התפילה הדתית לשלום המדינה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל.
מבט מוולאג'ה לכיוון צפון. לגבעת משואה. צילום: נרדי גרין
בהמשך לעוולות המתמשכים כנגד הכפר וולאג'ה הנמצא בפאתים הדרום מערביים של ירושלים, עליהן כבר כתבתי כאן וכאן. לאחר שנים רבות בהן דחתה המדינה את תכנית המתאר שהוצעה על ידי תושבי הכפר, ובעקבות עתירה לעליון חויבה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה לדון בתכנית 12062 העוסקת בתכנית המתאר של הכפר בצד הישראלי שלו. דיון כזה אכן התקיים ביולי 2020. והחלטת הוועדה פורסמה בינואר 2021. לא הייתה ציפייה גדולה ולכן גם לא התאכזבנו מכך שהוועדה דחתה את תכנית המתאר של וולאג'ה. אבל, מה שמדהים בהחלטה אלו הם הנימוקים ההזויים להמשך לעוול המתמשך כלפי תושבי הכפר.
הכפר הועבר ב-1950, בעקבות מלחמת 1948, משטח ישראל לשטח ירדן. לאחר מלחמת ששת הימים ישראל סיפחה חלק מאדמות הכפר אך לא את תושביו. רק לחלקם יש תעודת זהות כחולה. למרות שחלק מתושבי הכפר מקבלים חשבונות ארנונה מעיריית ירושלים השרות היחיד שמתקבל ממדינת ישראל הוא הריסת בתים. ישראל החלה באמצע שנות השמונים להרוס בתים בכפר. מגמת ההריסה מתרחבת בעקבות התכנית להקים גן לאומי על אדמות הכפר. בעוד כחודש עומד להתברר בג"ץ כנגד הריסת 38 מבנים בתחומי הכפר.
בית הרוס קרוב לקו הסיפוח בצד הישראלי. צילום: נרדי גרין
בשנים האחרונות הכפר הולך ונדחק והועמד תחת מצור בגלל בניית גדר ההפרדה שהפרידה את תושבי הכפר משדותיהם, התרחבות התנחלות הר גילה הצמודה לכפר. הקמתו של גן לאומי על שדותיו של הכפר. העברת מחסום עין יעל שכניסת תושבי מזרח ירושלים אסורה ממנו, מעבר למעיין עין חניה, כך שתושבי הכפר לא יוכלו להגיע למעיין ולא יפריעו לבאי המעיין והגן הלאומי, הישראלים והיהודים. בנייה מאסיבית שכבר החלה במורדות גילה, במורדות מלחה וכזו המתוכננת בעתיד: התנחלות חדשה מצדו המערבי של הכפר, ומעבר לוואדי - שכונות חדשות של 500 יחידות דיור במורדות משואה, ו-6500 יחידות דיור ברכס לבן.
תושבי הכפר חייבים לבנות, כי המשפחות מתרחבות, אבל, הם אינם יכולים להגיש בקשה להיתר בנייה משום שאין לכפר תכנית מתאר. משפחות אינן יכולות להתרחב, בנים נישאים אינם יכולים לבנות את ביתם בכפר בצורה חוקית, אין אפשרות אפילו לבנות מדרגות פשוטות לבית משום שבאים והורסים אותן. מכל הכיוונים בונים, אפילו בוולאג'ה שנמצאת בשטח C בונים בנייני מגורים רבי קומות. אבל בוולאג'ה בצד הירושלמי אסור. למה? בואו נשמע מה אומרות הרשויות. וכך נכתב בהחלטות הוועדה המחוזית דחתה את תכנית המתאר שתושבי הכפר הביאו בעצמם:
הוועדה התרשמה כי התכנון המוצע, אינו מבוסס על תכנון של שטח פתוח משמעותי ועל שימור של ערכי המורשת הקיימים בשטח, אלא על רצון להכשיר את הבינוי הלא חוקי הקיים בשטח. הוועדה סבורה כי ההיקף הגדול של הבינוי המוצע להכשרה בתכנית, אינו מאפשר שמירה על הערכים הייחודיים של האזור, המתאפיין בערכיות נופית וסביבתית גבוהה, ברצף של שטחים פתוחים ובערכי תרבות חקלאית יוצאת דופן ועתיקה.
בנוסף, הוועדה תציין כי התכנית המוצעת אינה תואמת גם את מדיניות התכנון של הוועדה, כפי שהותוותה בתכנית המתאר 2000 .בהתאם לתכנית המתאר 2000 השטח הכלול בתכנית מיועד לשטח פתוח בו יותרו שימושים לשטח טבעי, יער וחורשות, חקלאות, גינון קהילתי, שבילים ופעילות נופש, ואסורה בו הקמת בניינים מכל סוג שהוא.
בית קומות שנבנה כמה עשרות מטרים מהבית ההרוס יש לו אישור בנייה משום שהוא בשטח C צילום: נרדי גרין
כלומר, זה לא כפר שחיים בו אנשים בכלל, זה סוג של "שטח פתוח" שישראל מייעדת לנופש, לישראלים, מעין יער קסום שרק שומר היערות יוכל לגור בו, בביתן מיוחד שבנה לעצמו לפני מלחמת ששת הימים, כנראה ששמו אבו האגריד...
כאשר ביקרנו לא מזמן בכפר ושאלתי את חברי ועד הכפר: "מה ישראל רוצה בעצם?" הם ענו לי בלי למצמץ: "הם רוצים שנלך מפה". לאן ללכת? התשובה ברורה - לשטחי הרשות. למשל לבית לחם הקרובה, לשם עברו חלק מתושבי הכפר שנמאס להם.
בפעם הראשונה שביקרתי את וולאג'ה מישהו השתמש בביטוי: "טיהור אתני" לגבי מה שהכפר עובר. אני חשבתי אז שזה קצת יותר מדי מרחיק לכת, אבל כשאני רואה, פוגש וקורא את מה שמתרחש בכפר המגמה של הגירוש ברורה. המדינה תקשה את חיי התושבים בכפר ככל יכולתה, עד שייאלצו לנטוש, וישראל תוכל להשלים את תכניות הגן הלאומי לרווחת הישראלים.
מה שנדרש מאתנו, תושבי ישראל, זה להקים קול זעקה מידי, ראשית, לעודד את העליון לדחות את צווי ההריסה, לבקש מעיריית ירושלים וממשרד הפנים לאשר מידית את תכנית המתאר של הכפר על מנת שתושבים יוכלו לבנות כחוק את בתיהם.
אחרי יותר משמונה חדשים של מצור בתחום החתונות, בגלל סגירת אולמות האירועים, מתקשרת אלי מישהי: ״אני מעוניינת ברב לחתונה מצומצמת, למשפחה בשבת, בעוד כמה זמן, האם תוכל?” אמרתי לה שכן, סיפרה לי מה נדרש, ובסוף השיחה אמרתי לה שתשלח מייל עם הפרטים המלאים. במייל היא כתבה ששם משפחתה צ׳אושו... פה התחלתי לחשוד. עניתי במייל חזרה שאולי היא מכירה איזה ג׳ינג׳י שקוראים לו גבי? אחרי כמה רגעים גבי בעצמו מתקשר אלי: ״שמעתי שאתה מחתן את הבת שלי״... לא רק שזו הייתה חתונה ראשונה אחרי המון זמן, אני מכיר את המשפחה, את ההורים של הכלה, את הסבתא של הכלה, ועוד. גבי ואני גדלנו יחד בשכונה ולמדנו יחד באותו תיכון. הטקס היה יהודי-חילוני למהדרין ועיקרו שתי טבעות ושתי אמירות קידושין וכתובה שוויונית. חגגנו במסגרת המשפחה המצומצמת, כך שנשמרו כל כללי הקורונה. זה הסיפור האישי שסופר במהלך הטקס בתמצית:
"אור וענר מכירים כבר מעל חמש וחצי שנים. זה היה במסיבת יום העצמאות באוניברסיטת תל אביב כשענר ראה את אור בזווית העין והחליט לגשת אליה ולדבר איתה. משם הפכו לזוג מהר מאד ועברו לגור יחד. הם הרחיבו את המשפחה, לפני שלוש שנים עם סנדי הכלבה שהפכה לסימן ההיכר שלהם. איתה הם מטיילים ורצים על החוף מדי פעם. זה רמז לכך שאתם יודעים ששניהם אנשי ספורט ריצות וגלישה וגם סקי כל שנה, כשאפשר... הכל כבר היה ברור לפני כשנה אור וענר יצאו לטיול בסיני ושם על הרקע הרומנטי של שקיעת השמש וההרים, ענר כרע ברך ושלף את הטבעת. אור אמרה ברור שכן! וזה מה שהוביל לטקס המרגש היום."
