אל תטפלו בי? היה מקרה אחד בלידה האחרונה שהיה מיילד ערבי, וביקשתי, ואגב, שוב ביקשתי נענו בהסכמה  גם בגלל שהוא גבר, אגב זה מפריע לי וגם בגלל שהוא ערבי. חשוב לי שברגע הזה שהוא באמת נס ופלא בעולם, יהיו מסביבי יהודים, כן.
וזו לא גזענות? מבחינתי זו לא גזענות. לא. אני שוב מבדילה בין ערבים ואשכנזים ותימנים וספרדים וכל דבר אחר בעולם. הם בני העם שלי, והם האויבים שלי.

קדיש חילוני חדש של טלי אורנן

לאחר מותו של שמעון ביגלמן מירושלים, נכתב עליו: "עורך ועיתונאי, גנן ומחבר ספרי גינון, זמר מקהלה, מנהל פסטיבל פנטסיה קולית בירושלים, חבר הנהלת תזמורת הבארוק ירושלים ופעיל באופרה הירושלמית, לוחם חברתי, אוהד אידיאולוגי של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון ירושלים, חובב נופי מדבר וגליל וטייל מנוסה".

במלאות שלושים למותו פרסמה אשתו טַלַּי אורנן את הקדיש שכתבה לזכרו בעיתון "הארץ". הנוסח התפרסם ב"הארץ" אונליין במרץ 2016. אני מביא את הקדיש, לא רק בגלל שזהו אחד הנוסחים היפים והחשובים וראוי שכולם יכירו אותו ותהיה להם האפשרות להשתמש בו, אלא גם משום שזוהי תוספת חשובה לקאנון היהודי החילוני ולהלכה החילונית.

ב"הארץ" פרסמו את הקדיש תחת הכותרת: "שיר". אני לא חושב שזה שיר, לדעתי זהו קדיש. ראוי שייאמר על נפטרים, בטקסים ברוח יהודית חילונית ובכלל. הוא אמנם שייך בקטגוריה הכללית לספרות היהודית, אבל, זוהי הלכה. בהלכה החילונית כדאי שיהיו טקסטים שניתן לבחור מתוכם לתוך טקסי החיים שלנו, במיוחד ברגעים קשים כמו לוויה ואבלות.

ידוע כבר הקדיש שכתב שלום סמיד מנגבה ויש עוד אחרים אבל חשוב שיכירו את הקדיש היפה שכתבה אורנן.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ בֶּן הָאָדָם עַל שֶׁיָּדַע כִּי מִן הֶעָפָר הוּא וְאֶל הֶעָפָר יָשׁוּב, וְעַל אַף זֹאת בָּחַר בַּחַיִּים וְשָׂמַח, וְעָלַץ, וְרָגַשׁ, וְאָהַב.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח בֶּן הָאָדָם אֲשֶׁר מִן הַחֹמֶר בָּא וְאֶל הַחֹמֶר שָׁב, וְעַל אַף שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא כִּי סְפוּרִים יָמָיו עַל הָאֲדָמָה, הָיָה חַי וְשׁוֹקֵק, תְּאֵב דַּעַת וְשִׂמְחָה, צוֹחֵק וְדוֹמֵעַ, רוֹגֵז וּמַרְגִּיז, אוֹהֵב וְאָהוּב עַל כִּי אָדָם הוּא. יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע שֶׁעָמֹק הַבּוֹר הוּא וְרָחָב וְלֹא יִמְתְּקוּ לוֹ שָׁם הָרְגָבִים. עַל כִּי יָדַע שֶׁאֵין בִּפְנֵי מִי וְאֵין עַל מָה לָתֵת אֶת הַדִּין כִּי אֵין אַחֲרִית בַּשַּׁחַת. רִיק וַאֲבַדּוֹן יִשְׁכְּנוּ שָׁם לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וְעַל אַף זֹאת דָּבַק בַּחַיִּים, וְלָחַם עֲלֵיהֶם בְּפִכָּחוֹן, בְּאֹמֶץ, בִּגְבוּרָה, וּלְלֹא מוֹרָא. יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע כִּי רַק בּוֹ מְצוּיָה מִדַּת הָרַחֲמִים. עַל כִּי קִוָּה, הֶאֱמִין, וְשָׁאַף לָשִׁית שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ בְּיוֹדְעוֹ שֶׁרַק עָלָיו וְעַל שֶׁכְּמוֹתוֹ מוּטֶלֶת מִצְוָה זוֹ וְאֵין אַחֵר זוּלָתָם שֶׁיָּשִׂימוּ שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ.
עַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ, יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה בֶּן הָאָדָם, שִׁמְעוֹן בֶּן מִרְיָם וְשָׁאוּל, בַּעֲלִי, אַב יְלָדַי, נָעֲמָה וְנָדָב לְנֶצַח נְצָחִים, לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וְאָנוּ כָּאן, הַנּוֹתָרִים: נִדְהָמִים, נְטוּשִׁים, וְגַלְמוּדִים.
לוּ נִמְצָא — בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב — מָעוֹן נָאוֹת לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת הַזִּכָּרוֹן. לוּ נִמְצָא, לוּ נִמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה, מְנוּחָה נְכוֹנָה — לַגַּעְגּוּעַ.
טַלַּי אורנן

קליפ החתונה של אלינה ומרט מרץ 2016

לאלינה ומרט ערכתי טקס חופה וקידושין במרץ 2016 באשדוד. אני מביא את קליפ החתונה שלהם שצילם וערך חבר שלהם דני שגם חתם על הכתובה. 

זה הסיפור שסיפרתי עליהם בזמן הטקס: הם הכירו בעת שירותם הצבאי, באופן מקרי כשהיו באותו בסיס, בהתחלה זה היה רק קשר מקרי ושיחות פה ושם, אבל בסופו של דבר הפכו לזוג בתאריך העגול של 22.2.2012, לפני כארבע שנים. מרט החליט לאחר כמה שנים של זוגיות שהגיע הזמן לשדרג את היחסים ביניהם ורצה להכין משהו מיוחד כשטסו לפראג, אבל לא התאים כשהאימהות באזור. הטבעת נגנזה. חודש לאחר מכן, ביום הולדתה של אלינה, הזמין מרט מקום שמקיף על כל גוש דן, מסעדה במגדל עזריאלי. אלינה לא ציפתה כלל להפתעה כאשר מרט שלף את הטבעת ושאל את השאלה. נשימתה נעתקה ולאחר שחזרה הנשימה היא אמרה כן. 

הייתה חתונה שמחה מאד, אפשר לראות בקליפ.

קליפ החתונה של יוליה וארתור ינואר 2016

צילום: נרדי גרין

ליוליה וארתור ערכתי טקס ב 7.1.2016 וזה קליפ החתונה שלהם. זה טקס זכור במיוחד משום שסידרתי בעבר את קידושי אחותו של ארתור, אליהם הגעתי דרך אח של בן הזוג שגם אותו חיתנתי ועוד חברים. בסה"כ היו בקהל 4 זוגות שערכתי להם טקס. אני יכול לומר במקרה הזה שהכרתי הרבה מהאורחים משום שהכרתי גם חלק מההורים שנכחו.

יוליה וארתור אנשים יפים, הקליפ יפה, וערוך חפה. אבל, לצערי, לא מראים את  כל החלקים השוויוניים בטקס בהם הכלה חותמת על כתובתה ועונדת טבעת לחתן. יש לשנייה אחת את הקטע שבו הכלה משקה את החתן. ולכן אני מצרף כאן תמונה בה יוליה מקדשת את ארתור בטבעת. מעשה שהוא חובה בטקסים שלי.

מהי הסיבה שעורכי הקליפ השמיטו את רוב האקטים השוויוניים בטקס?
בהנחה שיוליה וארתור לא אמרו להם במפורש לעשות את זה, דבר שאני מניח שלא קרה, אזי, זוהי מעין צנזורה עצמית של הצלמים והעורכים שאולי קשה להם אישית לחיות עם כך שהכלה חותמת על כתובתה, מקדשת את בן זוגה ומדברת בטקס שלה. מעין ערעור על השקפת עולמם. אולי הם חוששים לפרנסתם שמא יתגלה שהם מצלמים חתונות חילוניות. בכל מקרה, השוויון בטקס הוא עקרון חובה בכל הטקסים שאני עורך וכך היה גם אצל יוליה וארתור. שיהיה להם בהרבה מזל טוב ובהצלחה!!!

למה חובה שהכלה תדבר בטקס נישואיה?

השו"ת של הרב אריאל צילום מסך מהאינטרנט

מבחינת ההלכה החילונית, החובה היחידה בטקס הנישואין החילוני היא השוויון. שוויון מתבטא בשני המרכיבים החשובים ביותר בטקס: הקידושין בטבעות עם אמירה שוויונית, והכתובה השוויונית עליה חותמים שני בני הזוג. ניתן להדגים את העוול המובנה בהלכה הדתית, בהרבה מקרים, אבל מדי פעם עולה שאלת רב בנוגע לטקס הנישואין שניתן באמצעותה להדגים את האפלייה וחוסר השוויון. השאלות עולות כולן מתוך עולמה של ההלכה הדתית, לפתע פתאום נשים דתיות, מודעות ומשכילות מעיזות "להרים ראש" ורחמנא ליצן רוצות לדבר או לשמוע נשים במהלך טקס החופה. הנה כמה דוגמאות.
הראשונה, שאלת הרב נוגעת להקראת הכתובה על ידי אישה, לאו דווקא הכלה, בחופה:

ארוסתי ואני עתידים להנשא בע"ה ולפני זמן לא רב בקשה ממני ארוסתי כי את הכתובה היא מעוניינת שתקרא ראש המדרשה בה למדה. כיון שטרם ראיתי דבר שכזה ולמרות שנאמר לי ע"י שפעולה זו אינה סותרת את ההלכה, אני עדיין מוצא טעם נפגם בדבר. אם בשל פגיעה בכבודו של מסדר הקידושין, ואם בשל חוסר ההגיון שבדבר, הרי זהו כתב ההתחייבות שלי כלפיה ואם אני איני קורא אותו (מפאת אי שליטתי בארמית) אזי לפחות שמסדר הקידושין שהוא מדריכי ונציגי ייקרא אותו. אשמח לקרוא את חוות דעתך?

מי שענה על השאלה זהו הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, אב"ד לממונות בר"ג וראש ועדת השמיטה של הרבנות הראשית. האם הצלחתם לנחש כבר מהי תשובתו ומהי העילה לתשובתו?, הנה מה שענה:

אכן יש כאן פגיעה בכבוד הרב וכן חוסר טעם.  בכלל, הנסיון לחדש דברים ללא צורך וללא סיבה מוצדקת (אנו מחדשים דברים רבים שתנאי החיים המתחדשים גורמים להם, במסגרת עקרונות ההלכה הנצחיים) ולבטל את מנהגי ישראל מדורי דורות היא ערעור מסוכן של כל המסורת שלנו. אל תתחילו את חייכם החדשים בשבירת מסורות. המשיכו את רצף השושלת ההלכתית שלנו ורק במקום בו התנאים מצדיקים שינויים במסגרת ההלכה הקבועה תעשו זאת בהדרכת פוסקים מובהקים.

התשובה לשאלה למה, בנושא השתקת האישה במקרה הזה היא ראשית כי יש מישהו שרגשותיו נפגעים מזה שאישה מקריאה בטקס, לא מובן למה הוא צריך להיפגע מזה, ועוד יותר לא ברור למה זה "חוסר טעם". התשובה השנייה היא: "ככה". או במילים אחרות כי זה יערער את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. אכן סיבה מצוינת. פתרון מצוין לכל העצלנים, פשוט העתיקו את תשובתו של אריאל, קופי פייסט, וזה יפתור אתכם מכל התמודדות עם בעיות. אין שום תשובה עניינית.

הדוגמא השנייה היא התשובה היותר ליבראלית של הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול  ופעיל ציבורי בולט בזרם הדתי לאומי. חבר בארגון רבני צהר ובפורום תקנה, מכהן בוועדות שונות של משרד הבריאות וראש הדסק לאתיקה ודתות במרכז לאתיקה בירושלים. והפעם זו שאלה של כלה שרוצה בעצמה (?!?!?) להקריא מתוך כתובתה, תחת החופה. אכן מעשה אמיץ מצידה. אולי כאן נראה איזשהו שינוי הלכתי?

