 |
| צילום: נרדי גרין |
במדבר פרק א', ג': "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן."העם מתכונן לכניסה לארץ ישראל והמשימה הראשונה שניתנת, בפתיחת ספר במדבר, היא מפקד אוכלוסין. זהו אינו המפקד הראשון בתורה, אבל, בניגוד לפעם הקודמת בספר שמות כשמטרת המפקד הייתה גביית מס, הפעם המטרה היא גיוס הצבא לקראת כיבוש הארץ. גיל הגיוס נקבע ל-20, והמלש"בים היו כמעט כולם. האם ייתכן שלמישהו ניתן פטור משרות צבאי כבר בתורה? כל השבטים נקראו לשאת בנטל כולם נספרו והתפקדו מגיל 20 ומעלה, מלבד שבט לוי שנמנה בצורה אחרת. הם משתתפים במפקד, אבל לא מגיל 20 ומעלה, אלא מגיל חדש. הלוויים קבלו אמנם פטור מגיוס, אבל לא פטור מעבודה. על השבט הקטן ביותר מכל השבטים הוטלה משימה פיזית הדומה למשמר המלכה, או הוותיקן. הם חונים סביב המשכן, והם המשרתים של המשכן ושל צרכי הכוהנים. הם נושאי הכלים, הם המובילים, שמפרקים ומרכיבים את כלי המשכן לכל מקום אליו הוא עובר עם הוראות המפורטות בפרשה כמו בהרכבת רהיט. הם "משמרות הקדש" - שומרים שלא יתקרבו זרים. אם מתקרב זר למשכן צריך להמיתו, כלומר תפקידי שיטור לא צבאיים. הפיקוד עליהם נמסר לכהונה, לאהרון ובניו. בשום מקום בפרשה לא כתוב שיש להם תפקיד "רוחני". בבניין אומה יש חלוקת תפקידים מסודרת המחולקת על ידי השלטונות, יש הנושאים בנטל בגיוס לצבא ויש העובדים בעבודה פיזית. לאף אחד אין פטור מהתרומה לכלל בניינו של ישראל.
נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "בהר", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר" ב 16.5.2019:ויקרא כ"ה, כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
מיכה שטרית שואל בשירו הנודע: "של מי האדמה, האוויר והים? של מי העולם?". פרשתנו פורשת מניפסט חברתי רדיקאלי לקיום עם ישראל בארצו. חוקי השמיטה והיובל הם בעצם מנגנון מתוחכם של הבניית עם. כרגע זוהי קבוצה בהתהוות, לא מזמן התקבלו עשרת הדברות ועכשיו הגיע הזמן לפרט את החוקים הספציפיים הנוגעים לחיי היום יום. ההקשר של החוקים של שמיטה ויובל קשורים לעתיד לבוא כאשר העם ישכון לבטח בארצו ויעבד את אדמתו. אחד החוקים החשובים מבטל את האפשרות לקניין נצחי על אדמה. היא חוזרת לבעליה המקוריים בשנה היובל. הארץ, כמשאב טבע, לא יכולה להישאר לצמיתות בבעלות פרטית. עוד לפני שהעם בארצו, מגביל החוק המקראי את מה שנראה לנו היום כזכות טבעית – הזכות לקניין. אחת ל-50 שנה יש חזרה לחלוקה המקורית של הנחלות לשבטים. יש סמכות עליונה ומסגרת חוקית נטולת פניות שאינה מתייחסת למשאבי הטבע כהשקעה הונית. מטרתה היא ליצור שוויון בין האנשים. כולנו גֵרִים וְתוֹשָׁבִים ארעיים החיים "בהשאלה" על האדמה הזו. התשובה היא אם כן שהאדמה היא של כולנו.