עדיין לא הסתיימה ספירת הקולות בארה"ב ולא הוכרז רשמית על הנשיא הבא, אבל, תיאוריות הקונספירציה המטורפות מבית היוצר של הימין המטורלל, הפונדמנטליסטי בארה"ב ממשיכות לזרום. מטיפים אוונגליים בקהילות ובערוצי השידור שלהם מזמנים את כוחו של האל, ואת המאמינים, על מנת לעשות דה-לגיטמציה למערכת כולה ולהפוך את תוצאות הבחירות.
למשל הכומר ג'ורג' פירסונס מטקסס שמשתייך לכנסיות של קנת קופלנד משווה בין הפיכת השולחנות של ישו בבית המקדש לבין השולחנות של סופרי הקולות. בברית החדשה כתוב בבשורה על פי מתי כ"א:
ישוע מחה נגד שחיתות מעמד הכוהנים בבית המקדש. ההשוואה בין הברית החדשה לתוצאות הבחירות בארה"ב היא קריאה להפיכה פיזית של "השולחנות" של המשטר הדמוקרטי והשלטת שלטון האל, או יותר נכון - טראמפ. זו קריאה להפיכה שלטונית.
דוגמא נוספת היא הכומר ושדרן הטלוויזיה מפלורידה ריק וויילס שטוען שיש משימה שטנית של השתלטות על ארה"ב שמטרתה היא הכנסייה, הנצרות והמאמינים. חייבים לצאת לרחובות ו"לסגור להם את המערכות", אם נמות נמות, חייבים להראות שלא מפחדים גם אם יהרגו 100 איש ביריות. זו קריאה מפורשת לשאת נשק.
יטען הטוען שאין כאן קשר ישיר לטראמפ. אז הנה פולה ווייט, יועצת של טראמפ לענייני רוחניות, שנאמה בטקס ההשבעה שלו, מזמנת בטקס כמו שמאני, באמצעות דיבור רפטטיבי, את האלוהים להכות באוייבים, "האל אמר שהדבר נעשה" ושומעים את הנצחון הקרב. היא גם כאילו "מדברת בלשונות" כדי להראות את ההשראה האלוהית שנחה עליה. אפשר היה לפטור את כל זה כמטורללת הזויה, אלמליא הקשרים ההדוקים והתפקיד הרשמי שניתן לה בבית הלבן.
עוד אפשר לציין את הנאום ההזוי של ג'ון וויט, כוכב הקולנוע שטען שהבחירות מזוייפות ויש להילחם בתוצאות הבחירות, כאילו שזה הקרב האחרון עלי אדמות והמלחמה היא נגד השמאל (ביידן) שהוא השטן. אלו אינן הדוגמאות היחידות, יש עוד הרבה נוספות שאפשר למצוא ברשת. הרוח הקונספירטיבית הזו מהווה סכנה מוחשית לא רק לארה"ב, היא מחלחלת לעולם המערבי וגם לישראל והופכת לא רק את הקונספירציות, אלא גם את המאבק האלים ללגיטימי.
חוסר ההתאמה בין תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית לבין סיכום כלל הקולות הידועה בכינוי "Popular Vote" קרתה בצורה בוטה בשתי מערכות בחירות בשנת 2000 בהן אל גור קיבל מעל חצי מיליון קולות יותר מג'ורג' בוש, ובבחירות 2016 בהן קיבלה הילרי קלינטון מעל 2.8מליון קולות יותר מטראמפ, ובכל זאת שניהם הפסידו.
העיוות הראשון הוא בהבנה של הביטוי: "One person one vote", ברור מאליו שכל אדם מצביע בפתק אחד, אבל משקלו של כל אדם אינו שווה לקולו של אדם אחר בגלל השיטה. הסיבה היא שרב הקולות של המדינה הולכות לאלקטורים שימליצו על מועמד מצד אחד. השיטה של "המנצח לוקח הכל" במדינה, קובעת תאורטית שגם אם רב הקולות של כלל המדינות הלכו למועמד אחד בפועל יכול להיבחר נשיא אחר. המצב יכול להיות עוד יותר גרוע אם יש תיקו, או אין רב מתוך הסך הכללי של 538 האלקטורים משום שיש יותר משני מועמדים ואף אחד לא עבר את מספר הקסם 270, אזי בית הנבחרים בוחר את הנשיא. וכבר קרה שמועמד שקיבל רק 84 אלקטורים וקיבל רב בבית הנבחרים, נבחר לנשיא. זה קרה בבחירות 1824. דוגמא נוספת: בבחירות 2016 קלינטון קיבלה בממוצע אלקטור לכל 166 אלף קולות. טראמפ קיבל אלקטור לכל 144 אלף קולות. בניגוד לעקרון היסוד הדמוקרטי של "One person one vote".
כאשר בוחנים את המקורות של השיטה, כפי שעשה פרופסור אלכסנדר קיסר מהרווארד, הוא שאל למה השיטה עדיין קיימת, וכתב על כך ספר. המסקנה שלו היא שיש שלוש סיבות עיקריות (את הפירוט וההסברים אפשר לראות בווידאו בתחתית):
1. מורכבות השיטה - כל שינוי קטן בשיטה יחייב את שינוי כלל מנגנון הבחירות.
2. שיטת שתי המפלגות - שינוי מנגנון הבחירות יערער את המסורת הדו-מפלגתית האמריקאית.
3. מורשת העבדות - דווקא בעלי העבדים הצפוניים רצו לשמור על חבר האלקטורים כדי לשמור את האפשרות לייצג את העבדים שלא היו מקבלים את זכות ההצבעה ממילא.
במשך ההיסטוריה האמריקנית היו כמה ניסיונות לשנות את השיטה. יש אפילו ברית של 15 מדינות כנגד שיטת האלקטורים, לא במפתיע אלו מדינות שמסורתית הן "כחולות", כלומר דמוקרטיות. הרפובליקנים עושים את כל שבכוחם לשמר את השיטה הקיימת שמסייעת להם בבחירת נשיא על ידי טכניקות כמו: דיכוי בוחרים, חלוקה למחוזות בחירה על פי רב שמרני בבחירות האזוריות, בבחירות 2020 כשלושה חדשים לפני הבחירות החל טראמפ להילחם בשרות הדואר האמריקני, משום שידע שהבחירות יוכרעו באמצעות קולות אלה נגדו והכריז מראש על כך שלא יקבל את תוצאות הבחירות. הרפובליקנים אומרים בפירוש שאם תתקבל שיטת הרב קובע, מדינות כמו קליפורניה וניו יורק יקבעו מי יהיה הנשיא בגלל מספר התושבים שלהן.
למרות שאנחנו מבכים את שיטת הבחירות שלנו בישראל, הרי שעוצמתה היא בייצוגיות שהיא מאפשרת בחברה מקוטבת. היא מאפשר לקולות להיבחר ולהישמע, הרבה יותר מאשר בארה"ב שבה אין ייצוג ממשי לחלקים גדולים מאד באוכלוסייה והיא הרבה יותר דמוקרטית.
ראו את הוידאו להסבר מפורט על ההסבר לקיומה של שיטת הבחירות האמריקאית
עשייתו של הסרט התיעודי "דהרמה אמריקאית" הסתיימה ב-2018 אבל רק לאחר 14 חודשים הוא הוצג בבכורה בפסטיבל ונציה. הוא נדחה על ידי בתי הקולנוע ולאחר שחרורו היה כישלון קופתי מהדהד. הסרט שודר לראשונה בארץ בערוץ 8 ב 27.10.20 וניתן עדיין לצפות בו בהוט VOD.
הסרט הוא למעשה ראיון אחד על אחד עם האסטרטג הראשי של טראמפ בבחירות 2016, סטיב באנון. הריאיון משולב בקטעי סרטים שהשפיעו עליו, קטעי חדשות וכותרות עיתונים שכביכול מעמתים את סטיב באנון עם המציאות. התפאורה והמוסיקה דרמטיים וממחישים את האפילה שסובבת את הדמות החמקמקה של באנון.
הביקורת על הסרט לאחר צאתו הייתה קטלנית, המבקרים לא אהבו אף אספקט שלו החל מהבחירות האומנותיות וכלה במה שלדעתם היה לתת במה לאיש הימין הקיצוני, גזען, איש העליונות הלבנה. זה יוצא דופן במיוחד משום שיוצר הסרט הוא אחד הדוקומנטריסטים החשובים בארה"ב ארול מוריס, יהודי ודמוקרט, שסרטו "ערפל המלחמה - 11 שיעורים מחייו של רוברט ס. מקנמרה" זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2003, וסרטו על דונאלד ראמספלד זכה לשבחים רבים. חלק גדול מהביקורת על הסרט הייתה שמוריס אינו מעמת את באנון, ונותן לו לגיטימציה.