אני מתעתדת להתחתן בעוד ..... סלע המחלוקת ביני לבין ארוסי נוגע לעניין הכתובה. היות ואקט הקידושין הינו אקט קנייני, החילותי לחפש אחר אלמנטים אשר ניתן להוסיף לחופה אשר כפופים להלכה ואין בהם בכדי להכעיס או להראות פאתטיים. נודע לי כי אין איסור על כך שאשה תקרא את הכתובה. הרעיון מצא חן בעיני עד מאד היות ונראה לי כי אקט סמלי זה מעדן את שטר הזכויות החד סטרי אותו אני מקבלת בחופה בעת מעמד הקידושין- מעשה הקניין. רואה אני חשיבות רבה לכך שתהא אשה בחופה בעלת תפקיד אשר אינו סותר את ההלכה ומקנה צביון יותר אישי. (כמובן שאין זה מאזן את נוכחותם של הרב, 2 העדים ו 7 המברכים הגברים כולם אולם אין בכך כוונתי). מה גם שהאשה עליה מדובר הינה תלמידת חכמים עוד מבית אביה אשר בקיאה ברזי ההלכה ואף הגמרא כפי שרבים וטובים היו יכולים רק לייחל. ארוסי טוען כי הכתובה הינה מייצגת את הזכויות אותן הוא מעניק לי ואין הדעת תסבול כי אשה תקריא אותן בתור שליחתו, גם אם ביני לבינה יש קשר הדוק (בהיותי יוצאת מדרשה). כל אחד מאיתנו מתבצר בעמדתו באומרו כי סוגיה זו "בנפשו" וכל ויתור הינו בעצם ויתור על עקרון אשר לא יישכח... היש אמירה הלכתית או דרך ביניים שיש בה להשכין השלום?  שכן לעת עתה, השלום מאתנו והלאה. 

התשובה של שרלו

ראשית שיהיה בשעה טובה. גם עצם העובדה שאתם מקימים את ביתכם בבריאות בקדושה ובטהרה, וגם העובדה שאתם במחלוקת עמוקה ומוצאים את הדרך להתנהל בה. זה חלק מחיי הזוגיות, ואם יודעים לנהל אותה נכון הרי היא מעצימה את הקשר ולא פוגעת בו. דיונים בין בני הזוג נעשים גם כשמדובר בעיקרון שהוא מאוד חשוב לכל אחד מהם. אחלק את תשובתי לשלושה חלקים: א. אין שום איסור בכך שאישה תקרא את הכתובה. בכלל קריאת הכתובה היא כמעט ללא מעמד הלכתי משל עצמו, והיא מהווה סוג מסוים של הפסקה בין אירוסין לנישואין, ובעיקר אם חותמים עליה קודם לחופה או אם העדים קראו אותה קודם לחופה. על כן, לא ניתן לייחס לקריאת הכתובה חשיבות הלכתית כלשהי. ב. אינני מוצא קשר ישיר בין הרצון שאישה תקרא את הכתובה לבין הטיעונים ששניכם מעלים לכאן ולכאן. אני מבין כי את רוצה שתהיה אישה, ללא קשר אמיתי לשאלה מה תוכנה של הכתובה, וגם אם כתבת שהדבר מעדן את שטר הזכויות הרי שהמשך דברייך מביא את הטיעון העיקרי – עידון העובדה שיש רק גברים הקשורים בחופה. אינני מוצא גם קשר ישיר לדברים שהבאת בשם ארוסך – קורא הכתובה אינו השליח של הבעל ולכן אין שום קשר בין העובדה שאישה קוראת לבין העובדה שקוראים את הכתובה. מעבר לכך, באותה מידה ניתן לומר שאין הדעת תסבול כי זכויות שאת מקבלת יוקראו על ידי איש. כללו של דבר, נראה מבין השורות (אם כי אני לא בטוח) שהדיון הוא יותר לגבי שותפות של אישה בחופה כחלק מהסדר של החופה ולא דיון הנוגע דווקא לכתובה עצמה. ג. עמדתי בעניין הזה אינה קובעת לגביכם. דעתי אינה נוחה מהעובדה שהכתובה תיקרא על ידי אישה, אולם לא בגלל טיעון הלכתי ישיר, כי אם בשל הקביעה העקרונית שכל דבר ציבורי הלכתי נעשה על ידי גברים. זהו טיעון שמקורו בהלכה, אולם הוא יונק כבר מפרק ב של ספר בראשית ומעמדה כללית שני יונק ממנה (כך במקור נ.ג.). ד. מה אני מציע לעשות ? אין טוב מאשר פשרה. אני מציע כי הכתובה תיחתם לפני החופה כפי שנהוג ברוב המקומות (אם כי לא בירושלים) ובמעמד זה תיקרא בפני העדים כדי שיחתמו עליה כדין. במעמד החופה יאמר הכרוז כי הכתובה כבר נחתמה בפני עדים קודם החופה, ועל כן אנו מזמינים את "תלמידת החכמים" שתקרא את הכתובה. על ידי כך יהיה ברור כי קריאה זו היא קריאה טקסית ואישית ונוגעת בלבבות, ואילו העניין ההלכתי נעשה בדרך המקובלת. 

זוהי תשובה עניינית יותר מבחינה הלכתית, אם כי תשימו לב ששרלו נגד שהכלה תדבר בחתונתה, אם הדבר היה תלוי בו. הוא אומר שמבחינה הלכתית אין שום מעמד לקריאה הלכתית והוא בשל כך מאפשר את הפשרה שיסייגו וימסגרו את ההקראה בכך ש"תלמידת חכמים" מקריאה את זה בצורה ריטואלית. שרלו מוכן שיעשו לאישה טובה בתנאים מסוימים, הדי ג'יי יקרא לה להקריא ולא חו"ח הרב, שמא ייתן ידו לדבר עבירה.

לעומתם אמר הרב בני לאו, לא בתשובה לשאלה, אלא כדבר תורה לפרשת השבוע, רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה שהגיעה העת לתת לאשה לקדש תחת החופה. כלומר לא רק שייתנו לאשה להקריא, אלא להיות חלק במעשה הקידושין ללא שום סייג. כשותפה שווה. זהו ערעור ממשי על עמדת ההלכה של שני המצוטטים למעלה. אתם יכולים רק לדמיין את קיתונות הרותחין שנשפכו על בני לאו, בשל עמדתו החריגה.

ההלכה החילונית אינה יכולה לסבול את זה שאשה הנכנסת לשותפות זוגית לא תבטא את רצונה באופן וולונטארי, לא תחתום על החוזה שהיא חלק ממנו ולא תורשה להקריאו. או שלא יורשה שקולה של אישה יישמע בחופה. מוטלת עלינו המשימה כרבנים חילוניים לעשות תיקון הלכתי כך שיישמע קולם של השותפים בטקס הנישואין בצורה שווה. אם האישה אינה מדברת ואילו הגבר מדבר, הרי שאין כאן שוויון, ויש הדרה של האישה. אסור לרב חילוני לשתף פעולה עם השתקה אקטיבית של האישה בטקס הנישואין ולכן חובה ששני בני הזוג יאמרו ויקדשו, וכמובן כל אישה אחרת הרוצה לתרום לטקס מוזמנת לעשות כן. ובא לציון גואל.

טעות במאבק של נשות הכותל

פרופסור שולמית מגנוס ממקימות נשות הכותל, פרופסור לתולדות עם ישראל ב"אוברלין קולג'" באוהיו בארה"ב, פרסמה מאמר בYnet יהדות שכותרתו: ""נשות הכותל"? אאוט: לא מוותרות על הכותל המערבי". עיקרו של מאמר הוא בעצם ביקורת על הסדר הפשרה ההיסטורי שמשמעותו היא בניית רחבת תפילה נוספת בחלק מהכותל המערבי שיהיה פתוח לתפילה לכל ללא אפלייה מגדרית או אחרת. (על כך כבר כתבתי כאן).

 המאמר בעייתי ביותר משום שיש בו עובדות שאינן נכונות, ומעמיד את נשות הכותל באור מגוחך.

כותבת שולמית מגנוס: על "קשת רובינסון": "מתחם צדדי שאינו נמצא מול הכותל עצמו". העובדות אומרות אחרת: הכותל המערבי אורכו 488 מטר. מתוכם גלויים רק כ-66 מטרים לרחבת התפילה המרכזית, ועוד כ-80 מטרים בגן הארכאולוגי, מה שמגנוס מכנה בטעות "קשת רובינסון" הוא בעצם כרכוב קטן בכותל המערבי, שריד למעבר כניסה להר הבית.
בתכנית הפשרה שהתקבלה, אם וכאשר תיושם, תבנה מרפסת גישה לכותל המערבי בחלק של הגן הארכאולוגי שתהיה פתוחה לכולם, וכנראה תהיה אפילו יותר גדולה מרחבת התפילה המרכזית. האם מגנוס לא מכירה את זה? אם היא לא מכירה זו בורות. אני לא מאמין שהיא לא מכירה את העובדות. זו בעצם ביקורת חריפה על לטעמי ההסדר שהושג, תוך מחאות של החרדים, מהווה הישג במלחמה על שינוי הסטטוס קוו ופתיחת שוק הדת לתחרות חופשית. כתיבת המאמר היא מעשה של לשפוך שמן על מדורת ההבלים הזו שנקראת הכותל המערבי. את תחושתי לגבי מדורת ההבלים הזו ביטא יפה ליאור שליין בתכנית "גב האומה": 

"תודה רבה לכן נשות הכותל על המאבק שלכן להתפלל עם טלית ותפילין בכותל המערבי. נשים פמיניסטיות, מודרניות ואינטלגטיות שנלחמות על זכותן להתעטף בחתיכת בד ורצועות עור, להתפלל לאל יודע כל ולדחוף פתק מנייר לחור בקיר... סליחה, סליחה, זה 2016, גברים לא יכולים למנוע מנשים להיות פרימיטיביות..."

או כפי שכתב מאיר שלו בידיעות אחרונות:

"...כל אחד רוצה נתח מהכותל, וכיוון שגם אני יהודי, אצטרף גם אני למהומה, כי מדוע יקופחו יהודים כמוני? גם אני רוצה מקום משלי, שיוגדר כרחבת התפילה של אנשים שלא הולכים אל הכותל ולא מתפללים בו, ובאופן כללי לא משתטחים, לא מנשקים ולא פוקדים מקומות שיהודים אחרים נתנו להם מעמד של קדושה. היהדות שלי אינה פולחנית, והכותל, מבחינתי, הוא מקום היסטורי חשוב מאד. על כן אני דורש שגם לי תהיה שם רחבה קטנה, שאליה לא אגיע ובה לא אתפלל, לא אתחב פתקאות, לא אחבוש כיפה מנייר שאיזה נודניק יגיש לי, לא אריב עם אף אחד ולא אשבע אמונים לצה"ל. גם לי ולדומים לי מגיע מקום בכותל."

כנראה שזו טכניקה של נשות הכותל - הן עושות פרובוקציה ומפגינות ואז הן מגיעות להסכם פשרה ולאחר מכן מערערות עליו באמצעות פרובוקציות, הפגנות ופנייה לבית המשפט עד שהן מצליחות להגיע לפשרה נוספת. שלא תבינו לא נכון, אני בעדן והלוואי שתצלחנה. אבל אמירה של עובדות לא נכונות וביקורת כזו, סמוך כל כך למה שהן הגדירו בעצמן כהישג מזהיר והיסטורי, מעמידה אותן באור מגוחך ופוגעת במאבקן שלהן. אני יכול לנחש שפרופסור שולמית מגנוס, כוונתה טובה, היא רוצה לפתוח את רחבת התפילה המרכזית לתפילה שוויונית. הבעיה עם הדבר הזה היא שמעמד רחבת התפילה המרכזית הוא כשל בית כנסת אורתודוכסי, אפשר לומר אפילו מתחרד. מעמד שמוקנה בצורה חוקית, אין סיכוי להפוך אותו לבית כנסת רפורמי, וגם לא צריך, משום הפשרה מאפשרת רחבת תפילה שוויונית בחלק מהכותל המערבי. לכן לא מובן, לא פרגמטית ולא אידיאולוגית, לאן חותרות נשות הכותל. ראוי היה שהמאמר לא היה נכתב, או לפחות היה מביא את הביקורת בצורה קצת יותר הוגנת.

