 |
| צילום: נרדי גרין |
לאלונה ואלכס ערכתי טקס יהודי-חילוני בקיץ 2014. בעבודה לקראת תואר במשפטים
שכתבה אלונה, על חוקי נישואין וגירושין במדינת ישראל, היא הביא את הסיפור האישי שלה כמקרה בוחן. הכתיבה שלה ריגשה אותי וביקשתי את רשותה לפרסם את מה שכתבה בשמות בדויים. תודה לאלונה על שהסכימה לשתף.
"התהליך שעברתי עם בן-זוגי בדרך לחתונה הוא תהליך שמשקף בעיני את המתחים והקשיים שעומדים בפני זוגות יהודים חילונים רבים המבקשים להנשא במדינת ישראל. בחרתי להתייחס לתהליך שעברנו כמקרה בוחן, ולהדגים באמצעותו את החשיבות שבהסדרה אזרחית של נישואים בישראל והפקעת המונופול האורתודוכסי בנושא:
בן זוגי ואני נולדנו בחלקים שונים של ברית המועצות לשעבר, ועלינו לארץ בעליה הגדולה של שנות התשעים, כשהיינו בני שנתיים. הוריו של בן זוגי היו פעילים ציוניים בעיר ריגה, שניסו עד כמה שניתן לשמור כשרות, לחגוג חגים יהודיים ולהתערות בחוגים של צעירים יהודים. הוריי, לעומת זאת, לא העמיקו במסורת היהודית, למרות הזהות היהודית החד משמעית שלהם. הם עלו לארץ מתוך כורח, כי הרגישו שעם התפוררות המשטר הקומוניסטי החברה נעשית אנטישמית ולא סובלנית.
בן זוגי ואני, כמו רוב העולים מברה"מ, גדלנו כחילוניים. בדומה לרבים בחברה הישראלית, הזהות היהודית שלנו לא היתה אחידה, וכל אחד מאיתנו ייחס למסורת היהודית תפקיד שונה בחייו. בעוד שבן זוגי הקפיד לשמור כשרות וללכת לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני ניסיתי להתחבר לזהות היהודית שלי על ידי למידת המסורת היהודית. בחרתי ללמוד במשך תקופה בישיבה חילונית, ובמקביל הקפדתי ללמד את הורי איך לחגוג את החגים היהודיים ולהתחבר למסורת היהודית באופן כללי. בניגוד לבן זוגי שהקפיד על "שמירת הצורה", כפי שנהוג היה בביתו, ולא התעמק בתוכן, בבית שלי לא ידעו איך "לשמור על הצורה" ולכן היה לי חשוב יותר להתעמק בתוכן.
בן זוגי ואני התארסנו אחרי ארבע שנים של זוגיות, בסוף השנה השנייה ללימודי בתואר, שנה בה למדתי דיני משפחה ופמיניזם. ככל שהעמקתי לחקור את טקס הנישואין היהודי האורתודוכסי, כך נרתעתי מחוסר השוויון הסימבולי שבטקס- שתיקת האישה במהלך הטקס, האיסור לקדש באופן הדדי בטבעת, הכתובה הארמית הערכאית ועוד. מלבד רצוני ליצוק תוכן משמעותי שמבטא את תפיסת הזוגיות שלנו, היה לי חשוב שעורך הטקס יהיה אדם שחולק איתי השקפות עולם דומות. טקס דתי אורתודוכסי לא בא בחשבון מבחינתי.
כשחלקתי את תחושותי עם בן זוגי וביקשתי שנערוך טקס נישואים יהודי אלטרנטיבי, הופתעתי לשמוע את תגובתו השלילית. בעבורו זה היה אקט חסר הגיון, שמתאים עבור זוגות שאינם יכולים להינשא ברבנות, ולא ליהודים כשרים כמונו. כשהעמקנו את הדיון גיליתי שבן זוגי לא מכיר את כללי הטקס האורתודוכסי, ולכן גם לא הבין מדוע אני לא רוצה לקחת בו חלק. כשישבנו ולמדנו יחד, הוא הבין את הגישה שלי ואף הסכים שטקס כזה לא מבטא את השקפותיו ורצונותיו.