אני נדרש לסרט לא בגלל ההיבטים הדוקומנטריסטיים והאמנותיים שבו אלא בגלל שהוא מסמך מרתק שחושף טפח ועונה על אחת השאלות המטרידות ביותר: כיצד הצליח טראמפ לסחוף אחריו עשרות מליוני בוחרים ולהפוך לנשיא ארה"ב.
צילום מסך הוט VOD
הנסיון להבין את משנתו של באנון היא משימה סבוכה למדי. אין לו כזו מלבד ניהיליזם אופורטוניסטי. המטרה היא להרוס את מה שקיים על מנת להשתלט עליו. הוא אומר שהוא רוצה במערכת אחרת של חלוקת העושר שאם לא תתקיים היא תוביל למהפכה. זה שימוש במושגים ומתודות המרקסיסטיות, לא על מנת לתקן את הסדר החברתי והעולם, אלא כדי לנצח את מה שיש. שינוי בכל מחיר לטובת צבירת כח.
באנון לא עונה ישירות לשאלות האידיאולוגיות ומתחמק מזיהוי עם הימין הקיצוני או עם גזענות, אבל בקטעי ראיונות שלו מהרצאות האירופה הוא מציע לשומעיו שאם יאשימו אותם בגזענות עליהם לשאת את זה כאות של כבוד. בתגובה לתמונות משרלוטסוויל שבהם מפגינים נאו נאצים קראו: "יהודים לא יחליפו אותנו" ומפגינה נגדם נרצחה, הוא עונה שהנאו נאצים הם יציר של התקשורת ואין להם משמעות בתנועה הפופוליסטית.
באנון מעיד על עצמו שהוא פופוליסט, שונא את הגלובליזציה ואת האליטות העשירות. מטרתו למוטט אותן. אבל לשאלה למה הוא כפופוליסט ו"עממיקו" התחבר לטראמפ או לתאגידים, שנהנים ממדיניות טראמפ, בעצם חלק מהאליטה, או לשאלה האם אתה רוצה פשוט להרוס את הכל? גם על כך לא הייתה לו תשובה.
באנון לא מספק תמונת עולם אוטופית עתידית בדומה לכשל המרקסיסטי, אין "עולם המחר". אבל, רמז לאידאולוגיה של באנון ניתן למצוא בעצות שנתן לטראמפ בנושאי מדיניות, שטראמפ יישם אותן חלקית: עצירת ההגירה הבלתי חוקית, עימות כלכלי מול סין והחזרת הייצור מאסיה לארה"ב הפסקת המלחמות בארצות זרות ונסיגה מכל המקומות בהם מוצב צבא ארה"ב כמו אפגניסטן ועירק. שלשת "הניצבים" האלה שהיו אבן יסוד בקמפיין טראמפ וגם יושמו במידה רבה כאשר היה נשיא, מצביעים על אידיאולוגיה גזענית ובדלנית. הוא גם מודה שמדיניות זו הייתה הכרחית להצלחתו של משאל העם על הברקזיט בבריטניה - בדלנות חסרת הגיון שעד היום, ארבע שנים אחרי מתקשים ליישם אותה.
הוא מספר בסרט כיצד הגיע למהפך ששינה את חייו וסייע לו להגיע להכרה שהוא פופוליסט לאומני. הוא היה בן למשפחה דמוקרטית, אבל פטריוטית שתמכה במלחמת וייטנאם, הקורבנות היו עצומים. בנו של של מאמן הפוטבול שלו בתיכון מת במלחמה. וב-2008 כאשר ביקר את ביתו, שהייתה צוערת בווסטפוינט, הוא ראה קופסה עם מדי נבחרת הכדורעף שלהם ועליה היה כתוב: "תוצרת וייטנאם". זו הייתה נקודת השבר.
האופורטוניזם של באנון מתבטא בכך שהוא לקח את טראמפ, דמות שכביכול מנוגדת לחלוטין להשקפת עולמו, והפך אותו למנצח בכל אמצעי אפשרי, בלי לוותר כלל. כאן נכנס המושג ההודי של דהרמה שהוא, כפי שבאנון מסביר, בעיקר מחויבות למטרה. אבל לאיזו מטרה? מדרך התנהלותו בסחי של הקמפיין אפשר להבין שהמטרה הזו היא אחת: הניצחון. הוא אפילו אומר שהוא העדיף את ברני סאנדרס ואם היה מנהל הקמפיין שלו, סאנדרס היה מנצח. רק לא הילארי נציגת האליטות העשירות.
מוריס מעמת אותו עם האמירה בה הוא מכנה את טראמפ כ-"Fuck you president". אתם רוצים ביטוח בריאות? - Fuck you, אתם רוצים מי שתייה נקיים? - Fuck you. באנון צוחק ואומר שזו אמירת Fuck you לכל הממסד. למעשה זהו תיעול של רגשות מחאה לאומניים, כלכליים ורגשות פחד להצבעה למנהיג אופורטוניסטי של בדלנות גזענית אוטוריטארית.
גם פיטוריו של באנון על ידי טראמפ נתפסים על ידו כמהלך טבעי של הקרבה. אחרי שבעצם טראמפ אימץ את האידיאולוגיה האופורטוניסטית שלו לחלוטין הוא כבר לא נדרש למנטור שלו. המחויבות למטרה באה לידי ביטוי בעת כתיבת שורות אלו, תוך כדי ספירת הקולות הסופיים בבחירות 2020, כאשר היתרון של ביידן ברור. טראמפ לא מוכן להכיר בתבוסה שלו לביידן. הדהרמה שלו היא להיאחז בכסא, לעתור משפטית ולא לפנות את הבית הלבן, לא משנה מה המציאות.
המניעים להצביע לטראמפ הם מרובים, הוא אופורטוניסט לפי משנת באנון. הוא מרצה את כולם. לכל קהל הוא נתן את ליטרת הבשר שלו, גם אם הדברים סותרים אפילו את השקפותיו, אורח חייו ודמותו. למשל למעמדות הצווארון הכחול הוא נתן תקווה לשינוי כלכלי, ללאומנים הגזענים נתן את הניצחון על השחור אובמה ועידוד לעליונות הלבנה, לאבנגליסטים הוא נתן מקום מרכזי בהבאתם לטקסים רשמיים ומינויים ליועצים ותפקידי מפתח כמו סגן הנשיא למייק פנס, ויש דוגמאות רבות נוספות.
ועכשיו גם ברור למה בישראל והישראלים בארה"ב היו בעדו, בניגוד לקהילה היהודית האמריקנית שרובה תמכה באופן מסורתי בדמוקרטים ובבחירות 2020 בביידן. לישראלים לא אכפת מארה"ב, אכפת להם שטראמפ כביכול היה ידיד של ישראל ועשה עבורה דברים שאף נשיא אחר לא עשה כמו העברת השגרירות לירושלים, הכרה בסיפוח הגולן והסכמי נורמאליזציה עם מדינות ערביות.
באנון הוא פסאודו-אינטלקטואל גאון בהסברה, תקשורת ואסטרטגיה. שמערבב פילוסופיות שונות, מזרחיות ומערביות בצורה שטחית ואופורטוניסטית עם תרבות פופולארית. אומן הבולשיט, שמטרתו יצירת דמות כוחנית ששואפת לנצחון או מוות. הסרט חשוב ביותר להבנת התופעה המסוכנת הזו שניתן לכנות אותה בגדול "טראמפיזם". הרוח הזו משפיעה לא רק על הברקזיט בבריטניה אלא על רוח לאומנית פשיסטית ברבות ממדינות העולם, כולל ישראל.
בסוף הסרט הכל נשרף.
ראיון עם ארול מוריס על הסרט לערוץ ReasonTV 8.11.2019
עברו שנתיים מאז היינו אצל משפחת חליל במסיק זיתים, כחלק מהסיוע לחקלאים הפלסטינים שנמצאים מאחורי גדר ההפרדה וזוכים לנחת זרועו של הכיבוש. התמונות אמנם פסטוראליות אבל המצב רק נהיה יותר גרוע. הבניה שחונקת את הכפר רק מתגברת. דווחנו שלא רק שגדר ההפרדה סוגרת את הכפר מצד אחד, התנחלות הר גילה מצד שני, הגן הלאומי נחל רפאים מצד שלישי אלא שהולכים לבנות התנחלות חדשה ממערב.
דווקא מחסום עין יעל שהיה אמור לעבור לנקודה אחרת על מנת למנוע מעבר פלסטינים לגן הלאומי, ובמיוחד למעיין עין חניה ששירת את תושבי הכפר במשך מאות שנים, עדיין לא עבר מסיבות שרובן ביורוקרטיות. וזאת למרות הטענה של הצבא שיש פה דחיפות ביטחונית שהופרכה לחלוטין, משום שכבר שנים שהמחסום לא עובר מיקום למרות שהמעיין נפתח לסירוגין למבקרים.