תמונות מחתונות 2015

הנה קליפ קצר שערכתי מתמונות מחתונות של זוגות שסידרתי את קידושיהם ב 2015 וקצת ב-2016. התמונות לא באיכות הכי טובה כי כולן צולמו בנייד.

האופנה החדשה - שיימינג לסרבני גט

כלי חדש הוכנס במלחמה נגד סרבני הגט: "שיימינג". לא שהדבר אינו נחוץ, אולי זה יכול לעזור. אבל צריך לחשוב קצת לאן הגענו ולאן מועדות פנינו.

ראשית, מבחינה הלכתית מדובר בשימוש במשהו, עליו נאמר במשנה, במסכת אבות "והמלבין פני חברו ברבים... אין לו חלק לעולם הבא". ובתלמוד הבבלי: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". לפעמים אולי צריך להלבין פני אדם ברבים על מנת למנוע עוול גדול יותר, כמו למשל במקרה של עודד גז שמסרב לתת גט לאשתו.

אבל, תוצר לוואי של השימוש, שילך ויתגבר לדעתי, בטכניקת הלבנת הפנים הזו הוא המשך הנמכת והזדהמות השיח הציבורי בישראל. במקום לעסוק בפתרונות הראויים, עוסקים בתוצרי הלוואי של מצב בלתי נסבל ובכך מחזקים את שליטת ההלכה הדתית על החיים הציבוריים בישראל. כולם עוסקים באדם ולא בשינוי המצב החוקי. האבסורד הוא שהכותרת אמרה: "מנכ"ל בתי הדין, בעקבות השיימינג: 'עודד גז חייב לקחת אחריות על מעשיו'". כלומר יש מצב בחוק שמאפשר לאדם לא לקחת אחריות על מעשה שיכול להיחשב כגרימת עוול, כל הרשויות חושבות כך, הציבור חושב כך, אבל ההלכה והחוק במדינת ישראל שילבו ידיים כדי לאפשר לפגוע בנשים.

שאלת האחריות האישית

ראשית, עולה פה שאלת מי אחראי למצב הקיים ומה חלקם של המעורבים? במקרה שלנו, סרבן הגט לקח כבר אחריות למעשיו. הוא החליט לשלם את המחיר הידוע מראש על סרבנות גט. בין הסנקציות הצפויות ניתן למנות את: מזונות עונשיים - לשלם לאשתו מזונות גבוהים יותר, סנקציות אזרחיות - מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד. הרחקות דרבנו תם: נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בניו בקבר ישראל. וגם ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי. ועכשיו נוסף כלי נוסף להרחקות: כלי חברתי, הלבנת פניו ברבים ברשתות החברתיות. ובתקשורת ההמונים. הוא מוכן לעמוד בכל הענישה הזו ובלבד שלא לתת גט לאשתו.

מה לגבי האשה מה חלקה בעניין? בלי להתייחס ספציפית למקרה הזה, הרי שכל אישה שמתחתנת במדינת ישראל, חושפת את עצמה במודע לגחמות ההלכה הדתית. ההלכה, ובעקבותיה גם החוק בישראל, מאפשרים בצורה מובנית מצב של סרבנות גט. מהי סרבנות הגט? זהו מצב שבו אדם נשוי מסרב לסיים את נישואיו באופן רשמי, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או האישה מבעלה להינשא לאחר. גט אי אפשר לכפות, הוא ניתן וולונטארית. כל אשה הנכנסת לנישואין הלכתיים, אמורה לדעת את זה. מרגע שבחרה בחירה חופשית להינשא הלכתית, האחריות, גם על פרוק השותפות, מוטלת עליה.

תאמרנה האומרות: אל לנו להאשים את הקורבן, המוחלש. במקרה הזה, המוחלשת. האמירה הזו מחלישה עוד יותר את הנשים ואומרת בעצם לנשים אין יכולות ורצון משלהן, הן נתונות במצב שבו ניטל מהן כח החשיבה, הבחירה וההכרעה החופשיים. נכון שיש חוסר במידע ובידע, אבל, כאשר אני אומר שיש לחנך לקבלת הידע הזה, שוב יאשימו אותי בפטרונות: "מי אתה שתחנך נשים...".

אין ספק שהסיטואציה לא פשוטה משום שרב הנשים הללו, מכח דרך חייהן ההלכתית ואמונתן במוסדות הרבניים תופסות את המצב כחסום בפניהן. יש רק ברירה אחת שהן מכירות והיא כפיפות לבתי הדין הרבניים. הן לא מודעות ולא מקבלות את העובדה שיש מסלולים עוקפים, ליהודים, בכניסה לשותפות זוגית ובהתרתה במדינת ישראל. במקרה דנן, לא רק שלא הייתה חייבת להינשא ברבנות על מנת לחיות בשותפות זוגית, היא גם לא חייבת לקבל גט על מנת לחיות עם מישהו אחר. ידועים בציבור היא בעייתית ביותר מבחינת נשים רבות, ולכן עלינו להפנות את שאלת האחריות אל המדינה והחברה ולא להאשים בעיקר את קורבנות המצב החוקי וההלכתי.

מה תפקידה של המדינה?

האחריות אם כך, נופלת בעיקרה על המדינה. היא צריכה לאפשר מסלולים שווים לכל, בכניסה וביציאה משותפות זוגית. היא צריכה לחנך לחופש מידע מלא לכל האפשרויות הקיימות ולאפשר לפרט להחליט מתוך ידיעת הברירות השונות. 

מה שאסור למדינה לאפשר הוא מצב בו לצד אחד בשותפות הזוגית יש כוח שרירותי למנוע את הזכויות מהצד השני. יתירה מכך, אל למדינה לאפשר לחוקים דתיים ולבתי דין דתיים לקבל את המונופול על חייהם האישיים של כלל האזרחים. למשל, אחד האבסורדים הגדולים הוא שהמפלגות הדתיות מונעות העברת חוק לבחירת נשים כקאדיות, בבתי דין מוסלמיים, כנהוג בכל מדינות ערב, משום החשש שגם יהודיות יבקשו זכויות אלה, רחמנא ליצלן... הכפיפות של מדינת ישראל לחוקי ההלכה הדתית יוצר מצב בלתי אפשרי ולכן יש להפריד את הדת מהמדינה בהקדם.

מהו המצב הרצוי?

אף הצעת חוק, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, אינה מבטאת לדעתי את הראוי במדינה דמוקרטית. כל ההצעות הן סוג של פשרה. חוק כזה שמבטא זכות בסיסית של האדם צריך להיות במעמד חוקתי. לכן צריך להציע הצעה חדשה שתאפשר מצד אחד ליחיד לבחור את הדרך בה הוא רוצה להינשא ולהתגרש, ומהצד האחר חופש לכל הזרמים הדתיים והתרבותיים לבטא את אמונותיהם.

הנחות הבסיס

1. האופי הטקסי של מסיבת החתונה, או של הגירושין, אינו מעניינה של המדינה.

2. תפקידה של המדינה לרשום נישואין וגירושין לצורך שמירה על כללי התקשרות בסיסיים בין בני אדם בבואם ליצור משפחה. לצורך כך קיימים חוקים נוספים (למשל, "חוק גיל הנישואין" תש"י – 1950, חוק העונשין, סעיפים 175- 183: "איסור ריבוי נישואין").

3. זכותו של כל אדם לקבל את הסטטוס החוקי של נשוי/אה או גרוש'גרושה, ואת הזכויות והחובות, ללא אפליה מכל סוג שהוא, כולל מניעת אפליה של בני זוג מאותו המין. 

4. אדם יוכל לבחור את הדרך להינשא ולהתיר את הנישואין ללא שום הגבלה, בצורה אזרחית, תרבותית או דתית.

5. החוק צריך לשקף את הרצון להפריד את הדת מהמדינה. 

6. על מנת ליצור הליך אחיד, הסמכות לרישום נישואין וגירושין צריכה להיות אחת ולא מחולקת בין משרדים, ו/או רשויות אחרות. כדאי שהסמכות שתהיה במשרד המשפטים. ודאי שלא במשרד הדתות, משום שהסמכות למנות רשמים היא אזרחית ולא דתית. 

7. החוק צריך להיות פשוט, קצר ובהיר. 

8. החוק המוצע צריך להחליף את חוק נישואין וגירושין הקיים.

9. יש לבטל את חוק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922". חוק המבטא תפיסה מנדטורית שמקורה עותומאני. החוק קובע בין היתר את סמכותם של בתי דין דתיים לדון בענייני מעמד אישי ומפרט מהם עניינים אלה ומהן סמכויות בתי הדין הדתיים השונים. בימי האימפריה העותומאנית, נמסר השיפוט בענייני המעמד האישי בידי ה"עדות הדתיות". המנדט הבריטי אימץ את השיטה, והחוק הישראלי המשיך אותה. בחוק נכתב כי כל ענייני המצב האישי מסורים לבתי הדין של "העדות הדתיות". לצורך הוראות אלה, ענייני מצב אישי פירושם תביעות בענין נישואין או גטין, מזונות, ועוד.לבתי הדין הדתיים יש אם כן סמכות לדון רק במקרים בהם האדם מסווג על פי עדה דתית מוכרת בחוק: יהודים, נוצרים מוסלמים או דרוזים. אם אדם אינו בן עדה דתית – הרי הוא "חסר סיווג דת" במרשם האוכלוסין.

בעיות נוספות

ניתן לטעון גם כי אין קשר בין חוקי הגירושין לשאלה האם יתבצעו ללא תקלות. מן המפורסמות היא שפרוק שותפות זוגית יכול להיות מכוער. שרירות לב אינה צריכה סיוע חוקי, היא רק צריכה עו"ד טוב/ה שימצאו כבר את הדרך לאמלל ולסחוט את הצד השני... החוק צריך לאפשר כניסה ופירוק שותפות שכזו עם כמה שפחות מהמורות שניתן. וודאי שהמצב הקיים של סרבנות גט כברירה חוקית הו בעייתי ביותר.
אבל גם אם יתקבל עקרון הבחירה החופשית, יוכלו נשים לבחור להיות כפופות לחוק ההלכה הדתית שמפלה אותן. וכאן לא נוכל לטעון יותר שהמצב בעייתי ושהאחריות על המדינה. כאשר נשים יידעו את כל הברירות הקיימות ויבחרו במצב שיפלה אותן, אזי יהיה מוצדק להטיל עליהן את האחריות.
נשאלת השאלה - האם ניתן יהיה לאסור בחוק סרבנות גט?

כמעט שבת שלום - תמונת ראי של מצב היהדות היום

"ארץ נהדרת" שבעונתה ה 13, כונתה בתמונת פרומו שפורסמה גם "עונת הבר מצווה", הצליחה להעלות את חמת הרבנות הראשית והעיתונות החרדית בגלל אותו צילום. הרבנים הראשיים והשר לשירותי אמרו עליה שהם: "מגנים בתוקף את השימוש בספרי תורה ובבית כנסת לצורכי בידור בתוכנית סאטירה". אולי רק דבר אחד לא בסדר, ששמו את ברלד בעזרת נשים... ואולי, רחמנא ליצלן שקיציס נוגע באצבע חשופה בספר התורה. למעשה היו צריכים להיטפל לפינה "כמעט שבת שלום" שמגישים ערן זרחוביץ' וליאת הר-לב בצורה מדהימה. 

הכתיבה של הפינה גאונית בעיני, משום שהיא מבטאת את מצבה של היהדות היום בחברה הישראלית. אני אומר "היהדות" באופן כללי משום שאני נתקל בתפישה הזו של היהדות כמעט בכל מקום שאני הולך אליו. בין אם זה הגן שאליו שלחתי את ילדי,  בית הספר שבו הם עברו ללמוד, פגישות עם מאות זוגות שסידרתי את קידושיהם, פגישות עם נותני שירות במאות אולמות אירועים שערכתי בהן חתונות וגם מפגשים אקראיים ויומיומיים בהם דנים בנושאי יהדות.