לרעיון של שוויון בחלוקת קרקעות ובמשאבי טבע יש נגיעה מידית לחיינו היום כל הוגי הציונות, ניסו לקחת השראה מחוקי היובל ולהציע הצעות כיצד מיישמים אותם בחברה העתידית. התנועה הקיבוצית ראתה בקרקע משאב ששייך לכלל הקהילה ולא לאדם פרטי. חוקי המדינה נשענים בצורה מסוימת על חוקי היובל. עד היום אלו החיים בבית על קרקע של רשות מקרקעי ישראל, מחכירים אותה ל-49 שנים. האם אפשר ללמוד משהו מרוח שנת היובל גם להיום? אולי גם לגבי משאבי הטבע בים?
"למה מי מת?" הוא ביטוי בסלנג שמשמעו: אין ממה להתרגש. התרבות היהודית העממית הביאה את הביטוי "אחרי מות קדושים אמור" המבוסס על שם הפרשה שלנו ושתי שהפרשות שאחריה. זה אמנם לא ביטוי מקורי, משום שמייחסים אותו לכילון מספרטה, כבר במאה ה-6 לפני הספירה. בתרגום מיוונית: "אל תדבר סרה במתים". אבל, זוהי נורמה ומנהג החברתי, שהשתרשו, כלומר, לא להזכיר את חטאיו של הנפטר אלא לדבר רק בשבחיו מיד לאחר מותו.
מי מת? אלו שני בני אהרון, נדב ואביהוא. הם חטאו בכך שחשבו מחוץ לקופסה והכניסו יצירתיות וחדשנות לעבודת המשכן. הם חטאו בקרבת יתר ובעיני יהוה, חדירה לא מורשית למרחב הפרטי שלו, מצריכה מוות מידי. ולפי גרסאות אחרות השתמשו ב"אש זרה", לא מורשית. האם עליהם עצמם מותר להחיל את הנורמה של לדבר בשבחם לאחר מותם?
הנורמה לדבר בשבחו של הנפטר היא חשובה מאד, ולא נועדה עבור המת שכבר לא יכול להגיב לנאמר עליו. היא נועדה עבור אלו שהותיר מאחוריו, עבור החיים, האבלים על גריעתה של דמות נוכחת בחייהם. תהליך עיבוד האבל בתרבות היהודית מורכב מלוויה - מעמד הפרידה וההספדים. "השבעה" שלאחריה - קצובת זמן שבה זכרו המדובר של המת ישמש כפיצוי והשלמה על ההיעדר.
אבל ייתכן ויש דין שונה כאשר מדובר במנהיגים ואישי ציבור. נשאלת השאלה האם יש צורך להזכיר את חטאיהם מיד לאחר מותם? מה הדין שראוי היה לנהוג, למשל, בגולדה? בבגין? ברבין? בפואד? בכהנא?
ייתכן שאיש ציבור צריך להיות מוכן לכך שאחרי מותו יישפט באופן מידי על הדברים הטובים והרעים שעשה.
נדב, בנו של אהרון, על אף שגודל וטופח לרשת את אביו ככהן גדול, העיתונות התקופתית - המקרא, שפטה אותו לחומרה בגלל חטאו היחיד, רגע לפני מותו. אהרון לא זכה לחסד של "אחרי מות קדושים אמור". אבל אני קראתי לבני בשם נדב.
 |
| רחוב בגבעת משואה צילום: נרדי גרין |
ממכתב ששלח הרב נרדי גרין, פעיל בשכונה, למנהל מינהלת מבני דת בעירייה יצחק הנאו, הוא דורש להעביר את התוכניות לבניית המקווה לידי המנהל הקהילתי. "כתושב גבעת משואה אני יודע שהצעת בעבר להרחיב את המקווה לנשים שמיועד לקום ולבנות גם מקווה לגברים. לאחר מאבק של השכונה בשיתוף הימנהל הקהילתי גנים, התקבלה החלטה בהנהלת המינהל לפיה יוקם מקווה לנשים (בלבד) בחלקו התחתון של המגרש ברחוב אל סלוודור. מגרש זה כבר הוקצה להקמת בית כנסת של עמותת נצח יהודה ולכן מדובר בשימוש יעיל יותר של הקרקע. הפשרה היתה שבמקביל, יוקצה שטח לטובת הציבור הכללי בכניסה לשכונה. שישנה את ייעודו הנוכחי ממגרש לצרכי דת למגרש לצורכי ציבור. הפשרה אכן התקבלה ומופיעה גם בתוכנית".