צילום: נרדי גרין
עבדנו נשים, גברים וילדים מירושלים, מעוטף עזה ומהתנחלויות בכרם של משפחת חליל, ליד ביתם שבתוך הכפר, במזג אוויר נפלא. העצים הניבו הרבה פחות משנים קודמות, כנראה בגלל סיבות של מזג אוויר והעבודה נגמרה מוקדם מהצפוי, גם בגלל שהיינו הרבה. המשתתפים היו אמורים להתחלק לשלוש קבוצות, אבל חקלאי אחד דחה את המסיק בגלל שהחלקה שלו בוצית מדי כך שקיבלנו תגבור של קבוצה שלמה.
שרירות הלב של הכיבוש הומחשה בצורה הטובה ביותר כאשר הקבוצה השנייה שהייתה אמורה למסוק בכרם של משפחת ברגות, שנמצאת מעבר לגדר ההפרדה פשוט סורבה לעבור על ידי משמר הגבול, למרות שהכל תואם מראש. צריך להבין שהמעבר מותר לחקלאים הפלסטינים רק לצורך המסיק ורק לתקופה מצומצמת במהלך השנה. וגם מרווח הזמן המצומצם הזה למסיק תלוי בשרירות הלב של המגבנ"יק התורן. הפעם כנראה קם על צד שמאל והקבוצה לא נכנסה למסוק.
צילום באדיבות: דהרמה מעורבות חברתית
חייבים להדגיש את הנקודה שאנשים מופרדים ממקור מחייתם על ידי גדר ההפרדה, הם נדרשים להיתר של הרשויות על מנת להיכנס לשטחיהם הפרטיים וההיתרים האלה לא רק שניתנים בקמצנות, אלא כמו בדוגמא שראינו, גם לאחר שיש היתר וגם לאחר שהכניסה מתואמת המגבנ"יק פשוט לא בא לפתוח. למה? ככה! לא ברור. וכך נותר לו אבו נידאל יושב מתוסכל, נשען על גדר ההפרדה, אני חושב שפחות הצטער על הסירוב לעבור ויותר על כך שאכזב את ידידיו משכבר הימים כשהבטיח להם את מה שלא היה יכול לקיים, מעין הפרה של קוד הכבוד של הכנסת אורחים שזהו העלבון הגדול ביותר. כשהתברר שאינם יכולים לעבור לשדה, לקח אבו נידאל את אורחיו אל חצר ביתו ושם סיפר להם את הסיפור שלו ואת המכאובים של חיים מאחורי הגדר. כל זאת בעברית מצוינת, שהרי הוא עבד במשך עשרות שנים בישראל ויש לו ידידים ישראלים רבים.
צילום: נרדי גרין
אבו נידאל חי בקו אווירי של קילומטר אחד מהבית שלי בגבעת משואה. אני משקיף על ביתו מחלון ביתי. אבל תהום מפרידה ביננו, התהום של הכיבוש.
למרות שמנסים לדכא בכל האמצעים את תושבי אל-וולאג'ה (الولجة) על ידי הבנייה המאסיבית סביבם, הריסת בתיהם, אי מתן שירותים, אי אישור תכנית מתאר או מתן היתרים לבנייה, הם אינם משתמשים באלימות. זהו כפר שקט ושליו.
תודה לאביב טטרסקי ול"דהרמה מעורבות חברתית" על ארגון הסיוע לאל וולאג'ה ועל האפשרות לסייע לשכנינו.
התופעה של העלאת מדבקה של ״אהבת חינם״, ״אחדות״, נגד שנאה וכדומה לתמונת הפרופיל בפייסבוק של רבים מחבריי הובילה אותי לתחושה שהגענו כבר לחודש אב, לתשיעי שבו. מה פתאום נזכרו בתשרי לדבר על אהבת חינם? זזתי בכסאי באי נוחות וחשבתי לעצמי מה מפריע לי בחיבוקי הדב האלה. ואז הכתה בי ההכרה.
כאשר אני וזוגתי עומדים בצומת ומוחים בצורה לגיטימית, כחוק, נגד הממשלה והעומד בראשה, ללא שום ביטויי ״שנאה״, אנחנו שומעים, בצורה רצופה את הקריאות הבאות מנהגות ונהגים: זונות, שמאלנים לכתת יורים, שתמותו בייסורים, יא הומו (אגב, לא קללה), מסריחים, מפיצי מחלות, בגללכם הכל, חבל על הזמן שלכם, אנחנו 30 מנדטים ואתם 1, ועוד ועוד.
כל מי שמטיף לאהבת חינם לעת הזו מדבר כאילו הוא אומר משהו ברור מאליו. ברור שצריך אחדות ואהבה ולכידות. זה כמו להגיד שמחר תזרח השמש, אין בזה שום רבותא. אבל, יש סאבטקסט לביטויי התשעה באב האלה שמשמעו הוא: תפסיקו להפגין זה מפריע לנו, לא בא לנו טוב בעין, אנחנו מפחדות ומפחדים. מפחדות שהלחץ הציבורי יביא להדחה של ראש הממשלה.
זו האשמת הקורבן וצביעות משום שהקריאה לאהבת חינם מופנית כלפי צד אחד, הצד שיוצא לרחוב להפגין. הצד שסופג את השנאה. הדיבור המתייפייף הזה הוא עמדה פוליטית בעד הנאשם בפלילים לא באמת קריאה לאחדות. אם הייתן באמת רוצות ורוצים אחדות, הילחמנה נגד השנאה של הביביסטיות שלא רק משתלחות בקריאות שנאה, אלא גם מנסות ומנסים לפגוע באופן פיזי במפגינים. ביריקות, קריעת כרזות, זריקת אבנים, מכות, דריסה עם רכב נוסע, שליפה של כלי נשק באיום.
אני אומר לכן ולכם, זה ייגמר ברצח.
הצעתי היא - העלינה תמונת פרופיל אחרת עם כיתוב אחר שאולי יהיה יותר מתאים לחדש תשרי: סליחה שלא עשינו כלום כשהדבר הזה קרה.
שאלה: אני בת לאב יהודי, גדלתי בארץ, נישאתי ללא יהודי ויש לנו ילד בן 5. במסגרת גיור רפורמי שאני עוברת הרב המליץ לנו לגייר את בננו, כאופציה ואני גם רוצה שיתגייר כחלק מתהליך רוחני שאני עוברת. אבל, במסגרת ההסכם שיש לתנועה הרפורמית עם המדינה הוא יהיה חייב לעבור ברית מילה. בן זוגי ואני מתנגדים לברית המילה. האם יש אפשרות לגיור ללא ברית מילה?
תשובה: הדילמה מובנת, מה עוד שקיומה של עורלה אינה מורידה כהוא זה מיהדותו של אדם, היא רק יכולה למנוע ממנו להתגייר. במדינת ישראל על מנת שגר יקבל מעמד רשמי במרשם האוכלוסין כ"יהודי" יש חובה לקיומה של ברית המילה.
בעיני ההלכה החילונית, אין חובה בכלל בתהליך גיור משום שההחלטה על זהותו של אדם היא ההגדרה העצמית שלו ולכן יש מה שנקרא: "אימוץ" של אדם אל התרבות בעקבות שינוי בהגדרתו העצמית. לכן, כל עוד את מוכרת כאזרחית מדינת ישראל וגם הוא יוכר כאזרח בעקבותייך לאחר עיבוד כל הבקשות, הרי שאין בכם שום פסול. אתם בני אדם שלמים ותוכלו לבחור את דרככם בחיים. אף אחד לא יכול להטיל בכך ספק ואין לכם ממה לחשוש.
אין אפשרות לגיור רשמי ללא קיומה של ברית מילה, לצערנו הרב. אחת האופציות היא לשקול את הדחייה של התהליך עד להגעתו של הילד לגיל שבו הוא מודע למעשיו ויכול לבחור אם ירצה להתגייר ולעשות ברית מילה. מהצד השני, אין חובה כלל להתגייר, או להתנתח לשם כך.
אני מאחל לכם בחירה מוצלחת ומועילה וחיים מלאים ומאושרים.
בשם דו-הקיום בין דתיים לחילוניים וזכויות האדם, רומסת אמנת גביזון-מדן את זכויות היסוד של בני אדם בתחום הנישואין. מבני זוג מאותו מין נשללת זכות היסוד לזוגיות כחוק ולהקמת משפחה וזאת בניגוד למגילת זכויות האדם של האו"ם האומרת שהמשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנתה, וכי כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת.
לצד דברי השבח וההלל שנשפכו על רות גביזון זצ"ל, חייבים לציין דבר אחד מהותי. היא נמנעה לעסוק בזכויות הלהט"ב. היא התרחקה מזה כאילו זה תפוח אדמה לוהט. לא רק באמנת גביזון מידן אלא גם בנייר העמדה של מציל"ה היה אחד מהחתרניים והראשוניים להציע נישואין אזרחיים בצורה גורפת. אבל, רק לא ללהט"ב.