הכוונה שלי היא לסוג של יחס ליהדות, שנוצר בימינו, שאני לא יכול לכנות כשיבוש או עיוות, כדי שלא אחטא בהתנשאות, אבל אכנה אותו "יהדות קתולית". השטחה של היהדות למסגרת מצומצמת של מצוות "עשה", כמו כשרות וחגים. המלווה בעיוות ושיבוש אמיתי של פסוקים, פתגמים, אמרות כנף וכאלה.

בהלכה הדתית כמובן אין קשר בין כמות המצוות שאדם מקיים, או מידת הידע והתובנות שברשותו לבין עובדת היותו יהודי. יהודי נקבע על פי ייחוס ולא על פי מעשיו. שהרי נאמר בבבלי: "חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא" (סנהדרין דף מ"ד, ע"א). אך התפיסה של היהדות מושפעת מהעולם המערבי שבעיקרו נוצרי, מהתפיסות בתרבות הפופולארית של דת וגם מהתחזקות המיסטיקה, הקבלה והרבנים הטוענים לבעלות על כוחות מיוחדים (הרנטגן, האמ אר איי, האולטראסאונד החלבן, הרפתן וכדומה). הדברים האלה מובילים לעולם מושגים שמתחיל להידמות לתפיסות נוצריות בהן יש איסורים על הנאות הגוף, בהן מודגשים רגשי האשמה האישיים, והיחס אל כהני הדת הוא כאל שליחי אל בעלי כוחות מופלאים. כל אלו הפכו לנפוצים, וביטויים שלהם ניתן למצוא בבהילולות רבנים, בטקסי הפרשת חלה, בהפיכת זרמים אזוטריים ביהדות כמו חב"ד והנחמנים לזרמים מרכזיים ובתופעה בה מנהיגים, קציני משטרה, צבא ושועי המדינה שוחרים לפתחם ולעצתם של רבנים.

הקטעים של "כמעט שבת שלום" ב"ארץ נהדרת" מביאים את עולם המושגים הזה לקיצוניות באמצעות מערכונים קצרים שכל מילה בהם מגחיכה את הבורות ורגשי האשמה העממיים האלה, באמירה: אני לא יהודי/יה מספיק טוב/ה, ולכן אני אפנה למומחה ליהדות, זה לא חייב להיות רב, אלא מישהו ש"מתחזק", "חכם", היודע לפתוח ספר מקורות מימין לשמאל, לצטט בצורה עילגת אמרות שפר. הוא (לפעמים היא) יתן לי אינדולגנציה - מחילה על חטא, או לחלופין עצה מועילה לחיים טובים שיקנו לי שקט נפשי שאני יהודי/יה טוב/ה עד לחטא הבא. העצה הראשונה שנותן החכם ראובן במערכון "הטסט" לכל היהודים "המסתכלים" בתכנית היא: "להיכנס למעלית שבת, לחוש את הקדושה, לעמוד במקום בו עמדו אבות אבותינו ולתת לשכינה להעלות אתכם קומה קומה"... מעלית השבת הזו משולה בחיים לכשרות הניתנת לחומרי ניקוי, לטירוף שאוחז במרכולים מדי שנה לפני הפסח כאשר חודש לפני החג מעלימים מהמדפים את המוצרים שנחשבים לחמץ, או לטקס הסרת הכישוף שעשתה אמא של דודו אהרון בעזרת "חכם" כדי שלא יתחתן עם אשכנזייה...

להכניס את "ארץ נהדרת" לבית כנסת עבור הרבנות הראשית והשר לענייני דת זה כביכול כמו להכניס צלם להיכל. כמובן שהכל שטויות, אני בטוח שלא רק שהם צופים אדוקים בארץ נהדרת, הם גם מתמוגגים מצחוק. זו הצביעות של הממונים על הדת והנהנים מחלוקת המשאבים שלה. אלו הרוצים להחמיר את חוקי היהדות עד זרא, כדי לחזק את שליטתם על ההמונים הנבערים מדעת יהודית.

כבוד ליוצרי "ארץ נהדרת" על הפינה המצויינת, וכמובן חייבים לתת כבוד גם ל"גב האומה" ולליאור שליין. שניהם בעצם עומדים בחזית מלחמת התרבות כנגד ההדתה וההתחרדות של החברה הישראלית.

חובה לצפות במערכון "הטסט" ששודר לראשונה ב"ארץ נהדרת", ב-11.2.2016.

מספר הידועים בציבור במדינת ישראל ממשיך לעלות

אני מביא עדכון לרגל נתונים שפרסם הלמ"ס לרגל יום המשפחה ב-7.2.2016. הנתונים מדברים על המושג של "מגורי יחד של זוגות", המכונים בלעז: "קוהביטציה" והמונח העברי הוא: "זוגרות" ובלשון העם "ידועים בציבור".

מספר הידועים בציבור עלה תוך עשור פי 2.5. נתון זה התעדכן השבוע עם נתוני הלמ"ס שפורסמו ב 7.2.2016, ליום המשפחה ל' בשבט תשע"ו: בשנת 2014 היו בישראל כ 1,694 אלף זוגות. רוב הזוגות בישראל (כ 95%) הם זוגות נשואים. יתר הזוגות, כ 88 אלף זוגות, הם בני זוג החיים יחד אך אינם נשואים זה לזו, כ 84 אלף מהם זוגות יהודים, שהם כ-6.1% מכלל הזוגות היהודיים.

כבר כתבתי על העלייה המטאורית בפוסט הזה לפני שנתיים, ואפשר לעדכן את הנתונים בדיאגרמה שמשמאל. הנתונים אז דיברו על עלייה של פי 2.5 תוך עשור. המגמה הזו ממשיכה לצד הירידה במספר הנישאים באופן כללי, ביחס לגודל האוכלוסיה, והירידה במספר הנישאים בנישואין אזרחיים בחו"ל. אולי אנשים ממשיכים לבחור בתא המשפחתי אך בוחרים לשנות את הדרך לציין את הכניסה אליו.

אדריאן בלו (Adrian Belew) בהופעה בתל אביב

אדריאן בלו בבארבי, תל אביב 3.2.2016
צילום: נרדי גרין

אחרי שנים רבות שלא הזדמן, ירדתי לבועה התל אביבית להופעת רוק, כדי לראות את אחד מכוכבי ילדותי - אדריאן בלו, שהגיע לארץ בפעם הראשונה כפרונט מן ולא כחלק מהרכב. מעט איזכורים בעיתונות, הכותרת למחרת בגלריה של הארץ הייתה שקרן פלס ורמי קליינשטיין מוציאים שיר חדש... בצד הייתה גם ביקורת קצרה של בן שלו.
את השם שלו שמעתי בפעם הראשונה באלבום של פרנק זאפה מ-1979, Sheik Yerbouti. אלבום המורכב מאוסף הופעות חיות ב 1977-78, בקטע אחד הוא מציג את חברי הלהקה ומזכיר את בלו. זאפה בעצם גילה את בלו בעזרת הנהג שלו שאמר שיש נגן גיטרה מצוין שמופיע בנשוויל, טנסי וכדאי לך לשמוע אותו. בפעם הראשונה נכשל בלו באודישן, ורק בפעם השניה קבל אותו זאפה. אחרי זאפה המשיך בלו לנגן עם דיויד בואי בתקופת Heroes ו Lodger, ושם פגש גם את רוברט פריפ ושניהם המשיכו לקינג קרימזון המתחדשת, ב-1981, יחד. בדרך הוא גם הספיק לעבור אצל Talking Heads ועוד וגם לפתוח קריירת סולו כשהוא מוציא את התקליט  Lone Rhino. אני הגעתי לתקליט הראשון ב-1986, כשהייתי בן 21 וכבר הכרתי את שמו מזאפה. כבר אז התאהבתי. מאז הוא הספיק לעשות 15 אלבומי אולפן, שניים בהופעות חיות וארבעה אוספים. הוא ניגן והקליט עם אינספור אמנים כמו למשל: לורי אנדרסון, ניין אינץ' ניילס, ג'ו קוקר, ז'אן מישל ז'אר, הרבי הנקוק, סינדי לאופר, מייק אולדפילד, פול סיימון ועוד. אני מזכיר את פול סיימון כי בבארבי, עד ההופעה ובמהלך ההפסקות טחנו עד זרא, במשך כשעתיים, את Graceland מ-1986, אולי בגלל שהוא ניגן בו. 

יש הרבה נגני גיטרה שאני מעריך בגלל שהם לא רק מלחינים ויוצרים, אלא גם בגלל שפיתחו סאונד מיוחד משלהם, בינהם אפשר למנות, ללא סדר מיוחד, את קלפטון, הנדריקס, ריצ'י בלקמור, אדי ואן היילן, אנגוס יאנג, טום מורלו, ג'ימי פייג', אל דימאולה, פרנק זאפה, בריאן מיי, אנדי סאמרס, באדי גאי, ועוד רבים אחרים שתקצר היריעה מלמנותם. אדריאן בלו פיתח סאונד משלו וסוג של ז'אנר שקשה לקרוא לו בשם, שמעתי כבר שמשייכים אותו לפרוג-רוק, יש כאלה שקוראים לסאונד שלו תעשייתי, או נסיוני. אבל מה שברור שהוא מסתמך היום באופן כבד על טכנולוגיה של אפקטים ויצירת צלילים שהפכו להיות משויכים אליו. כבר יש לו מה שנקרא "סיגנצ'ר גיטר", גיטרה שמיוצרת לפי הדרישות שלו וקרויה על שמו. אפשר לראות אותו בראיון הבא שנערך על ידי המגזין Premier Guitar, בדצמבר 2014, שבו הוא מסביר על הציוד שלו ועל התפיסה הצלילית המיוחדת.

ההופעה התחילה בערך ב22:00 ונמשכה כמעט שעתיים, עם הפסקה של 10 דקות באמצע, זה אכן אחד הדברים המוזרים בעולם הרוק, אבל אסור לשכוח שבלו הוא קשיש מקריח בן 66... אבל כך גם הקהל, לדעתי הצעירים ביותר שהיו בקהל היו בערך בני שלושים וניתן היה לראות הרבה שיער שיבה, ואבות שבאו עם הילדים שלהם (בני השלושים). למרות שהיו בהופעה הרבה תקלות, היא פשוט הייתה מצוינת. צריך לזכור שזו ההופעה הראשונה בסיבוב האירופי של בלו השנה, ההרכב לא הופיע יחד כבר 5 חדשים, וכפי שהעיד בלו בעצמו - הם לא עשו חזרות. ההופעה הבאה בעוד יומיים בדנמרק למי שמעוניין, ומשם לעוד 20 הופעות ברחבי היבשת שיסתיימו בעוד כחודש. הסאונד כשל לעיתים, מיתר נקרע דווקא ברגע השיא של ההדרן, הוא טעה פה ושם והאפקטים על האייפד לפעמים היו נוראיים. הכל נסלח כי זו הייתה הופעה אנרגטית, ממוקדת וגם מלאת הומור. ההרכב בן העשור נקרא Adrian Belew Power Trio. ג'ולי סליק על הבס הייתה מעולה. טוביאס ראלף על התופים, שמחליף את אחיה אריק סליק בסיבוב האירופי, היה יותר ממדהים. חומת הסאונד של גיטרה בס תופים באמצעות האפקטים הייתה מצויינת. מבחינת הליינ-אפ, היו קטעים מאלבומי הסולו שלו וכמובן שאי אפשר עם כמה קטעים מקינג קרימזון, שכנראה יש איזו מחשבה שהקהל בארץ אוהב יותר. אבל אפילו בלו בעצמו אמר תוך כדי שהוא לא אוהב את קינג קרימזון יותר, וגם לא פחות... אני הייתי מעדיף שייתן קצת קטעים מזאפה, כמו שראיתי כבר שהם ניגנו בהופעות אחרות ביוטויוב, כמו למשל City of Tiny Lights, חבל, אבל לא נורא. בשבילי זו הייתה חוויה לראות את אחת מאגדות הרוק שנותרו בחיים, אגדה שעדיין ממשיכה להיות רלוונטית, ליצור ולחדש. אף מילה על המצב, או על הפיגוע באותו יום בשער שכם. הוא נשאל בראיונות מקדימים לגבי הגעתו לארץ והוא אמר (בראיון ב-nrg): "נראה שיש לי מעריצים נפלאים בכל מקום. חלק מהם הביעו את חוסר שביעות הרצון שלהם מההופעה שלי בישראל, אבל אין לי מוטיבציה פוליטית בשום דבר שאני עושה, אני אמן ומבצע. מבחינתי, כל האנשים בעולם זהים: בני אדם". לי הספיק שהוא שר את השיר Futurevision (מהאלבום: Here מ-1994), שבמקור מוחה נגד אלימות והפליה על רקע צבע, אבל אומר גם שהעולם אינו שחור או לבן, אלא יותר מורכב, יש יותר מצד אחד בכל מצב.