"ב-3.4.2019 בישיבת ועדת המשנה לתכנון ובנייה הופקדה התוכנית לבניית בית כנסת ומקווה, אבל יו"ר המינהל ומנהל המנהל טוענים שאתה מסרב להעביר את התוכנית המפורטת לידי המינהל הקהילתי", כך כותב וטוען הרב גרין. "בתוכנית כתוב שהכוונה היא להקים בניין של חמש קומות ומתוך המטראז' ואחוזי הבנייה אנחנו מבינים וגם שמענו שמועות שהכוונה היא להקים בניין שכולל בתוכו לא רק מקווה לנשים ובית כנסת אלא גם מקווה לגברים, אולם אירועים ומי יודע מה עוד".
לדברי הרב גרין, "תושבי השכונה קיבלו מתוך פשרה, גם אם כואבת, את הקמתו של בית כנסת נוסף, על שלושת הקיימים, מקווה לנשים נוסף על זה הקיים במרחק קילומטר הליכה, בקרית מנחם. התנאי הבסיסי היה שלא יוקם גם מקווה לגברים שממילא אף תושב בשכונה לא משתמש בו וממילא כבר קיים מקווה לגברים בקרית מנחם במרחק קילומטר הליכה מגבעת משואה".
בהמשך טוען הרב גרין בפנייתו להנאו כי "ייתכן שכוונתך היא לשנות את אופי השכונה ולהפוך אותה לשכונה חרדית על ידי השתלטות על שטחי ציבור בחסות העירייה. בכל מקרה בניית המבנה משמעותה גם יצירת מפגע סביבתי של אנשים הנוהרים מכל רחבי ירושלים, לרחוב צר וצדדי שבחלקו הוא חד סטרי והחניה בו היא מעטה. ויצירת מפגע של רעש במידה ואכן מתוכנן אולם אירועים, אבל כאמור, אנחנו לא יודעים, כי לא ראינו את התוכניות. אנחנו מבקשים ממך להעביר את התוכנית המפורטת של המבנה לידי המנהל הקהילתי ולהפגש עם תושבי השכונה על מנת להסביר את הצורך בהקמת מבנה כפי שהוצג בועדת המשנה לתכנון ובנייה. ולשמוע את התנגדות התושבים דתיים וחילוניים כאחד".
שאלת הרב שקיבלתי הפעם, מזוג שאני עומד לסדר את קידושיהם, נוגעת לשאלת צורת טבעות הקידושין. "רציתי לשאול לעניין הטבעות, האם יש בעיה בחריטה פנימית בתוך הטבעת?"
"שלום, רציתי לשאול אם מתחת לחופה האמהות צריכות ללבוש כיסוי כתפיים או שזה לפי בחירתנו?"
 |
| בריאת האדם, מיכלאנג'לו, תחילת המאה ה-16 פרסקו בקאפלה הסיסטינית בותיקן ברומא |
צילום מסך מאתר "הארץ"
מאמר המערכת של "הארץ" מיום 10.1.2019, מדווח על "הייאוש משליטת הרבנות בחיי האישות בישראל" מתוך נתונים שמתפרסמים בקשר לירידה האבסולוטית במספרי הנישאים ברבנות. הנתונים נכונים והירידה אינה רק אבסולוטית, אלא יחסית לגידול באוכלוסיה כפי שכבר נכתב כאן וכאן."הגיעה העת להקים מערך מקביל של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שיאפשר לכל אזרח ואזרחית במדינה להתחתן בחתונה אזרחית".