בתשובה לשאלה ישירה ששאלתי בערב עיון מהקהל היא אמרה שזה דבר שצריך להשאיר אותו "לדיון עתידי". מעין התחמקות אלגנטית מהסוגיה.
השאלה הנשאלת היא למה התחמקה רות גביזון, אבירת זכויות האדם, מנושא הלהט"ב? למה מעולם לא השמיעה עמדה בנושא? תקנו אותי אם אני טועה, כלומר, שהיא אכן הביעה עמדה פומבית בעד זכויות הלהט"ב.
מכתב למערכת שלי (הכותרת של העורך) התפרסם ב"מוסף הארץ", 10.7.2020. תגובה לראיון עם סמי תמימי מהשבוע הקודם שערכה רונית ורד. היה לי חשוב שהמכתב יתפרסם משום שבתיקון ליל שבועות שערכתי (ראו וידאו למטה) דיברתי בדיוק על הנושא הזה של הטמעה תרבותית, הקרויה בשם הנוראי אצלנו: "התבוללות".
לא חסרים "טהרנים" בכל מקום, אצלנו מייללים על התבוללות תרבותית וגם אצל הפלסטינים. רק עכשיו התפרסם שמחרימים את מפעל הטחינה אל ארז בגלל תרומה לקו חם לטוב להט"בים במגזר הערבי. דווקא מסמי תמימי לא ציפיתי שיצטרף אליהם. שהרי הצלחתו היא במשותף עם שותפו הישראלי. יש הרבה מה לכעוס ולהתנגד על הכיבוש, שהוא גם כיבוש תרבותי. אבל, יש הרבה שסמי תמימי נתרם מההטמעה בין התרבויות הערבית והיהודית, הפלסטינית והישראלית.
את הספר שלהם, "Jerusalem", אני רוכש כמתנה לכל זוג בחו"ל שאני מחתן ואני מקבל תגובות נהדרות על הספר ועל השימוש במתכונים מתוכו.
אבל לא רק הוא, המטבח הערבי מקבל כבוד גדול בישראל היום כאשר הרבה שפים/טבחים/מקומות פלסטיניים מקבלים תשומת לב תקשורתית רבה במקביל להצלחה שלהם. דוגמאות ספורות: חוסאם עבאס (אל באבור), נוף עתאמנה, מסעדת דיאנה, אבו גוש, יאפא כנאפה, עלי קראוון, חאג' כחיל, ועוד. אלו גם מטבעות לשון שהפכו שגורות בישראל. הגיע הזמן שיחד עם צקצוקי הלשון הטהרניים האלה נחגוג כולנו את המטבחים האלה, נדע לדבר על המקורות התרבותיים שלהם ואפילו נתווכח עליהם. אבל אין צורך לכעוס ולשנוא.
זהו הטקסט כפי שהתפרסם במכתבים למערכת:
אני מאוד אוהב את המפעלות של סמי תמימי (ויותם אוטולנגי), כפי שהובאו בכתבתה של רונית ורד ("שתי מנות לשני עמים" (3.7). אך טענתו האומרת: "ניכוס תרבותי — כשהצד החזק במערך הכוחות טוען לבלעדיות ומעלים את הצד החלש", בעייתית בלשון המעטה. ניכוס תרבותי הוא דבר שקיים בכל תרבות ובכל תחום.
התרבות היהודית ניכסה את מנהגי ומאכלי המשתה ההלניסטי לליל הסדר, היא ניכסה את המאכלים האירופיים המטוגנים בשמן ואת משחק המזל הגרמני, הסביבון, לחנוכה. הפלאפל אינו פלסטיני במקורו. לחומוס יש כנראה שורשים במקורות היהודיים. הרבה מהמתכונים המכונים פלסטיניים הושפעו, או נוכסו, מתרבויות וכובשים שעברו באזור. זה לא אומר שאין מטבח פלסטיני, או שאין מטבח ישראלי, וזה דבר מצוין להעלות אותם על נס.
המטבח הישראלי, שנולד ממחסור, היה חייב לנכס תרבותית ולהמציא את עצמו מתוך הסביבה שבה צמח ומתוך תרבויות המהגרים שמתוכן נבנה. המטבח הישראלי המודרני, המצליח בעולם היום, עושה את הניכוס הזה בצורה גאונית. נכון שכל דבר תרבותי מבטא יחסי כוחות פוליטיים, אבל חייבים לזכור שניכוס תרבותי הוא תופעה טבעית, לא שלילית ולא חיובית. זהו סם החיים של תרבות שרוצה לחיות. זו הטמעה של חומרים מהסביבה שבלעדיה, אם לצטט את יהושע סובול: "אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה".
במסגרת "כאן עושים תיקון" של תמורה - יהדות ישראלית העברתי הרצאה שנושאה העיקרי היה: האם התבוללות זה דבר טוב או רע? ההרצאה הועברה בפייסבוק לייב, מוזמנים לצפות.
זו הפעם הראשונה שהעברתי הרצאה בזום ואני יכול לומר שהיה חסר המשוב מהמשתתפים כמו שעושים בהרצאה פנים אל פנים, דבר שפגע לטעמי באיכות. אבל המסר עבר.
במדבר ה, יד: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ". טקס המים המרים הוא מנגנון מאגי לבירור נאמנות בזוגיות. אין צורך בראיות. נדרשים: גבר שמקנא לאשתו, אנחנו יודעים שלא חסרים כאלה, בית מקדש, כמה כוהנים, כלי עם מים שאליו מוסיפים עפר מהמקדש. המהלך הוא שמשקים בטקס משפיל את האישה מהמים המרים. במידה ולא קרה לה כלום היא נקיה וטהורה. אבל, אם קרה לה משהו, כלומר מתה (תלוי בפרשנות), הרי שהוכחה אשמתה. מבחנים כאלה ידועים לנו כבר מחוקי חמורבי ששם כתוב שכאשר חושדים אנשים באשת איש ששכבה עם גבר זר, תעבור האישה מבחן על ידי קפיצתה לנהר וכנראה אם לא תטבע היא נאמנה. מבחן זה נמצא גם בתרבויות אחרות, ושיאו ב"ציד המכשפות" במאה ה-15 אבל אפילו מבחן המכשפות, שרובו היה לנשים לא הוגבל לנשים. למרות שפרשנים לאורך הדורות תירצו את הטקס הזה כמנגנון לחיזוק הזוגיות והמשפחתיות שפגיעה בה היא פגיעה בקודש, הרי שהמבחן הוטל על צד אחד בלבד. תארו לעצמכם עולם שבו "תּוֹרַת הַקְּנָאֹת" דווקא מוטלת על הצד השני, הקנאה הייתה של האישה לאיש, הוא היה צריך לעבור את הטקס, והתורה הייתה צריכה לכתוב: "וּבָאוּ בּוֹ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִּטְנוֹ וְנָפְלָה יְרֵכוֹ וְהָיָה הָאִישׁ לְאָלָה בְּקֶרֶב עִמּוֹ". אבל, מכיוון שהתורה וההלכה נכתבו על ידי גברים למען גברים אין לצפות לכך וגם לא צריך משום שנדרשת הלכה חדשה של שוויון, שבה יחסי זוגיות מושתתים על אמון. יחסי מין הם סוג של הסכמה בין בני זוג, הפגיעה בזוגיות היא הפגיעה באמון, כלומר בהסכמה הראשונית. הלכה כזו מאפשרת גם נישואים המכונים "פתוחים", ואפילו ריבוי של בני זוג, כל עוד זה אינו פוגע בשותפים ליחסים האלה ובאושרם.
אילו זה היה לפני שנה, הייתי פוטר את האירוע הזה בהינף יד כמופע של קיטש וקפיטליזם אמריקאי טיפוסי. אבל ה-"Saturday Night Seder", על משקל "סטרדיי נייט לייב", בתקופה של הקורונה גרם לי לצחוק ולבכות מהתרגשות. אפילו שמדובר ביותר מ-60 דקות של סדר. בדרך כלל כששולחים לי קטע מיוטיוב של יותר מדקה אני כמעט מיד מוחק. הפעם לא יכולתי להפסיק עד תום.