הכותל - בשורה טובה לשוק החופשי של הדת בישראל

כמה מילים של פרשנות על החלטת הממשלה להקמת רחבת תפילה נוספת בכותל המערבי. הממשלה החליטה על ביצוע עבודות בינוי בכותל הדרומי, במתחם שבמרכזו קשת רובינסון, כדי להכשיר בו רחבת תפילה קבועה עבור מתפללים מהזרמים הלא-אורתודוקסיים. היא תפעל לאורך כל השנה, 24 שעות ביממה. המבקרים בשתי רחבות התפילה יעברו דרך שער כניסה משותף. 

ענת הופמן מ"נשות הכותל" מגדירה את ההחלטה ככניסה ל"תחרות בעולם רחבות התפילה", כלומר, כל מי שמגיע לכותל יוכל לבחור בין כניסה לרחבת התפילה האורתודוכסית לבין זו השיוויונית. שבה אין הפרדה בין נשים וגברים.

היישום של ההחלטה ייקח זמן רב ומעבר לבעיות הטכניות של בניית רחבת תפילה מעל לעתיקות שהיום הן בגן הארכיאולוגי, הרי שאין אין להמעיט בגודל ההישג מבחינת יצירת סדק במונופול האורתודוקסי על המקומות הקדושים, עצם ההחלטה עוד לפני ביצועה אומר שתוקם רשות נפרדת שתנהל את הכותל המערבי ורשות זו תהיה נפרדת ממי שמנהל היום את רחת הכותל המערבי - רב הכותל.

בפעם הראשונה מכירה מדינת ישראל בכך שהכותל שייך לכל הזרמים ביהדות ולכולם מותר להתפלל כשווים לפי בחירה אישית במקום.

אם ההחלטה תבוצע בפועל הרי שיהיו שני בתי כנסת אחד לצד השני כשבין שניהם מפריד גשר המוגרבים. הכניסה תהיה משותפת ואדם יוכל לבחור לאיזה רחבה לגשת.

על מה המאבק באמת?

רוב עם ישראל, החילוני, יושב מהצד, צופה בתמונות בתמיהה. כמה אנשים מנהלים מלחמת עולם על דבר שבעצם אין לו משמעות אמיתית. מצד אחד אמר יהודה גליק פעיל הימין הקיצוני, מ"נאמני" הר הבית, את המילים הבאות על הכותל המערבי:

"חניה אחורית של הסוסים והגמלים. קיר חסר כל חשיבות, חסר משמעות מיוחדת... מי המציא את הקיר הזה בכלל? אפשר לקרוא לו קונספירציה. לקחו מקום לפני 200 שנה וקבעו שהוא קדוש ליהודים. מה פתאום? איפה הוא בכלל מוזכר? קראת עליו בכתבי חז"ל? אצל הראשונים, אצל האחרונים?... כדי לעלות להר הבית אתה צריך קודם לטבול במקווה, להוריד נעליים. זה מקום קדוש. איזה כללים יש בכלל לכניסה לכותל? מבחינתי זהו קיר חוסם להר הבית. כמו מכשול. זה מפריע לי." 

מהצד השני פרופסור ישעיהו לייבוביץ' קרא למקום בלעג: "דיסקותל". את הקיר עצמו בנה הורדוס, דמות שנויה במחלוקת שחלק מהמקורות ראו בו בכלל עבד כנעני. הקיר כלל אינו חלק מבית המקדש, והוא הפך להיות מקום תפילה רק לפני כמה מאות שנים, בלית ברירה אחרת. מעמדו נתקבע על ידי ממשלת ישראל לאחר 1967 כאשר הר הבית נמסר לשליטת הווקף המוסלמי. בהוראת ממשלה נהרסה ופונתה שכונת המוגרבים על מנת לעשות רחבת תפילה ענקית מול 66 המטרים הגלויים מתוך מאות מטרים של הקירות התומכים של הר הבית. הטירוף ממשיך עם פרסום הידיעות על שיתוף הפעולה בין נטורי קרתא לבין עמותת "עטרת כהנים" בפעם הראשונה, במאבק נגד "נשות הכותל" וההחלטה הזו. לא הספיקה אינתיפאדת "אל אקצא" מהצד הערבי, עוד מעט תהיה אינתיפאדת "הכותל" מצד הקיצונים היהודים.
ברור לכל שהמלחמה אינה על הכותל ועל רחבת התפילה, המלחמה משני הצדדים היא על שליטה במרחב הציבורי, ובמשאבים האדירים שהכותל מייצר. עיני כל העולם היהודי נשואות לרחבת התפילה הזו. להבדיל אלפי הבדלות, למה הדבר דומה? לכך שהשיעים ירצו דריסת רגל במכה, או שהפרוטסטנטים ירצו לנהל את הותיקן.

היחידים שלא מיוצגים זרמית בכל המהלך הזה הם החילוניים

מי שמדובר בהם רבות, סביב ההחלטה הנוכחית, אלו הרפורמים והקונסרבטיביים. הם ודאי שלא ירצו, רחמנא ליצלן, לשתף את היהדות החילונית במאבק הזה כי הם רואים בה מתחרה. קולם של היהודים החילוניים לא נשמע בכל הסיפור הזה. קולם של אלו הרואים בכותל המערבי שריד היסטורי וארכיאולוגי, ראוי לשימור היסטורי ותו לא. קולם של אלו שחושבים שאין קדושה מיוחדת באבנים, ואין שום צורך להפוך את רחבת התפילה לבית כנסת משום סוג, וזה תואם גם את העמדה ההלכתית שאין לעשות בית כנסת שהוא רחבה פתוחה והא צריך להיות מבנה מקורה. ומקדש המעט הזה נמצא במקום שבו בתקופת בית שני היה המרכז המסחרי של הר הבית. מתפללים בקניון... מי שרוצה יכול להתפלל ולשים פתקים כראות עיניו, אבל זה לא הדבר העיקרי.

אז למה לא נשמע קולה של היהדות החילונית הומניסטית בתוך המאבק הזה? הסיבה הראשית היא שאין החילוניים נחשבים כבעלי אמירה בתחומי הדת. והכותל הוא הרי עניין דתי, כביכול. כתבי עיתונות שמדווחים על המאבק לא יעלו על דעתם שיש לשאול את החילוניים על משהו שנושאו הר הבית או הכותל המערבי, מלבד כדי לקבל כמה מילות דחייה ותיעוב כדי לייצר רייטינג. מצד שני ארגוני היהדות החילונית בארץ כל כך חלשים, דלים וללא יחסי ציבור שגם נוצרת התחושה שאין למי לפנות. חברות הכנסת של מרצ שהתפללו עם נשות הכותל העידו בעצמן על המבוכה שלעמוד עם משהו שהן לא מבינות מה הן עושות ולשם מה, מלבד הבעת הסולידאריות.

בנוסף, היהודים החילוניים, בהיותם אינדיבדואליסטים, לא מתאגדים כמעט. לעומת הדתיים להם יש בתי כנסת ורבנים וניתן לפנות אליהם כקהל, או לאגד אותם בדרך כלשהי, וכך החילוניים מפסידים במאבק הזה מראש בגלל שאינם שותפים בו.

האם יש גם טוב בהחלטת הממשלה עבור היהדות החילונית?

גם אני בעוונותי העליתי לתורה, בכותל, כלות וחתני בת ובר מצווה, ואפילו סידרתי חופה לזוג שהתעטף בטלית ליד הכותל. כל זה באותו מקום המיועד היום להיות רחבת התפילה הפלוראליסטית. אצלי תמיד עמדו יחד נשים וגברים. אם היישום של ההחלטה הזו יאפשר לנו כחילוניים לעשות טקסים תרבותיים וזהותיים ליד הכותל הרי שיש לברך על כך ששוק הדת בארץ נפתח לתחרות חופשית. גם אנחנו חלק מהתחרות הזו, גם לנו יש אמירה וגם לנו יש עמידה לצד התנועות האחרות באתר הארכאולוגי החשוב כל כך לעם ישראל. אנחנו כבר בחרנו להיות ברחבה שבה בני אדם עומדים יחד וחוגגים את זהותם היהודית בצורה שוויונית, מבלי להתנצל.

עדכון מה 5.2.2016

כמה ימים אחרי שכתבתי את הפוסט ראיתי שמאיר שלו על הכותל אומר את עמדתי בכמה שורות, בצורה הכי טובה, באופן החד והתמציתי ביותר, ידיעות אחרונות 5.2.2016:

"...כל אחד רוצה נתח מהכותל, וכיוון שגם אני יהודי, אצטרף גם אני למהומה, כי מדוע יקופחו יהודים כמוני? גם אני רוצה מקום משלי, שיוגדר כרחבת התפילה של אנשים שלא הולכים אל הכותל ולא מתפללים בו, ובאופן כללי לא משתטחים, לא מנשקים ולא פוקדים מקומות שיהודים אחרים נתנו להם מעמד של קדושה. היהדות שלי אינה פולחנית, והכותל, מבחינתי, הוא מקום היסטורי חשוב מאד. על כן אני דורש שגם לי תהיה שם רחבה קטנה, שאליה לא אגיע ובה לא אתפלל, לא אתחב פתקאות, לא אחבוש כיפה מנייר שאיזה נודניק יגיש לי, לא אריב עם אף אחד ולא אשבע אמונים לצה"ל. גם לי ולדומים לי מגיע מקום בכותל." 

נבחרתי לרשימת עשרת המומלצים ל-2015 ב"מתחתנים למען מתחתנים"

אני שמח לבשר שנבחרתי לרשימת עשרת המומלצים לשנת 2015 בקטגוריית "מארגנים את האירוע", באתר "מתחתנים למען מתחתנים. 

השנה האזרחית הייתה שנה פורייה שבה ערכתי מעל שישים טקסי נישואין יהודיים-חילוניים, נפגשתי עם זוגות לייעוץ והכנת טקסים והעברתי סדנאות. עשיתי טקסי בר מצווה, לוויה וטקסי חגים. נקווה שגם 2016 תהיה כזו וכבר עכשיו יש תשעה טקסים שהוזמנו עד יוני, ודיבורים לקראת סגירה על עוד עשרה טקסי חתונה עד לספטמבר, כולל אחד בחו"ל שאולי יהיה בקיץ.

באתר מתחתנים למען מתחתנים יש עד היום שישים ממליצים שנתנו לי משוב מצוין, ואני מודה להם על כך. לקריאת המשובים ליחצו כאן.

קליפ החתונה של עינת ומרטין

החתונה של עינת ומרטין נערכה בספטמבר בחוות אלנבי. הטקס היה במיטב המסורת החילונית ואחד הדברים המרגשים בה היו ברכות המשפחה והחברים במהלך החופה. זה קליפ הוידאו שמתמצת בצורה מרגשת את האירוע.

יוסי שריד - חילוניים התעוררו

צילום: נרדי גרין
מתוך סיור של שלום עכשיו בשטחים
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20

לעילוי זכרו של יוסי שריד אני מצטט קטע ממאמר שכתב בינואר 2015 ב"הארץ" דעות. מאמר שמבטא את התפיסה היהודית החילונית החיובית של הבניית הזהות העצמית מתוך ידע והבנה ולא מתוך דחיה של היהדות, לא מתוך התבטלות בפני היהדויות הדתיות ושלוחיהן הפוליטיים, אלא מתוך לקיחת אחריות על הזהות העצמית, היהודית. יוסי שריד היה כמוני, יהודי תרבותי.