"בשם יהודי אני קורא למי שרואה עצמו יהודי וכן למי שנאלץ להיות יהודי. יהודי הוא אדם המודה ביהדותו. מודה בפני הרבים. הרי זה - בדרך כלל - יהודי מתוך בחירה. מודה בפני נפשו בלבד, הרי זה יהודי מתוקף גורלו. אינו מודה בשום קשר אל העם היהודי, לא ברבים ולא בסתר ייסוריו, אין הוא יהודי אף אם ההלכה רואה אותו כיהודי מפני שנולד לאם יהודייה. יהודי, לפי גרסא לא הלכתית זו, הוא כל אדם הבוחר בשותפות-גורל עם יהודים אחרים או נדון לשותפות גורל כזו. ועוד: להיות יהודי, משמעו כמעט תמיד לקיים יחס נפשי אל עברם של היהודים. ויהי יחס של גאווה, או של מועקה, או של גאווה עם מועקה, ויהי בושה ויהי מרי, ויהיה גאווה או געגועים. ועוד: להיות יהודי, משמעו כמעט תמיד לקיים יחס אל ההווה היהודי: ויהי היחס הזה חרדה או בטחון ויהי גאווה על הישגיהם של היהודים או בושה על מעלליהם או רצון עז להטות אותם מדרכם או צורך נפשי להיצמד אל דרכם. ואחרון להיות יהודי, פירושו לחוש כי במקום שבו רודפים יהודי על היותו יהודי מתכוונים אליך.
..אינני יושב כאן כדי לחדש ימינו כקדם ולא כדי להשיב עטרה ליושנה הנני חי כאן מפני שרצוני לחיות כיהודי חופשי".
 |
| תמונה: Shutterstock |
"איך ביאליק נלחם בהדתה ובשמרנות באמצעות שיר הילדים האהוב 'נד נד'?" שואל ליאור טל שדה בפתוס בפתח דבריו המשודרים".
"במקום לזרוק את היהדות לפח ולפחד מהדתה, ובמקום "לכבד אותה" מרחוק ולהשאיר אותה לרבנים, צריך ללמוד ממנה, ליצור בתוכה, וכן, גם לחלוק עליה".
 |
| תצלום אוויר של וולאג'ה באדיבות אביב טטרסקי |
 |
| אל-וולאג'ה מבט מגבעת משואה מתחת לבתי הכפר - גדר ההפרדה מתחת לגדר ההפרדה - שטחים חקלאיים של תושבי הכפר |
 |
| אל-וולאג'ה - מבט מגבעת משואה מצד שמאל - הכביש ה"בטחוני" העולה אל מנזר הכרמיזן לפרטים על הכביש ראו את הקישור |
 |
| מאחורי הגדר - מבט מוולאג'ה |
 |
| מתוצרי המסיק |
לאחר חנוכת הגן הלאומי בינואר 2018 החליטו הרשויות להעביר את מחסום עין יעל למיקום שישאיר את כל הגן הלאומי מ"צידו הישראלי". ומכיוון שממילא אין אישור לפלסטינים להיכנס לתחומי ישראל דרך מחסום עין יעל, הרי שגישתם של כלי רכב פלסטינים תיחסם אל המעיין ואילו ישראלים יוכלו להגיע לעין חניה בלי שהצורך לחצות מחסום יגרום להם להרגיש שהם יצאו מתחומי ירושלים אל אזור פלסטיני. עתירות הוגשו נגד העברת המחסום ובהן טען הצבא כי העברתו היא צורך בטחוני דחוף. אבל הטיעון המגוחך הזה נחשף עם חלוף הזמן כי כמעט שנה מאז שנחנך המעיין והחלו העבודות בהעתקת המחסום, הרי שלא רק שהמעיין לא נפתח למבקרים אלא גם המחסום לא הועבר בגלל סיבות מנהליות. כך שברור שאין שום צורך בטחוני דחוף בהעתקתו. |
| ארוחת צהריים לפועלים באדיבות משפחת חליל |
 |
| מפת וולאג'ה מתוך אתר "בצלם" בפינה הימנית העליונה גבעת משואה מקרא: הקו הירוק בתפקיד עצמו הקו הצהוב - השטח המוניצפאלי של י-ם השטח הצהוב - שטח C בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית השטח החום - שטח בנוי פלסטיני הקו האדום - גדר ההפרדה השטח הכחול - שטח התנחלות הר גילה |
 |
| גרפיטי של השהיד באסל אל-ערג' |