זה היה בעצם מופע התרמה ל-CDC שהיא סוכנות ממשלתית: "המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן" בארה"ב. או יותר נכון הקרן לתגובה מיידית שהיא הקימה לטיפול בקוביד-19. אפשר היה לשאול למה סוכנות ממשלתית זקוקה לתרומות, אבל אז היינו מחמיצים את כל הכיף של לראות את כוכבי הוליווד היהודים, וגם כמה לא יהודים, עושים את אחד הסדרים שאני הייתי רוצה לראות אצלי בבית. אפשר לכנותו סדר חילוני הומניסטי משום שהוא נכתב בהתאמה לנסיבות, הביא פרשנות יצירתית עכשווית והביא את היצירתיות של כל האנשים המוכשרים שיש בארה"ב וקשורים לתרבות היהודית. מג'ייסון אלכסנדר, דרך הנרי וינקלר, עמיחי לאו לביא, מיים ביאליק, פראן דרשר ועד בט מידלר (רשימה חלקית מאד מתוך עשרות). וכמובן שאי אפשר היה בלי טיפה פוליטיקה עם הסנטור הדמוקרטי צ'אק שומר ועוד כמה הערות ברמיזה על עידן טראמפ. וגם כמה רבות ורבנים המכונים בארה"ב "ליברליים".
הקרדיט מגיע לשבעה כותבים מוכשרים: חנה פרידמן, סס גולדברג, ג'וש הרמון, אדם קנטור, מייקל מיטניק, ובנג' פייסק. ויש להניח שבעידן הריחוק החברתי זו הייתה הפקה מורכבת.
הסרט שהופץ ביוטיוב נוצר על ידי Story Course, נעשה בשיתוף עם הערוץ הפופולרי Tasty (מעל 18 מליון מנויים) ועם ארגון "ריבוט". הרבה מאד אלוזיות לתרבות הפופולארית האמריקאית, מלווה בסגנונות שונים ממחזות זמר קלאסיים, אר אנד בי, נעמי שמר וההגדה. אבל אם לא מכירים את האמריקאיות אפשר להחמיץ כמה גגים. בכל זאת אם אתם רוצים להתרגש, לבכות או לצחוק ויש לכם זמן בחג הקורונה הזה? אני ממליץ, אם אתם לא עסוקים מדי בתקופת הריחוק החברתי.
בבחירות לכנסת ה-23, במועד פברואר 2020 לא נכנס אילן גילאון לכנסת בגלל היותו מקום שמיני ברשימת העבודה גשר מרצ. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לו, אבל אולי זו הפעם האחרונה.
"אולי שייך חלק מחייו של טרומפלדור להם, למרקסיסטיים. אבל המוות כולו שלנו".
הציטוט הזה מאיר בתמצית את החלוקה בין השמאל לימין בהיסטוריה הישראלית. השמאל שבנה תשתית לחיים ולרווחה מול החמאס היהודי שקידש את המוות. פועלו של אילן הביא את השמאל האמיתי, החברתי לידי ביטוי. הדאגה ההומניסטית לחלשים ולמוחלשים, לאדם באשר הוא אדם. וכל זה מתוך צניעות ומסירות אינסופית.
בכל פעם שנפגשתי איתו טרחתי לצלם סלפי. אם זה במשחק של הפועל קטמון בטדי שהלוגו שלה מתנוסס בגאון על הקלנועית שלו, אם במצעד הגאווה בירושלים, אם בביקור אצלו בבית באשדוד.
אני יכול רק לאחל לו שימשיך בדרכו ושיתגשמו חלומותיו להקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית שתסיר את חרפת הגנאי למלה "שמאל" שדבק בו בגלל יורשיו של אב"א אחימאיר.
האתר האמריקאי הוותיק interfaith.com שמיועד לסיוע למשפחות בין תרבותיות ובין-דתיות למצוא את דרכן בקביעת זהותן המשפחתית, בטקסי חיים וחגים, שינה את פניו ועשה מיתוג מחדש מהיום הוא נקרא 18doors.org, למעשה התפנית היא יותר כלפי הצד היהודי.
ההיגיון בשינוי שם האתר מצוי במשחק המילים על המלה העברית דור והחשיבות של העברת ערכים יהודיים מדור לדור. יחד עם המספר 18 (ח"י), צרוף המלים מבטא: חיים מדור לדור. אבל, גם לפתוח דלתות, כותרת המשנה היא Unlocking Jewish.
גם אני כתבתי מאמר באתר על המשמעות והחוויות מטקס בת מצווה חילוני הומניסטי שערכתי בכותל, אפשר לקרוא את המאמר כאן
לטלי וז'ניה ערכתי טקס נישואין יהודי חילוני, בספטמבר 2019, באולם "אגמים" בבאר שבע. עכשיו יצא קליפ החתונה שלהם שאני משתף פה. זה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס החתונה:
טלי ויבגני מכירים כבר 7 שנים. בליל קיץ אחד טלי יצאה עם חברות למועדון. לפי המנהג המסורתי הולכים לפני לבית של חבר או חברה כדי לתדלק... במקרה בתחנת התדלוק נכח יבגני כי זה היה בית של חבר שלו. הוא בכלל לא תכנן לצאת, אבל אחרי כמה מילים עם טלי הוא השתכנע. לאחר כחדש הם הפכו לזוג. בעבור כמה זמן הם גם עברו לגור יחד וגם הרחיבו את המשפחה עם החתולים של ההורים, חטביץ' וקירה. וכבר הכל היה ברור ולכן, לפני שנה וחצי, יבגני רצה למסד את היחסים בהצעת נישואין, הוא הלך על חדר בריחה מפחיד עם חברים שדחקו בטלי להיכנס לחדר המפחיד. שם חיכה לה יבגני, כרע ברך ושאל את השאלה, האמת שמרב אימה, טלי לא זוכרת הרבה, רק שהטבעת הייתה על האצבע שלה בסוף... כנראה שהיא אמרה כן... הם עדכנו את ההורים והמשפחה הם כבר רשמו את הנישואין אזרחית בצ'כיה וזה מה שהוביל לטקס היום.
לכבוד הגעת קבוצת הפייסבוק הסודית "מצביעות ומצביעים בטבעת" למעל 5000 חברים, נתבקשתי על ידי מנהלת הקבוצה לכתוב כמה דברים על עצמי. למותר לציין שאני לא יכול להיות חבר בקבוצה, בגלל שאני מוגדר כ"ספק", אבל כל הכבוד לכך שניתנה לי הרשות לפרסם משהו על עצמי. אני מביא כאן את הדברים שכתבתי ופורסמו בשמי על ידי מנהלת הקבוצה.
מכיוון שאני רב המוסמך ע"י הזרם ההומניסטי ביהדות, אני מאמין בשימת האדם במרכז. ולכן, כתבתי קוד אתי ואמנת שירות הנוגעים לחתונות שמתמצים בשני דברים עיקריים: בני הזוג שמתחתנים הם מרכזו של הטקס, הם שולטים בתכנים ובמבנה הטקס. הדבר השני הוא שוויון בין החתן לבין הכלה בקידושין ובכתובה. כאשר מדובר בחתונה של בנות ובני זוג מאותו המין, השוויון מובן מאליו. בנוסף, הקוד האתי ואמנת השרות שלי מחייבים אותי לכך שאסור לאחר בהגעה לחתונה, עלי להיות זמין לזוג בכל עת, להוציא חשבונית/קבלה על כל סכום שאני מקבל כחוק, הזוג יודע מראש מה הולך להיאמר בטקס. וגם לשקיפות, כלומר, אין אותיות קטנות ואין הפתעות. (דברים נוספים בקוד האתי ניתן לקרוא כאן). החתונה בתרבות היהודית היא הסכמה בין שני אנשים לבוא בברית ולהקים משפחה. בתפיסה ההומניסטית מטרת מסיבת החתונה וטקס החתונה הם להכריז כלפי כולי עלמא: "אנחנו הולכים להקים משפחה", האמירה הזו היא הדבר המשמעותי ביותר של אדם בחייו משום שהוא מתחייב בצורה משמעותית לעבור לשלב חדש בחייו שבו הוא כבר אינו לבדו, ואינו אחראי רק על עצמו. המשמעות החבויה היא: "אנחנו זקוקים לתמיכתכם ועזרתכם ביצירה החדשה הזו". משפחה אינה יכולה להתקיים בנפרד מן החברה הסובבת אותה והיא נזקקת להכרה הזו. תפקיד הרב בטקס הוא להעצים את בני הזוג להביא את האמירה שלהם, מבעד למשקפי התרבות יהודית. יש חשיבות גדולה להבנה של בני הזוג את המהות על מנת לחזק את יכולת הבחירה שלהם. על מנת לדעת מה רוצים כדאי לדעת על מה מדברים ולכן חשובים ההכנה ועיצוב הטקס. התהליך והדרך שעוברים בני הזוג לקראת הטקס חשובים לא פחות מאשר הטקס עצמו. יוצאים לטקס מתוך הבנה והזדהות עמוקה עם תכניו, אסור להרגיש מנוכרים למשהו שהוא כל כך מרכזי בחיים של כולנו. טקס נישואין טוב הוא כזה שמצליח לייצר אינטימיות בין הקהל הנאסף לבין בני הזוג והמשפחה. הטקס הוא אישי ולא כללי, מדבר ללב ולא בצורה נוסחתית. כזה שמצליח לגעת ומייצר חיוך של הבנה ואהבה.