המאמר הזה הוא קריאה לפעולה, אבל ללא הצעה פרקטית של עשיה. זה לא בא לידי ביטוי גם בתפיסה הפוליטית של מרצ. יום אחד, באחת מהכינוסים של מרצ, כשעוד הייתי פעיל. הוא ישב בקפטריה, לא זוכר איפה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם לא הגיע הזמן שמרצ תציג מצע חיובי בנושא יהדות. הוא פטר אותי במשהו בסגנון של "אף אחד לא יטיף לי על יהדות" לא זכיתי אפילו להשמיע את טיעוני. כזה היה יוסי, סוג של מיזנטרופ אוהב אדם... לצערי מרצ התמקדה תמיד בנושאים הקלאסיים של שלום ובטחון, חברה וכלכלה, אבל זנחה את היומרה להציג מצע זהותי תרבותי חילוני. לא אמירה מתריסה כמו של הלפידים לדורותיהם. הפעילים הדתיים של היום במרצ הם דתיים, לעיתים חרדים ולעיתים רפורמים או קונסרבטיביים, אבל אף פעם לא יעלה על הדעת שרב חילוני יביא אלטרנטיבה יהודית שלמה. הנושא הזה הושאר לשיקול דעתו של היחיד, אבל היהדות ממשיכה להיתפס כדת ולא כתרבות גם במפלגה הרדיקאלית ביותר במפה הפוליטית הישראלית.

ללא קשר, בהספדים שהופיעו בעיתונות נכתב רבות שהוא היה מאלו שסייעו להקמת בתי כנסת אורתדוקסיים למשל במושב מרגליות שבו התגורר תקופה, זה הביא לידי ביטוי את הערך היהודי הדמוקרטי העליון והוא חופש הפולחן.

חילונים, התעוררו, 10.1.2015

המחשבה על אבי שמצחק את אמי מחממת את לבי, אך אינה מעוררת בי התפעלות. הרי זו דרך גבר באשה ואשה בגבר, וכך באים ילדים לעולם, גם ילדים יהודים, וגם אני. לא בחרתי ביהדותי, לא השקעתי בה משל עצמי, היא הוקנתה לי בזכות ההלכה ואמא. אני יהודי, עובדה, ומעולם לא העדפתי זהות אחרת, שגם אִתה הייתי מסתבך: גם ישו ומוחמד מצטיירים בעיני הקריקטוריסט שלי כשני צעירים שמשוועים לתמיכה נפשית.
יהודי חילוני אני, ליתר דיוק, שדוחה כל ניסיון לכפות עלי דת־לא־לי. אלוהים־לא־שלי, רציתי שתדע — אני לא מאמין בך. לכן, אין ביכולתי להודות דווקא לך על פרי הגפן שבראת ועל שבת קודש שהנחלת כזיכרון למעשה בראשית. לא אוכל, לצערי, למלמל סתם ככה את קידוש ליל שבת — לא בנוסח ספרד ולא בנוסח אשכנז. לא אעשה שקר בנפשי, ולא אגלגל עיניים לשמים ריקים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו"; אך מצוות אנשים מלומדה ומיוחצנת היא מצווה מוחצנת.
כל הארץ שלטים־שלטים: "בבוקר שוק, בערב קידוש" — למי שטורח בערב שבת; "בצהריים פרלמנט, בערב קידוש" — למי שאוכל בחברותא גם ביום ששי; "אחר הצהריים כדורגל, בערב קידוש" — שלט מיוחד לאוהדי ליגת המשנה. האדם החילוני צוחק, אבל האדם הדתי צריך לבכות — איך שמים ללעג את הקודש שלו, איך זורים עליו חול. הטקסטים הללו כל כך גסים והמוניים, עד שהם מעלים את החשד: האם מירי רגב כתבה ועוד תלחין? האם היא שמכרה אותם לדודים עשירים מאמריקה ולעוזריהם עניי הרוח מישראל?
עורו החילונים, כי יש מי שרוצה להרדים אתכם בדברי חלקות. אין לכם במה להתבייש, אין סיבה לרגשי הנחיתות שלכם. עגלתכם מלאה, למרות שאין עליה מזוזות ובתי תפילין לילידים. לו היה לכם אלוהים בשמים, עליו הייתם משליכים את יהבכם, במקום לקחת אחריות לגורלכם; הייתם חייבים להצדיק תמיד את דינו המרושע ולמעול במצפונכם; הייתם צריכים לבטל את דעתכם מפני "דעת תורה", שאינה אלא דעה מסוכסכת של רבנים מאובנים, ולא בהכרח צלולה. אתם הרבנים־הריבונים של עצמכם, ויש לכם סמיכה לשיקול דעת עצמאי; אתם לא חסרי אונים, ואין לכם צורך לברוא מאין אלוהים.
מאשימים אתכם שיצאתם לתרבות רעה, שהפקרתם את תרבות ישראל, והסגרתם אותה בידי שלומי־אמוני. זאת אשמה שבעורמה, בתחבולה יעשו לכם תשובה, בסיפורי סבתא וסבא ישראל. לא עזבנו יום, לבל תעזבנו יומיים. אך איננו זקוקים למגשרים ולסרסורים לדבר תורה. את הדרך אל המעיין אנחנו מסוגלים לעשות בכוחות עצמנו, וגם לשאוב ולשתות.
כן, אנחנו המתייוונים של ימינו — יהודים טובים בדרך כלל — שלא מסתפקים בד' אמות מחניקות של הלכה ומבקשים לקרוע צוהר אל תרבות העמים, שגם לה יש משהו להציע. טובה התייוונות מהתנוונות, וטובה שבת מועשרת שלנו משבת מדוללת בבית הכנסת — בכל שבוע אותה תפילה, רק הפרשה משתנה, ואף היא חוזרת מדי שנה.
אנחנו מאמינים, והאני־מאמין שלנו הוא אנושי וחופשי, ולא אני אמוני־לאומני ואפסנו עוד. לילדינו נחנוך לפי דרכנו, ולא לפי דרכה של מינהלת או עמותה, שכספיה הם כספינו, אך גם את דעתנו היא גונבת במסווה של "חיזוק הזהות היהודית". אנחנו חזקים דיינו, סמוכים ובטוחים בזהותנו, ולא בנט, רונצקי ופירון יצודו את נפשותינו.
הייתם כבר צריכים לדעת: המיסיון לא מוותר לכם אף פעם על הקומיסיון שלו.

חנה ושבעת בניה לילדי הגן

בני הקט, שבעוונותיו נמצא בכתה א', הלך לתומו, לפני החנוכה הבא עלינו לטובה, לחוג דרמה בצהרון. הוא שב הביתה וסיפר לי שהם המחיזו כחלק מהחוג את סיפור חנה ושבעת בניה. וכך אמר: "אני הייתי העוזר של אנטיוכוס הרשע, וחתכנו את הילדים של חנה", ואף הדגים את תנועות החרב. לא נראה לי שזה הגיוני כל כך להמחיז את סיפור חנה ושבעת בניה לילדים בכתה א'. ולכן ערכתי בירור קצר ברשת, כלומר, פניתי לכבודו, הרב גוגל, וגיליתי שבאתר הגננת יש את המחזה השלם כהמלצה למחזה לילדי גן (?!?!?) ונוסחו כדלהלן:

חנה ושבעת בניה עיבוד על פי גיטין נז; איכה רבה א; איכה רבה ש"ב)

מעשה באישה ושמה חנה, שנשבתה היא ושבעת בניה, והובאו לפני המלך.
הביאו תחילה את הבן הראשון. אמרו לו המלך ושריו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "אנוכי ה' אלוהיך!" (שמות כ', ב) . "אנוכי" ולא צלם עשוי אבן. ציווה המלך להורגו. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השני לפני המלך, ואמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני!" (שמות כ', ג) הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השלישי ואמרו לו: השתחווה לצלם!  אמר להם: כתוב בתורה - "לא תשתחווה לאל אחר". (שמות ל"ד, יד) הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי, אמרו לו: השתחווה לצלם! 

אמר להם: כתוב בתורה - "זובח לאלוהים (אחרים) יוחרם". (שמות כ"ב, יט) 

הוציאוהו והרגוהו. 

הביאו את החמישי, אמרו לו: השתחווה לצלם! 

אמר להם: כתוב בתורה - "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד!". (דברים ו', ד) 

הוציאוהו והרגוהו. 

הביאו את הבן הששי ואמרו לו: השתחווה לצלם! 

אמר להם: כתוב בתורה - "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד!" (דברים ד', לט) 

הוציאוהו והרגוהו. 

הביאו את הבן השביעי, הקטן שבכולם. אמר לו המלך: בני, השתחווה לצלם! 

אמר לו הילד: חס ושלום. 

שאל המלך: למה? 

אמר לו: מפני שכתוב בתורתנו - "את ה' האמרת היום ... והוא האמירך היום" (דברים כ"ו, יז-יח). - כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת. 

אמר לו המלך: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה; ואתה קטן, לא שבעת ימים, ולא שבעת חיים, ולא ראית טוב בעולם. השתחווה לצלם! 

אמר לו: כתוב בתורתנו - "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, יח). אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש ברוך הוא חי וקיים לעולם. 

אמר לו המלך: ראה, אחיך הרוגים לפניך, הריני משליך את טבעתי לארץ לפני הצלם. הגביהנה (הרם אותה), כדי שיאמרו: "שמע לקול המלך"? 

אמר לו הילד: אוי לך, המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא - על אחת וכמה. 

ציווה המלך לעשות לו כאשר עשו לאחיו. והוציאו אותו כדי להורגו. 

אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו. 

נתנוהו לה. 

אמרה אמו למלך: בחיי ראשך, המלך, הרגני תחילה, ואחר כך הרוג אותו.

ולא שמע לה המלך. 

נפלה אמו עליו, והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: "בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות; אתה - ניסיון, ואני - מעשה!". 

עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו האגוהו עליה. 

אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. 

יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם הבנים - שמחה!" (תהלים קי"ג, ט).

זוועת האלוהים בסיפור הזה הכולל רציחות והתאבדויות, לא מתאים לדעתי לכתה א', קל וחומר לילדי גן, ובכלל לאף גיל. יוצא שבבית ספר ממלכתי מחנכים את הילדים לערך של קידוש השם. לתקנה שעבודה זרה היא עבירה של ייהרג ובל יעבור. מומלץ למות ולא "להשתחוות לצלם". לא רק למות, אלא להקריב את הילדים בשמחה. שהרי הם יגיעו לגן עדן ושם יפגשו את אברהם ויוכלו להגיד לו פנים אל פנים שעקידת יצחק הייתה משחק ילדים לעומת מה שהם באמת עברו. אתה עברת רק נסיון, אנחנו עברנו את הדבר האמיתי (כלומר אברהם סתם יהודי חננה...).

רבים לא יודעים אבל מקור הסיפור הוא בספרים החיצוניים, בספר מקבים ב, בפרק ז'. ההשערות הן שהספר נכתב במאה השנייה לפני הספירה. לאחר מכן צוטט בספרות חז"ל מאוחרת מאות שנים לזמן כתיבת ספרי המקבים: בגיטין, בתלמוד הבבלי ובמדרש רבה למגילת איכה. והפך להיות חלק מהכתבים המקודשים לנצרות כחלק מהברית הישנה.

המסקנה לנו כהורים: שימו לב והישמרו לנפשות הילדים הרכים שדברים כאלה עלולים להשחית את נשמתם הרכה. אין לילדי גן, או כתה א' אפשרות להגן על עצמם מפני דברים כאלה מלבד דבר אחד והוא החיסון הטבעי של חינוך לערכים הומניסטיים מהבית.

החתונה של סווה ובנט - מאותו המין, בין תרבותית ורב גזעית

צילום: באדיבות סווה ובנט

בפעם הראשונה, סווה התקשר אלי בחשש ושאל אותי אם אני עושה טקסי חתונה לשני בנים וגם שאל אם יש לי בעיה עם צבע עור, שאלתי בצחוק אם מדובר בצבע הירוק, חששתי שמדובר בחייזר ויש לי עקרון שאני מחתן רק בני אנוש...