בנקודה זו נותר לנו להחליט כיצד נירשם, כשלפנינו האופציה לבחור במסלול ידועים בציבור או רישום נישואים בחו"ל. בן זוגי דחה את שתי האופציות מהסיבות הבאות:
- סטטוס ידועים בציבור הוא סטטוס שאינו מחייב כמו נישואים, וחסרים בו האלמנטים הסמליים שמעגנים את הזוגיות שלנו ולוקחים אותה לשלב הבא. השוואת זכויות הידועים בציבור לאלה של נשואים לא רלוונטית מבחינתו, מאחר שלנישואים יש משמעות חברתית סמלית שלא משתווה לזו של ידועים בציבור.
- רישום נישואים במדינת ישראל הוא אקט ציוני סמלי ובעל משמעות. הוריו של בן זוגי נאלצו לערוך חופה יהודית בסתר ואילו אנחנו הדור הראשון שיכול לערוך חופה יהודית כשרה בישראל לעיני כל. רישום נישואים בחו"ל לא מקיים את הערך הלאומי ציוני שברישום במדינת היהודים, ולכן אינו בא בחשבון.
בן זוגי הוא אדם משכיל, שחי חיים חילוניים לגמרי ולא הניח תפילין מאז שחגג בר מצווה בבית הכנסת. למרות הכל, הסמליות בעבורו משחקת תפקיד חשוב ומכריע, והוא אינו מוכן לוותר עליה למרות ההכרה המלאה שהדרך להירשם במדינת ישראל נוגדת את מצפונו והשקפותיו הליברליות.
כפשרה, הצעתי שנעשה טקס יהודי שוויוני במסיבת החתונה שלנו, ולאחר מכן נירשם באופן עצמאי ברבנות. יצרתי קשר עם הרב הקונסרבטיבי שהיה המורה שלי ליהדות במכינה הקדם צבאית, רב שהוסמך על ידי דויד הרטמן, וביקשתי להפגש עמו על מנת לעצב את הטקס. הרב התרגש מאוד מהפניה שלי והפגישה עמו היתה מלמדת ומעשירה. בסוף הפגישה ביקש לדעת אם נירשם בחו"ל או נבחר להיות ידועים בציבור. כשסיפרתי לו על "הפשרה" הוא ניסה לשכנע אותנו לא לעשות זאת. כאמור הנימוקים של בן זוגי היו חזקים והתעקשנו על הרישום ברבנות, ובזאת איבדנו את תמיכתו של הרב. סירובו של הרב לקונסטרוקציה שהצענו לא נבע רק בגלל הכניעה שלנו לממסד הרבני שלא מכיר בו, אלא בעיקר כי רישום ברבנות יצריך מאיתנו לשקר על כך שלא נישאנו מעולם, ואם יסכים לחתן אותנו הוא יהיה שותף לשקר. בעיניו, הטקס המסורתי המשופץ שביקשנו לערוך הוא טקס יהודי קביל לכל דבר, והיעדר ההכרה שניתנת לטקס שכזה ברבנות לא מבטלת את תוקפו ההלכתי.
בצער רב הלכנו לחפש עורך טקס אחר. הפעם בחרנו בעורך טקסים חילוני, שהוסמך להיות רב חילוני ע"י מכון תמורה - המכון הגבוה להכשרת מנהיגות יהודית "רבנות חילונית". יחד עם עורך הטקס שלנו למדנו על הטקס המסורתי לעומק על מנת שנוכל לעצב מתוכו את הטקס שיתאים לנו. בחרנו לשמור על כל מרכיבי הטקס והברכות המסורתיות, אך לקדש זה את זו באופן הדדי עם ברכה אישית ולשבור שתי כוסות. כמו כן, ניסחנו בעזרת הרב כתובה המבטאת את הציפיות שלנו מהזוגיות. עברנו תהליך משמעותי של לימוד והרגשנו שהטקס מייצג אותנו לגמרי, על היבטיו המסורתיים והשוויוניים גם יחד. אורחים רבים בחתונה ציינו כמה שהטקס היה אישי ומרגש, וכמה זה היה משמעותי שנתנו משקל וחשיבות לחופה בתוך האירוע עצמו.