בראשית יח, כה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט." פרשנים לאורך הדורות הזדעזעו מחילול השם המפורש – מה טעם להביא פעמיים את הביטוי העממי: "חָלִלָה לָּךְ"? חסר שעוד רגע אברהם יטפח על שכמו ויגיד לו "בחיית אחי, השתגעת? אתה עושה בדיוק הפוך ממה שהטפת לו"... סיפור סדום ועמורה נפתח בהבטחה האלוהית לאברהם בתנאי שישמור על "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם מעז לעמוד בפני יְהוָה ולהזכיר לו שזהו כסת"ח מוסרי להביא בפעם הראשונה בתורה את המלה "מִשְׁפָּט" כמבטאת ערכים של צדק ולעשות בדיוק ההיפך. אברהם מגיע מהבית עם חוש צדק ומוסר מפותחים שאינם קשורים להבטחה האלוהית או לצו שניתן לו, זוהי תכונה פנימית אנושית וטבעית עבורו. לא סתם יְהוָה בחר בו כשותף לדרך, הוא צריך מישהו שיאזן את הלהט האלוהי להשמדה. אברהם אומר לו את אחד הדברים החשובים שכנראה קרא באמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 33, מ-1949 (אין מוקדם ומאוחר בתורה): "עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים".
כמה חדשים לפני החתונה פנה אלי זוג ואמר שהוא שוקל לשכור את שירותיי לטקס שייערך בערב שבת, במדבר בכפר אירוח, שם הם ישכנו את כל אורחיהם. מסיבת חתונה ייחודית וכך היה אמור להיות הטקס. אבל באותה נשימה הם אמרו שהם שוקלים מישהו נוסף ואכן, בסופו של דבר, לאחר התלבטות קשה, הם החליטו על מישהו אחר. אמרתי להם שאין שום בעיה ושיהיה בהצלחה ובמזל טוב, באמת מכל הלב. הסיבה שהם בחרו במישהו האחר הייתה לדבריהם, המרחק הרב שהיו עלולים לנסוע כדי להיפגש עמי פנים אל פנים, אבל שהם מאד מעריכים אותי. וכבר הספקתי לשכוח מכל העניין אבל יום לפני הטקס הם התקשרו לבשר לי שעורך הטקס שלהם אינו פנוי בגלל נסיבות אישיות והם בכל זאת רוצים שאערוך להם את הטקס. הסכמתי ללא שום היסוס. הרבה יכול להשתבש בהתרעה כל כך קצרה, אבל, אני יודע שזה היה מוצלח משום שזה מה שהם כתבו לי לאחר הטקס:
נתבקשתי לכתוב כמה דברים לפרשת "וילך", שהתפרסמו באתר מקומון "כל העיר", ב-2.10.2019:
דברים ל"א, כ"ז: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". זהו יומו האחרון של משה כמנהיג, הוא כבר יודע שלארץ המובטחת לא ייכנס, הוא מודה בפה מלא שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לו "לָצֵאת וְלָבוֹא". ולכן הוא עושה הכנות אחרונות על מנת שהמורשת האדירה שלו לא תגווע. מה המשמעות של "וַיֵּלֶךְ"? לאן ההליכה? ייתכן וזוהי הליכה ממשית אל ראשי העם כדי לתת להם הוראות אחרונות, מעין מסע פרידה, ואולי הכוונה מטאפורית ורמז לבאות. אך באופן מעשי הוא מזכיר לעם שהוא מכיר אותו, הרי אחרי שימות ברור שהם יחטאו. ולכן צריך לעשות את כל ההכנות הארגוניות לשמר את המסגרת. הדבר הראשון הוא הכתרת יורש, חייבת להיות דמות עם שם ומוניטין וזה יהושע, אבל יהושע ידוע כאיש של חוזק ואומץ, ולא של רוח, לכן צריך את הדבר השני הוא חיזוק הגבולות האידיאולוגיים באמצעות מעמד שנתי – "הַקְהֵל" שבו העם מתכנס ושומע את מה המשמעות של להיות חלק מהקבוצה הקרויה עם ישראל, מה החוקים, מה המחירים ומה התועלות. הדבר השלישי הוא ההנצחה - כתיבה של הדברים על ספר והטמנת הספר בצד ארון הברית, כמו שהטמינו את משה בתיבה כדי להצילו, כך יש להציל את התורה באמצעות כתיבתה. עם ישראל מסיים את מסעו במדבר ומתחיל את המסע שלו לריבונות כשמשה נותן את העצה שכל סבתא יודעת מאז לתת: "תעשה את זה ישר – עקום זה יצא ממילא".
ליעל ושחר ערכתי חתונה שווה באפריל 2019 בחוות אלנבי. טקס יהודי חילוני כהלכתו ואני מביא כאן את קליפ החתונה הקצר שבו אפשר לראות הבלחות מהטקס. הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס:
יעל ושחר הכירו לפני כ-6 שנים באמצעות חברים משותפים שהביאו אותם לחוג ריקודי סלסה. אחרי שנה של הכרות, בסוף 2013, הם סוף סוף הפכו לזוג. הם עברו לגור יחד וכבר הכל היה ברור. הם טיילו בדרום אמריקה יחד ולפני קצת יותר משנה, בפרו ליד לגונה יפייפיה ורומנטית בהרים, יחד עם עוד 7 מטיילים ישראלים אחרים, בגובה של כ-5 ק"מ. המטרה הייתה שלא יהיה הרבה חמצן כדי שיעל לא תחשוב יותר מדי... שחר כרע ברך, שלף טבעת שקנה בשוק בפרו שאפשר להגיד עליה שהיא באמת שוות פרוטה, אבל ערכה לא יסולא בפז, כרע ברך, שאל את השאלה. יעל הייתה בהלם, התרגשה מאד, לקחה שאיפת מהאוויר הדליל ואמרה כן! וזה מה שהוביל לטקס המרגש היום.
לקמי ואופק סידרתי קידושין בערב שבת 3.5.2019 בגן האירועים "אביגדור" בתל אביב.
הטקס היה חילוני למהדרין וקליפ החתונה שלהם מראה רק הבלח קצר של הטקס, אבל הקליפ שם דגש על מה שאני מנסה לקדם כבר כמעט 20 שנה בטקסי הנישואין שאני עורך - הסיפור של הזוג הוא הדבר העיקרי. ובקליפ היפה שערכו אביב וטלי זהו הדגש העיקרי, וכך גם בטקס זה מה שסיפרתי עליהם:
קמי ואופק הכירו לפני 9 שנים בקורס בצבא, אבל עדיין לא היו זוג. לאחר כ-4 שנים כאשר שניהם היו יחד באותו בסיס, אופק הזמין את קמי לקפה בבסיס, והיא כמובן הבריזה לו, אבל זה מה שגרם למחויבות יותר גדולה ולדייט שני על בירה. אחרי כמה דייטים הפכו לזוג וכבר הכל היה ברור, וכשקמי חזרה מנסיעתה הם עברו לגור יחד. יום אחד, בקיץ האחרון, יצאה קמי לטיול בירושלים עם חברה וכשחזרה הביתה ראתה לפתע כי הבית ריק פרט למצלמה שהחלה לדבר אליה, קופסא עם הוראות, מכתבים וחידות שהיה צריך לפענח. כמובן שקמי עמדה במשימה ולתדהמתה הגיעה לאתר אינטרנט שנבנה במיוחד וחבר שחיכה למטה לקח אותה לדירת גג עם נוף, שם הציע אופק נישואין, וכמובן שקמי אמרה כן! לאחר מכן המשפחות נפגשו בארוחת שבת והייתה שמחה גדולה.
דברים י"א: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".תילי תילים של מדרשים נכתבו על עקרון הבחירה החופשית הטמון כביכול בפסוק הזה ובאחרים בהם מציב יהוה אפשרות בינארית של בחירה. אפס או אחד, מקל מול גזר, טוב מול רע, שחור מול לבן, למעשה חיים מול מוות. מה הן הנסיבות של האמירה הזו? אלוהים אומר "הַיּוֹם", נקודה בזמן שבה חייב העם, כיחידים וכקבוצה, לעשות מהפך מחשבתי. מקבוצת עבדים לעם שיצא לחופשי. אבל אי אפשר להתיר את הרסן "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". אלוהים אומר: שימו לב עם ישראל, עד עוד רגע הנדודים נגמרים. מרגע שחוצים את הירדן אתם הולכים לקבל נחלה והכל הולך להשתנות. אנחנו במסגרת הכתבה של חוקי וכללי התנהגות מאד מורכבים לאדם הפשוט. חוקים הכוללים שינוי התנהגות גדול מאד שכולל שליטה על יצרים וקביעת מקומות ומועדים, ויתור על משאבים אישיים והקרבה למען רעיון גדול יותר שבשבילו צריך לנתץ, להרוג, להשמיד ולאבד, אולי אפילו להקריב חיים. מרגע זה אין יותר אפשרות להתחמק, או שתבחרו את הבחירה הנכונה, או שיקרו אסונות נוראיים. יהוה מבין שהרבה יותר פשוט לעשות מהפכות בחיים ולבנות נאמנות כאשר החוקים ברורים והבחירה ברורה. מכיוון שעברנו, כעם וכיחידים, לא מעט מאז, חייבים לשאול: האם במסגרת הכתבה כזו של בחירה, עדיין נשמר הרצון החופשי?