סווה הוא יהודי וישראלי שעלה מטשקנט (אוזבקיסטאן) ועבר את המסלול הרגיל של תיכון וצבא בארץ. הוא עוסק בתיירות מרפא ומצליח מאד בתחומו נמצא הרבה מאד בארה"ב. היה לו מנהג כזה שהיה הולך לסטארבאקס, בבאפלו, ניו יורק (קרוב לגבול עם קנדה), לשתות קפה ולהתקשר לאמא ולדבר איתה. אבל

צילום: באדיבות סווה ובנט

סטארבאקס הוא גם מקום ידוע למצוא בן זוג והם לא הזוג הראשון ששמעתי, שהכיר שם. בנט התחיל איתו כבר בתור וסווה ניסה לנפנף אותו, אבל בנט היה עקשן ובסוף יצא מזה הדייט הראשון. ככה הם התאהבו.

בנט, יליד וירגיניה בן להורים נוצרים, האמא אפילו כומר פנטקוסטלית, התגייס בגיל 18 לצבא האמריקאי ושירת שירות קרבי גם במזרח התיכון. היום הוא עובד סוציאלי ויועץ לאנשים הרוצים לעבור שינוי מין. 

צילום: באדיבות סווה ובנט

הסיפור בינהם היה כל כך מוצלח שהם עברו לגור יחד בבאפלו ונכנסו לתהליך פונדקאות והביאו את עדי ועמית לעולם. היה חשוב לסווה שהביצית תהיה מתורמת יהודייה ולכן פנו לחברה מיוחדת שדואגת לכך.

היה חשוב להם לעשות טקס יהודי בארץ. הם באו לבקר אותי בירושלים וישבתי איתם לשיחה ארוכה שבה הם סיפרו לי על עצמם וזכיתי להכיר אותם יותר. שניהם מקסימים וחייכנים וברור למה התאהבו.

צילום: באדיבות סווה ובנט

הטקס נערך באוקטובר 2015. הגיעו הרבה חברים מחו"ל, וגם חברים ובני משפחה לאולם אירועים מקסים בדרום תל אביב. לפני תחילת הטקס ישבתי איתם בפינה שקטה ועברנו שוב על הטקס, הם היו מאד נרגשים והחזיקו ידייםכל הזמן. אני מניח שבנט קצת התרגש יותר כי הוא נחשף לתרבות שזרה לו ומנהגים שמשונים בעיניו, אבל הוא עשה את הכל בחפץ לב ובצורה מושלמת.

החופה הייתה מסורתית עם ארבעה מחזיקים, הם חבשו כיפות לבנות גדולות, למזלי אני לא הייתי צריך... היתה ברכת אירוסין וכוס אירוסין, קידושין בטבעות, כתובה בעברית ובאנגלית שבני הזוג בעצמם הקריאו,  ברכות מרגשות מאד של חברים ואני חתמתי את הברכות בקול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול חתן. לאחר כוס הנישואין שניהם שברו כוסות. ולאחר מכן עוגת החתונה המסורתי שהם חתכו יחד, ארוחת מלכים ומסיבת ריקודים כיפית.

צילום: באדיבות סווה ובנט

סווה ובנט התחתנו כבר באופן רשמי, כי בארה"ב, כזכור, זה כבר אפשרי למזלנו. הם ממשיכים לגדל יחד את עדי ועמית בעזרתה של אמא של סווה שעברה לגור איתם בבאפלו. הם קנו יחד בית וסווה מחכה לגרין קארד ולהתחיל תהליך התאזרחות בארה"ב. ותהיה חתונה נוספת למשפחה ולחברים שלא הגיעו לארץ, שם בארה"ב.

צילום: באדיבות סווה ובנט

סיפור האהבה הזה של שני אנשים שבאו מרקע כל כך שונה אבל יש בינהם כל כך הרבה דברים משותפים הוא בעצם סיפור שנוטע תקווה לעתיד טוב יותר של העולם ביכולת לחיות יחד בהרמוניה להקים משפחה תוך מתן כבוד הדדי לזהויות השונות.

וזה קליפ החתונה המקסים שהם פירסמו ביו טיוב:

דרגות הבריאה בחינוך הדתי

מכאן מקור המשחק "חי, צומח, דומם"
ועכשיו צריך להוסיף "יהודי"
צילום מתוך פייסבוק

מתמונה ששותפה רבות בפייסבוק, עולה תמונה מדאיגה על החינוך הדתי והחרדי. היא צולמה על לוח מודעות בית ספרי ופורסמה על ידי מעיין אמיתי, יועץ ארגוני, שאני לא מכיר. הוא לא נקב בשם בית הספר, רק אמר שזה בית ספר דתי באזור השרון, ושזו תמונה שנפוצה בכל החינוך הדתי. כדי להבין את המקורות של התמונה ושל התפיסה הזו יש להעמיק במעט.
זו בעצם הטקסונומיה של עולם החי על פי בתי ספר חרדיים ודתיים, היא מכונה "דרגות בבריאה". יש בה ארבע דרגות: “דומם” ומעליו “צומח” ומעליו “חי” (בין בעלי החיים ה"דגים" בתרשים מיוצגים למרבה האירוניה על ידי יונקים ימיים), ומעליו “מדבר” (מלשון דיבור). ארבע הדרגות הללו מבוססות על סדר הבריאה על פי סיפור הבריאה בספר בראשית כאשר הדרגה הרביעית "המדבר", היא האדם - נזר הבריאה, לצורכו נברא העולם. בכוחו השכלי להבחין בין טוב ורע, והוא מצווה לשלוט בעולם. לחלוקה זו יש יסודות גם בפילוסופיה היוונית. אך בתרשים גם דרגה חמישית בבריאה - "היהודי" המיוצג על ידי טלית, תפילין, כיפה ומזוזה אלו וודאי נבראו יחד עם אדם הראשון... ארבע הדרגות הראשונות משמשות בעולם הקבלה והמיסטיקה גם כמקבילות לעולמות הקבליים: דומם - עשייה, צומח - יצירה, מדבר - אצילות. ומשמשות להסברים קבליים בדבר נפש ורצון האדם. הנימה הגזענית בתורה זו אומרת כי נפש היהודי שונה והיא נעלה על נפש האדם הרגיל. תפיסה זו מזינה את אידיאולוגיות הנבדלות והעליונות היהודית מהגויים והיא מלבה ישירות את הטרור היהודי בימינו.
את הדרגה החמישית  הזו מצינו בספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי, (1139). הנה ציטוט שמדבר על המדרגה החמישית, מתוך המאמר הראשון בספר:

לז אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיזוֹ מַדְרֵגָה הִיא לְמַעְלָה מִזּוֹ?
לח אָמַר הכּוּזָרִי: מַדְרֵגַת הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים.
לט אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוֹצֶה אֶלָּא מַדְרֵגָה שֶׁתַּבְדִּיל אֵת בְּעָלֶיהָ הֶבְדֵּל עַצְמִי, כְּהֶבְדֵּל הַצּוֹמֵחַ מִן הַדּוֹמֵם וְהֶבְדֵּל הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַהֶבְדֵּל בְּרַב וּמְעַט אֵין לוֹ סוֹף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶבְדֵּל מִקְרִי, וְאֵינוֹ מַדְרֵגָה בֶּאֱמֶת.
מ אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַדְרֵגָה בַּמּוּחָשׁוֹת אַחֲרֵי הָאָדָם.
מא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם נִמְצָא אָדָם שֶׁיָּבוֹא בָּאֵשׁ וְלֹא תַּזִּיקֵהוּ, וְיַעֲמֹד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלֹא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו אוֹר שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּהוּ הָעֵינַיִם, וְלֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יִתַּשׁ כֹּחוֹ, עַד שֶׁכַּאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו יָמוּת מָוֶת בְּחִירִי, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתוֹ לִישׁוֹן בְּיוֹם יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, נוֹסָף עַל יְדִיעַת הַנֶּעֱלָם מִמַּה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה — הַאֵין זֹאת הַמַּדְרֵגָה נִבְדֶּלֶת בְּעֶצֶם מִמַּדְרֵגַת בְּנֵי הָאָדָם?
מב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל זֹאת הַמַּדְרֵגָה הִיא אֱלֹהִית, מַלְאָכִית, אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, לֹא מִן הַשִּׂכְלִי וְלֹא מִן הַנַּפְשִׁי וְלֹא מִן הַטִּבְעִי.
מג אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה קְצָת תָּאֳרֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר אֵין חוֹלֵק עָלָיו, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ נִרְאֲתָה לַקָּהָל הִתְחַבְּרוּת הָאֱלֹהוּת בָּהֶם, וְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם רִבּוֹן מַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ, וּכְפִי מִשְׁמַעְתָּם וּמִרְיָם גַּם כֵּן, וְגִלָּה הַנֶּעְלָם, וְהוֹדִיעַ אֵיך הָיָה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְיִחוּס בְּנֵי הָאָדָם לִפְנֵי הַמַּבּוּל וְאֵיך הִתְיַחֲסוּ אֶל אָדָם, וְאַחַר כֵּן הַמַּבּוּל, וְיִחוּס שִׁבְעִים הָאֻמּוֹת אֶל שֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְאֵיך נִפְרְדוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, וְאֵיפֹה שָׁכְנוּ, וְאֵיך צָמְחוּ הַמְּלָאכוֹת וְנִבְנוּ הַמְּדִינוֹת, וּמִנְיַן שְׁנוֹת הָעוֹלָם מֵאָדָם וְעַד כָּאן וּמִכָּאן וּלְהַבָּא.

המדרגה האלוהית הזו שהכוזרי אומר עליה שאינה מן הטבע, אינה מן הנפש ולא בכוח השכל אלא במה שנגע בו האלוהי, כמו למשל, הנביא. כדי לחבר את מדרגות הבריאה הללו לתרשים בבית הספר יש לטעון כי האיש שנגעה בו האלוהות, הנביא, שייך לעם ישראל.  כלומר, הממשק בין האלוהי לבין האדם יכול להתקיים רק בעם אחד, שהוא הנבחר. העם הזה הוא למעלה ממדרגות הבריאה האחרות. וכך נכתב בספר הכוזרי:

קג     אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּהְיוּ הַחַיִּים כֻּלָּם מְדַבְּרִים.  אִם כֵּן כְּבָר שָׁכַחְתָּ מַה שֶּׁקָּדַם בְּהֶמְשֵׁךְ זֶרַע אָדָם, וְהֵיאַךְ חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּאִישׁ, שֶׁהָיָה לֵב הָאַחִים וּסְגֻלַּת הָאָב, מְקַבֵּל לָאוֹר הַהוּא, וזוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אוֹתוֹ, עַד שֶׁבָּאוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה וָלֵב' נִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם בְּעִנְיָנִים מְיֻחָדִים אֱלֹהִיִּים, שָׂמִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מִין אַחֵר מַלְאֲכוּתִי, מְבַקְשִׁים כֻּלָּם מַעֲלַת הַנְּבוּאָה וְרֻבָּם מַגִּיעִים אֵלֶיהָ, וּמִי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ, קָרוֹב לָהּ בַּמַּעֲשִׂים הַנִּרְצִים וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּפְגִיעַת הַנְּבִיאִים. וְדַע, כִּי כָל אֲשֶׁר יִפְגַּע נָבִיא בְעֵת פָּגְעוֹ אוֹתוֹ וְשָׁמְעוֹ דְבָרָיו הָאֱלֹהִיִּים, מִתְחַדֶּשֶׁת לוֹ רוּחֲנִיּוּת וְנִפְרָד מִסּוּגוֹ בְזַכּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקָהּ אֶל הַמַּדְרֵגוֹת הָהֵם וְהִדָּבְקוֹ בָעֲנָוָה וּבַטָּהֳרָה.  זֹאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאוֹת הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלֹהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעוֹלָם הַהוּא הָעֶלְיוֹן וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאוֹר הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים.  וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא תּוֹרָה שֶׁמַּגִּיעִים בִּידִיעָתָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת בַּמָּקוֹם אֲשֶֹר צִוְּתָה וְעִם הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר צִוְּתָה בָהֶם, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַתּוֹרָה שֶׁמֻּבְטָח בָּהּ לְהַשְׁאִיר הַנְּפָשׁוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת.