רק אחרי החתונה גילינו את הסתייגויותיהם העמוקות של אביו וסבו של בן זוגי מהטקס שערכנו. יש לציין כי שניהם, בדומה לבן זוגי, הם אנשים בעלי תארים מתקדמים במדעים והם מקיימים אורח חיים חילוני. שניהם הביעו תרעומת על הצורה - למרות שהרב בירך את כל הברכות ושר את כל השירים כבכל טקס אורתודוכסי, הפריע להם שהרב היה חילוני ושהוא לא היה "רב מספיק". הנימוקים שלהם באו "מהבטן" והיו חסרי כל הגיון אוביקטיבי. הם לא ידעו להצביע בדיוק על מה שהפריע להם, דבר שהוביל לויכוח רם וחסר תוחלת.
משפחתו של בן זוגי באה על סיפוקה בטקס הצנוע שערכנו בבניין הרבנות בתל אביב, לאחר ששיקרנו לרב והצהרנו שמעולם לא התחתנו בעבר. למרות שהנשים במשפחה הביעו רתיעה מכך ששלחו אותי "להתרחץ" במקווה (הן כמובן לא שמעו על דיני הטהרה, ואינן מבינות את מרכזיותם בחיי המשפחה ביהדות), נראה היה שהטקס הקטן ענה על כל הציפיות. אני לעומת זאת חשתי לא בנוח - בעת הרישום הרב הביע פליאה עמוקה משם המשפחה היהודי של אמי, כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא רואה עולה מברה"מ שבאמת יהודיה, ובתחילת הטקס הכריז שעכשיו אסור לי לדבר ו"תדברי בבית". הרב הקריא בזריזות את כל הברכות, והטקס נגמר תוך כמה דקות. כששאלתי את המשפחה של בן זוגי אם אהבו את הטקס ברבנות, הם אמרו שזה היה מדהים ולא מתקרב בכלל לטקס שערכנו באירוע החתונה. עבור המשפחה של בן זוגי היה בטקס זה הגשמת חלום, למרות שלא הבינו מילה ממה שהרב אמר, וגם קצת הסתבכו עם הנחת התפילין שנדרשה לפני הטקס.
תהליך הנישואים שלנו מגלם בעיני את הבעיה שיוצרת הבלעדיות של הממסד הרבני האורתודוכסי בעבור יהודים חילוניים, שנאלצים לקיים טקס שלא מכבד את מצפונם ולא מכבד את ההלכה. הוא מבטא את החשיבות הרבה של סמליות טקס הנישואים לעומת סתם הכרה בזכויות, וכן את המשמעות הגדולה שיש להכרה של המדינה בטקס. לו היתה המדינה מכירה בזרמים לא אורתודוכסים כמייצגים את היהדות באופן שווה ערך, אני בספק אם היה מפריע למשפחתו שלבן זוגי שלעורך הטקס שלנו אין זקן ופאות. לו הייתה הכרה בזרמים אחרים ביהדות כלא פחות יהודיים מהזרם האורתודוכסי, אני מאמינה שמשפחתו של בן זוגי היתה מעדיפה שנקיים טקס שוויוני. כמו כן, לרישום במדינה עצמה יש ערך לאומי סמלי החשוב גם ליהודים חילוניים כחלק מהגדרת הלאומיות שלהם. טקסי נישואים יהודים, בדומה לחגים יהודים, מעצבים את הזהות היהודית התרבותית שלנו, והם משמעותיים לחילונים לא פחות מלדתיים.".