זכיתי להיות היום בטקס הפרידה של יעקב שהיה מורי ורבי במשך שנים ארוכות. הטקס היה אחד היפים, המכובדים והמרשימים. הוא התקיים בתיכון לאומנויות בירושלים, ליד גן הפעמון ונכחו בו כ-200 אנשים. ועוד רבים אחרים לא הצליחו להגיע, אבל צפו בשידור החי בפייסבוק.
מלה אחת לא נאמרה על מה נעשה עם הגופה, ובאמת מה זה משנה? למרות שהיה בכי, העיקר היה כמו שאמרה סיון ביתו: התאספנו כדי "לחגוג את חייו". אני מניח שהוא השאיר הוראות מפורטות לסידורים שייעשו לאחר מותו. הציווי היחיד שלו היה בנושא של "השארות הנפש" - הזכרון והחותם שהוא הותיר על רבים.
היו קטעי נגינה ושירה, מני גל ואורן יהי-שלום הרבנים ונכדתו שניגנה בצ'לו. דיברו יפה, הפרופסור אלי בר נביא, יוסי קליין מבקר הקולנוע של הארץ, הרב נפתלי רוטנברג, וכמובן ילדיו ונכדיו שהיו מרגשים מאד. אני רק תוהה, בהינתן חוש ההומור הנפלא שלו, אם הוא לא היה אומר שחסר לו שיוקרן קטע מתוך הסרט של מונטי פייטון, "בריאן כוכב עליון", נגיד סצינת הסקילה...
תרומתי הצנועה הייתה לכתוב מאמר ברשת, במנהג יפה שמכונה "שבעה ברשת", שבו בכל יום מימי השבעה מתפסם דברים לזכר הנפטר באינטרנט. זכיתי לכתוב את המאמר הראשון בסדרה ואני מצרף כאן את הדברים שכתבתי לזכרו של יעקב:
צילום: דני דניאלי
בצניעות אולי אוכל להגדיר את עצמי מתלמידיו, למדתי ממנו, בביתו, במשך שנים רבות, החל מהפגישה הראשונה של "תמורה - המסלול להכשרת רבנים חילוניים" ב-2003. יש הרבה מה לומר לזכרו האהוב. הוא היה מעין אב רוחני ואדמו"ר ליהדות החילונית. אבל אם צריך למקד את ההשפעה שלו על תפיסתי כיהודי חילוני וכרב, בוגר המחזור הראשון של "תמורה", הרי זה בהמשגת שני דברים פשוטים שתמיד האמנתי בהם אך לא נוסחו בצורה חדה כמו אצל יעקב.
הראשון, האבחנה בנושא האמונה. ההתנגדות לחלוקת העולם בין "מאמינים" ל"לא מאמינים". חלוקה שגויה אליה נפלו גם גדולי ההוגים האתאיסטים, כמו דוקינס, היצ'נס ואחרים. הפח היקוש הזה מצוי מיני ובי בתוך המונח הנגטיבי "אתאיזם", כלומר, אי אמונה באל, וגם במובלע בתוך המונח "חילוני". אבל אין באמת אדם שאינו מאמין, כל אדם מאמין במשהו, השאלה רק במה. יעקב אמר שהתנגשות התרבויות היום היא בין מי שמאמין ב"אמונות דתיות" לבין מי שמאמין ב"אמונות לא דתיות". אדם חילוני מאמין באופן חיובי בריבונות האדם על חייו, בזכויות בני אדם לשוויון ולחופש בחירה של דרכם בחיים למען הטבת החיים האנושיים. האמונות הללו פורטו בפרק הראשון בספרו של מלכין: "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות", 2003.
השני הוא האבחנה בשאלת קיומו של האל. יעקב כתב במפורש: "אלוהים חי וקיים". כמובן שאין הכוונה לישות שקיימת בממד החומרי, ולא בממד טרנסצנדנטי שממילא אינו קיים. חיותו של האל היא בממד אחר לחלוטין: בתודעתו של האדם. וכך הוא כותב: "הכוונה כמובן לגיבור ספרותי של יצירה שמצליחה לעצב וליצור גיבור חי, כלומר, גיבור שאנו מתייחסים אליו כאל אדם, ולפעמים אנו מכירים אותו טוב יותר מאשר בני אדם הנקרים על דרכנו." ('אלוהים כגיבור ספרותי', בתוך "תרבות היהדות החילונית – הגות חדשה בישראל", עורך: יעקב מלכין, 2005, ע' 405). האדם יצר את האל מתוך צורך פסיכולוגי וטיפח אותו כגיבור ספרותי לא רק בתנ"ך, הדבר בולט בספרות חז"ל, במיוחד בתלמוד, שם חכמים ואלוהים נפגשים ומתכתשים תדירות.על בסיס שתי האבחנות הללו, בין השאר, התאפשר ל"יהדות כתרבות", וגם לי, להמשיך לפתח אידאולוגיה ופרקטיקה אנושית שמשלבת את הטוב מכל העולמות: עולם ההגות היהודית ותרבויות העולם. לאפשר קיום של יהדות חילונית רבנים חילוניים לא מתוך תפיסת עולם של התנגדות ושלילה, אלא מתוך חיוביות ויצירתיות.
אחד הדברים האחרונים שמשה מקבל כציווי מיהוה הוא לנקום את נקמת חטא בעל פעור במדיינים. באמצעות בלעם, המדיינים הבינו את חולשת ישראל למעשי זנונים פולחניים, ופענחו את מנגנון הענישה: "שיעשו אהבה ולא מלחמה" - אלוהים ממילא יהרוג אותם. ואכן, בעקבות החטא, העם נענש במגיפה שבה מתים 24,000 איש. המגיפה נעצרת כשפנחס ממציא טריק יותר זוועתי מסתם מחלה ומהמם בכך גם את יהוה. כהרגלו של האל הוא אינו שוכח להעניש את האחראים, ובפרשתנו מצווה יהוה על משה דבר קשה מאד: תנקום באלו הקרובים לך, במדיינים. אלו שקשורים אליך בקשר דם. מיד לאחר מכן אתה מפוטר, כלומר, מת. הנקמה אליה מתכוון האל היא הנקמה הטוטאלית, לא מלחמה רגילה. האינסטינקט הראשון של משה הוא להתנגד, כמו שתמיד היה רגיל כאשר קיבל פקודה מעליה מתנוסס דגל שחור. הדבר הזה גורם אצלו להיסוס. דווקא את היכולות הארגונית הוא למד מחותנו יתרו כהן מדין, והוא מנצל אותן היטב לארגן את הגייסות. אבל, הפקודות מגומגמות כנראה והמלאכה לא מבוצעת עד תומה – הצבא הורג רק את הזכרים. ולכן הוא נאלץ לתקן ומסדר את הפקודות – להרוג גם את הנשים שהיו מקור הצרה, וגם את כל הילדים שעלולים לגדול ולהיות בעלי פוטנציאל הרסני. מותר רק לשבות את הילדות הקטנות. משה המוקדם, רודף צדק היה, ראו למשל, כיצד הושיע את בנות יתרו. הוא ודאי היה מתנגד לקטל המיותר. חז"ל אף אמרו עליו בתלמוד: "מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם". משה המאוחר מקבל את הדין ומשתף פעולה עם הזעם חסר הגבולות של יהוה. אולי בגלל שלא רצה להיחשד בקרבת יתר למדיינים, או שרצה להיכנס לדפי ההיסטוריה כמנהיג נאמן. אבל מה טעם מצא לא להתנגד כשכבר ידע שהסוף קרב? למי צריך להיות נאמן לצו המצפון או לרשויות?
ידיעה ב"הארץ" ב5.7.2019, של אמנון רבינוביץ' על כך שבעקבות עתירה של עמותת חדו"ש, צה"ל יתיר קיום טקסי לוויה לא אורתודוקסיים בהלוויות צבאיות. חדשות משמחות וכעת רק יש צורך לשים את ההחלטה בממד הפרקטי ולראות כיצד זה מתיישב עם הנהלים והפקודות האחרות הקשורים להלוויות.
גם אני עורך טקסי לוויה חילוניים לכבוד יהיה לי אם יפנו אלי משפחות לסייע בקיום טקס פרידה מכובד ומרגש בבית עלמין צבאי.