ריה"ל יצק את יסודות הגזענות הפשטנית ביהדות, באומרו שלא רק שלישראל יש את הפוטנציאל הנבואי בהיותם נבחרי האל, אלא יש סגולה גנטית ההופכת אותם לנבדלים מהגוים כהבדל בין אדם לבהמה. מיכה גודמן למשל בספרו: "חלומו של הכוזרי" (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012), טוען שזו לא גזענות, אלא פרודיה על גזענות. אך כדי לטעון זאת צריך להיות מלומד ולהכיר הכרה עמוקה את כל כתבי ריה"ל, ולפרשם מנקודת מוצא רציונאלית. תורת ריה"ל בפירושה העממי, על קיר בית הספר, הופכת לפשטנית גזענית.
אם אכן בחינוך הדתי מלמדים את המיון הזה, של היהודי כמדרגה הנעלה בבריאה, כעובדת חיים, הרי בעצם יש לנו בריסטול נאה של גזענות משולבת בבורות. מפני מתקפה כזו על ההגיון והתבונה, ילדים רכים ותמימים לא יכולים להגן על עצמם. הצבת האדם היהודי בראש מדרגות הבריאה, מעל עמים אחרים, בצורה פשטנית, בלא הבנה של המקורות, ללא ביקורת, בלי לימוד של ערך שוויון האדם, היא מתכון לאסון. יש ללמד כמשקל נגד את הגישה היהודית האומרת כי במדרגה הרביעית -  של בני האדם כולם שווים. ההבדל בינהם בגיוון, בנטילת עול רוחני שמזכך את נשמתם, או בהסרת מחסומים נפשיים המקרבים אותם לאלוהות. הגישה הזו מצויה במשנה, במתכונתה המקורית, ללא התיבה "מישראל" שנוספה במהדורות מאוחרות יותר:

"לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד (מישראל) מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת (מישראל) מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". (מסכת סנהדרין, פרק ד).

שני תלמידי חכמים

דו שיח מרתק בין הביולוג והאידאולוג הראשי של האתאיזם בימינו, פרופסור ריצ'רד דוקינס מחברם של ספרים רבים, שחלקם תורגם לעברית, כמו: "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת". לבין הרב הרשל גלוק, חסיד חב"ד מלונדון הפעיל במשך שנים רבות בקידום יחסים בין-דתיים ובמיוחד בין יהודים ומוסלמים. ב-2011 אף התפרסם במסמכי וויקיליקס כי ישראל ביקשה ממנו לשאת ולתת עם איראן בנוגע לגורל רון ארד, ולסייע בשחרור גלעד שליט.

הרב גלוק הוא ההתגלמות של היהודי הגלותי, המביא את עמדת היהדות מתוך תחושה של מיעוט, לעיתים נרדף החי בגלות עד לביאת המשיח. בינתיים יש לשמור על בדלנות ועל המסורות כדי לשמר את אורח החיים והתפיסה היהודית. הוא חוזר בפולמוס על הדוגמות הדתיות הידועות שהתורה היא מקשה אחת הכוללת את התורה שבכתב וזו שבעל פה, ושתיהן ניתנו בהר סיני. לא ברור בכלל שדוקינס מבין על מה הוא מקשקש.
הפולמוס מרתק משום שהוא נערך בצורה אינטלגנטית ושקטה ולא בצורה מתלהמת שני הצדדים רוחשים כבוד רב האחד כלפי השני. אף שאלה לא נותרת בלא תשובה עניינית. ולעיתים גלוק מצליח אפילו לסחוט מדוקינס הסכמות על עמדותיו.

הלב נמצא עם גלוק, אבל ההגיון והתבונה יחד עם דוקינס במיוחד בשאלות של יצירת העולם והעדויות המדעיות לו. כך למשל התשובה המגוכחת של גלוק שהעולם נוצר כמות שהוא היום לפני כ 5700 שנה, כלומר שאלוהים יצר את העולם בביטויו של גלוק "עולם גמור" (finished world) או כפי שדוקינס כינה זאת "ready made", כלומר שהוא נברא לפני כמה אלפי שנים עם כל העדויות לתיארוכים היסטוריים כבר בו. או כפי שאמר לי פעם משגיח מישיבה חרדית, כאשר עמדנו בטיול משותף לחרדים וחילוניים, מול השכבות הגיאולוגיות של מכתש רמון שמדע הגאולוגיה קובע שגילן הוא "קצת יותר" מכמה אלפי שנים: "ככה אלוהים ברא את המכתש".

לעומת זאת גלוק מצליח להפריך את עמדתו של דוקינס לגבי הנחיצות בחינוך אוניברסאלי ואינגרטיבי כמונע מעשי אלימות בין דתות ולאומים. הוא מביא את הדוגמא של הפיגועים שהיו בלונדון ב 7.7.2005 שבהם המפגעים כולם למדו בבתי ספר ציבורים ולא בחינוך מוסלמי. דבר שאילץ את דוקינס להוסיף סייפא מצולמת כשהוא לבדו, שתסביר את עמדתו.
מומלץ לצפות בדיאלוג.

החתונה של בר וליאת 20.4.2015

התרגשתי מאד לראות את קליפ החתונה של ליאת ובר שבו גם שומעים את קולי מקריא קטע משיר של יהודה עמיחי
שתי בחורות נפלאות שזכיתי להכירן וזכיתי לערוך להן טקס חתונה מרגש.

אני מופיע בפרויקט "המחתנים החופשיים" של "ישראל חופשית".

צילום: אילן סבירסקי
התמונה באדיבות ענבר ויהונתן
מאי 2012, "Q" בגליל ים.

באתר של "ישראל חופשית" מופיעים מדי פעם המחתנים והמחתנות החופשיים, מכל הזרמים. גם אני הוזמנתי להופיע ואפשר לקרוא את הדברים בקישור הבא.

ההקדמה שלהם לתשובות שלי: "אחרי שנישא בעצמו מחוץ לרבנות ואחרי שחיתן מאות זוגות בחתונות חופשיות בשנים האחרונות, הרב נרדי גרין קורא לכולכן/ם להפסיק להתנצל, לקחת את זהותכם היהודית בידיים ולעצב את טקס החתונה שלכם באופן אישי ולפי אמונתכם. הרב נרדי גרין- המחתן החופשי".

עכשיו זה רשמי - חילוניים גדלים להיות יותר מוסריים, מחקר חדש.

מאמר שהתפרסם ב 14 בינואר, השנה, בלוס אנג'לס טיימס, מדווח על מחר מקיף שנעשה בקרב משפחות אמריקאיות. המחקר מצביע על זרם חדש בחברה האמריקאית, של משפחות הגדלות "ללא אלוהים", או, ללא חינוך דתי כלל' וללא שום שיוך דתי.

אני זוכר סקר בינלאומי מקיף של מגזין ה-TIME, לפני כ-20 שנה שמדד את מידת הדתיות של אומות, ובדגימה של האוכלוסיה הבוגרת, ארה"ב הייתה אחת האומות הדתיות ביותר עם 98 אחוזים של אמונה באלוהים. אבל הסקרים החדשים אומרים כי 11% מהנולדים בארה"ב אחרי 1970, אומרים כי גדלו בבתים חילוניים, וכ-30% מגילאי 18-29 אומרים שהם "חסרי דת".

סוציולוג וחוקר זקנה בשם ורן בנגסטון (Vern Bengtson) מאוניברסיטת דרום קליפורניה, פיקח על מחקרי אורך דוריים, במשך כמעט 40 שנה, לקבוצות בחברה האמריקאית. ב-2013, הוא החליט להוסיף משפחות חילוניות כדי להבין את ההשפעות המשפחה והבין דוריות, על חסרי הדת. הממצאים היו מפתיעים: רמות גבוהות של סולידריות משפחתית וקירבה רגשית בין הורים ובני נוער שאינם דתיים, ומידות וערכים מוסריים שהונחלו בצורה ברורה לדור הבא.

כותב המאמר, פיל צוקרמן (Phil Zuckerman) שהוא סוציולוג של הדת בעצמו ופרסם כמה ספרים בנושאי חילון החברה המערבית, אומר שגם במחקריו מצא שאין קשר בין חינוך שאינו דתי לאי קיומו של מוסר. ושאצל משפחות חילונית יש כללים מוסריים חזקים ביותר, אפילו יותר ממשפחות דתיות לעיתים. כלל הזהב בניבוי מוסרית אצל חילוניים הוא אותו כלל שקבע הלל הזקן, של אמפטיה הדדית - "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". עבור הכלל הזה, אומרים נחקריו של צוקרמן, אין צורך באמונה בעל טבעי. על פי מחקרים אחרים שנערכו לאחרונה, בני נוער שגדלו כחילוניים הם יותר עצמאיים בדעותיהם וגדלים בבגרותת להיות פחות גזעניים, פחות לאומניים, פחות מיליטריסטים ויותר סובלניים מאשר עמיתיהם שהתחנכו במשפחות דתיות.

אחת העובדות המעניינות, לפי נתונים פדרליים רשמיים היא שב-25 השנים האחרונות אין כמעט אסירים ללא דת, או חילוניים בבתי כלא בארה"ב (הנתון הוא כחצי אחוז), וגם שאלה שאינם משתייכים לזרם דתי כלשהו, לא עוסקים בפשיעה.

עובדה מעניינת נוספת, עליה מצביע צוקרמן, שבארצות דמוקרטיות מערביות שבהן אחוז החילון הוא הגבוה ביותר כמו: שבדיה, דנמרק, יפן, בלגיה וניו זילנד יש את רמת הפשיעה האלימה הנמוכה ביותר והרווחה כללית גבוהה ביותר. כלומר שחיים טובים, מוסריים ונוחים קשור קשר הדוק לחינוך החילוני במשפחה. וכך גם מסיים צוקרמן את מאמרו, בהמלצה לחנך ילדים ברוח חילונית.
המחקרים האלה ייתכן ומלמדים על מגמה חדשה בסוציולוגיה של הדת, משום שמהמאה ה-19, עם ראשוני ההוגים של הסוציולוגיה של הדת, כמו דורקהיים, ובר, מרקס ואלו שבאו אחריהם, כולם הניחו באופן אוטומאטי את מרכזיות הדת בחיים האנושיים. אך הניבוי שלהם לחילון החברה המערבית בהתאם להתקדמות הנאורות והמדע, לא צלח, עד כה. ייתכן והמחקרים האלה והספרים האלה, הם סנונית ראשונה. להבנתי, המחקר הקושר בין חינוך לבין דת ומוסר, אינו אחד הפופולאריים היום. ואולי המגמות האלו של החילון יכולות לעודד יותר מחקר בנושא.

המאמר עוסק במחקרים אמפיריים שנעשו ובעובדות. אך יש לו גם רקע תאורטי מעמיק ופילוסופי, בהלכה, בשאלת התלות בין מוסר לדת. הדיון מורחב בספרו של אבי שגיא: "יהדות: בין דת למוסר", הגורס כי בהלכה יש מקורות גם למוסר אוטונומי, שאינו תלוי בצו האל. וזאת בניגוד לנצרות ולאיסלאם.

כרב חילוני, מטרתי היא חינוך למוסר אוטונומי, כזה שאינו תלוי בצו האל. כך אני מחנך את ילדי וכך אני ממליץ לכולם. אך חינוך זה אינו יכול להיות נטול בסיס תרבותי. הוא חייב לקחת בחשבון גם את החלקים הלא מוסריים שבתרבות היהודית, וגם שאינה יהודית, ולבקרה מתוך סולם הערכים ההומניסטי המתבטא בתפיסתו של הלל הזקן.

עוד ראיון עם זוג שחיתנתי, הפעם מבוסטון 12.1.2015

ראיון עם מתן מאייר בתכנית "הקשר הישראלי", של אליהו בן און. שתמיד מראיין בחינניות ישראלים שחיים בחו"ל. מתן עושה כרגע פוסט דוקטוראט בהרווארד. חי שם עם אשתו ובתם. חיתנתי אותם באוגוסט 2012, בתל אביב.